יום חמישי, 14 באפריל 2011

חרות הרוח

רוח האדם חזקה מגופו. נוכחתי בכך לאחרונה במהלך מרוץ מרתון ת"א שנערך ביום שישי שעבר בהשתתפות 18,000 רצים.
הגעתי למרוץ כדי לעודד את אשתי בטסי.  היא השתתפה במקצה חצי המרתון, ורצה 21 ק"מ. המתנתי לה במשך השעתיים בהן היא אצה ברחובות תל אביב, במזג אוויר אביבי ונעים. שוחחתי עם אנשים על הא ועל דא, הסתובבתי בין הדוכנים השונים המציגים ומקדמים מוצרי ואביזרי ספורט שונים, והתפרקדתי להנאתי על ספסל בטיילת החוף, קורא את עיתון סוף השבוע ומשתדל לא להיקלע למצב רוח רע בשל החדשות וניתוחי המצב הקודרים.  בדרך כלל, מי שרוצה לשמור על מצב רוח טוב בישראל, כדאי לו שיקרא ספרי הגות וספרי היסטוריה, וימנע מעיתונים.
כאשר התקרב מועד הגעתה של אשתי לקו הסיום, התקדמתי לאיטי לעבר משפך הגמר, כדי לעודד אותה בישורת המרוץ האחרונה.  היא הגיעה מלאת אנרגיה ומאושרת.  נדמה היה כי יכלה להסתובב על עקביה ולרוץ את כל המסלול בחזרה. לאחר שאיתרתי אותה בין אלפי הרצים המיוזעים, אשר זה עתה סיימו את ריצתם והיו עסוקים בשחרור שרירים במתחם הסיום בטיילת חוף תל אביב, ובהחלפת חוויות עם חבריהם ובני משפחתם, הלכנו שנינו לפגוש זוג חברים תל אביביים לארוחת בוקר מאוחרת.  ואז ראינו אותה.
היא הייתה ישובה על כיסא גלגלים מיוחד, המותאם לריצה.  היא לא הייתה היחידה שהשתתפה במרוץ בכיסא גלגלים.  יותר ויותר בעלי מוגבלויות פיזיות משתתפים כיום בישראל במרוצים ובריצות. אך אז היא גלגלה את כסאה לכיוון השטח המוגבה המפריד בין נתיב אחד למשנהו בכביש הנמתח לאורכה של הטיילת בתל אביב. היינו מרוחקים ממנה כחמישים מטר.  מסביב היו המוני אנשים שניתן היה לה לבקש מהם סיוע.  "תראי", לחשתי לאשתי, בעודי מבחין לתדהמתי באשה הצעירה מושכת את עצמה מכיסא הגלגלים שלה, ומטפסת בעזרת ידיה בלבד על שטח ההפרדה המוגבה (בתמונה למטה).  גופה נגמר באגן הירכיים. לא היו לה כלל רגליים. לאחר שמשכה את עצמה למעלה, משכה הספורטאית המדהימה את כיסא הגלגלים למעלה אל שטח ההפרדה והתיישבה עליו שוב.  בשלב הזה התעשתנו. היה נראה שהיא אינה מעוניינת בסיוע, אך אשתי בכ"ז ניגשה לקבוצת שוטרים שעמדה בסמוך וביקשה מהם לבדוק אם האישה בכיסא הגלגלים זקוקה לעזרה.  אך לפני שהשוטר ניגש אליה, היא כבר התגלגלה לצידו השני של הכביש, ובאותה שיטה ירדה לצידו השני והמשיכה לה לדרכה.
אותה אשה אלמונית השאירה עלי רושם עמוק. איני יודע מי היא, מה שמה, מאין באה ובמה היא עוסקת. הספקתי לצלם אותה מאחור בעודי ממלמל כי "אני חייב לספר עליה לילדי".  עם חזרתנו הביתה להושעיה ביום שישי אחר הצהריים, מצאנו את ילדינו ישנים שנת ישרים.  לפני כניסת השבת הערנו אותם כדי שיספיקו לבצע את ההכנות האחרונות לפני כניסת השבת.  במהלך השבת סיפרתי להם על האישה ועם צאת השבת הראיתי להם את תמונתה.  למחרת באימון מועדון הקראטה, סיפרתי על האישה בכיסא הגלגלים גם לתלמידי.
גופנו מעסיק אותנו בני האדם, כל הזמן.  דווקא כאשר משהו לא מתפקד באופן מושלם, אם זה כאב, חתך, שיעול או סתם שריר תפוס, אזי אנו נזכרים ומוזכרים בפגיעותו של גופנו.  בברכת "אשר יצר" אנו מודים לאל על כי המערכת שלנו מתפקדת כראוי וכל חור ונקב ממלא את תפקידו המיועד ולא נסתם, וכך איננו מתייחסים כאל מובן מאליו, לתפקודה התקין של המערכת המשוכללת בצורה בלתי רגילה, לא לגמרי מובנת – גופנו.
המפגש המרגש מרחוק עם אותה ספורטאית אלמונית בכיסא גלגלים, השאיר בי את חותמו, והמחיש את יכולתה של הרוח החזקה והנחושה לגבור על אתגרי הגוף ולהשיג את חרותה. כמו בענייני גוף, גם בתחומים אחרים טוב לנו להעריך ולהודות על הטוב והחופשי, שלעתים נראים לנו כל כך מובנים מאליהם, אך בהיעדרם, תופסים מקום כה מרכזי בחיינו, כמו החרות לבחור שליט, החרות לנסוע, החרות לעבוד, החרות להקים משפחה, וזו רק רשימה חלקית.  בשיחת טלפון עם ידידתי בטסי שטרן מארה"ב, ציינו זה לזו רשימה לא קצרה של סיבות לדאגה, אשר במרכזן אויבי ישראל אשר, כמו לאורך רוב שנות ההיסטוריה היהודית, נראה כי "עומדים עלינו לכלותנו".  בסופה של השיחה הצעתי לבטסי כי כדאי לנו לראות גם את חצי הכוס המלאה: בכל שנות ההיסטוריה היהודית, לאורך כל הדורות, מעולם לא היה מצבנו טוב יותר מאשר בימים אלו, ערב חג הפסח תשע"א.  אולי מחר יהיה רע יותר, אבל ראוי גם להוקיר וליהנות מהיום.
כאשר חג הפסח, חג החרות, עומד בפתחנו, נאחל זה לזה כי נשאף ונצליח להגשים את חרותנו, הפיזית והרוחנית, האישית, הקהילתית והלאומית.
חג שמח!







יום רביעי, 6 באפריל 2011

נפש לציון

השבוע ביליתי כמה ימים בקליבלנד. לקהילה היהודית של קליבלנד שמורה בליבי פינה חמה עד מאד. אני חש שם בבית.  חמש שנים פעלתי בצוותא עם אנשי הקהילה לבניית קשרים כלכליים, חברתיים וחינוכיים בין קהילת קליבלנד לקהילת אזור בית שאן, במסגרת תכנית שותפות 2000. היו אלו מנהיגי הקהילה היהודית של קליבלנד שגייסו אותי לתפקיד מנהל השותפות, והחזירו בשנת 1998 אותי ואת משפחתי ארצה מבוסטון שם התגוררנו מספר שנים.  כמו על קהילות רבות בארה"ב של היום, גם על קליבלנד ועל הקהילה היהודית בה עוברת תקופה לא פשוטה.  עזיבת צעירים, התרוקנות מרכז העיר מעסקים וירידה בתרומות המהוות את עורק החיים של המוסדות היהודיים בקהילה, מהווים רק חלק מהאתגרים עמם מתמודדת הקהילה.
בין שאר הידידים שפגשתי בקליבלנד, ביליתי שעה של שיחה מלב אל לב עם חברי צ'אק רטנר, במשרדו שבטרמינל טאוור במרכז העיר.  צ'ק הוא יו"ר הדירקטוריון של חברת פורסט סיטי, חברת נדל"ן ופיתוח משפחתית. משפחת רטנר היא אחת התומכות המרכזיות בקהילה היהודית ובישראל, מזה כמה דורות, ובני המשפחה מאיישים את שדרת ההנהגה הכלכלית והפילנטרופית של הקהילה היהודית והלא יהודית בעיר.  צ'אק סיפר לי איך דודי פנחס ספיר היה יושב בביתו ולא קם מהספה של  עד שהיה מגייס את אביו לעוד השקעה, התחייבות להקמת עוד מפעל חדש בפריפריה ועוד דרך ליצירת מקומות עבודה בישראל הצעירה של שנות הששים.
צ'אק רטנר מתאפיין במספר תכונות העושות אנשים כמותו למשאב נדיר שלו היה ניתן לשכפלו בסדרות, היו העם היהודי ומדינת ישראל יוצאים נשכרים ובגדול, ביניהם:  לב נדיב ורחב כגובהו של המגדל בו ממוקם משרדו, תבונה ויכולת לשכנע ולסחוף אחרים למעשים של תיקון עולם, צניעות וחום אנושי ומחויבות אבסולוטית להמשכיות העם היהודי ולעתידה של מדינת ישראל.
לקראת סיומה של פגישתנו, כאשר כבר עמדנו  להיפרד לשלום, הפטיר צ'אק בהתנצלות כי הוא חש לעתים רגשות אשמה על כך שלמרות מחויבותו העמוקה ופעילותו למען ישראל, הוא אינו חי במדינה בגופו ואינו מרגיש כי הוא נמצא "בקו החזית" של מאבקה של ישראל.  הורדתי את תיקי מכתפי, התיישבתי שוב וחלקתי עם ידידי את הרהורי ותובנותיי בנושא זה.
ראשית, אני סבור כי ישראל היא קודם כל המקום הטוב ביותר ליהודי לחיות בו.  לא רק העובדה שזו הארץ שלנו היהודים, בה אנו הרוב, הקובעים, בה היהדות והיהודים אינם נאלצים להיות מיעוט מתנצל.  אפילו לא בגלל שלאחר אלפיים שנה, ורק בפעם השנייה בהיסטוריה שעמנו, יש מדינה יהודית ריבונית לעם היהודי.  הדברים היותר ארציים, כמו האוכל, מזג האוויר, הנוף, התרבות, המה חשוב יותר ומה פחות.  מן הסתם איני אובייקטבי בעניין זה, שהרי לכך נולדתי ולזה אני רגיל (למרות שחייתי בארה"ב מספר שנים ואני מבקר בה מספר פעמים בשנה, כל שנה), אך מאידך, מה כן אובייקטיבי בעולמנו?  אשתי ואני נוהגים להתלוצץ ולומר כי ביתה של משפחתנו ממוקם על חלקת הקרקע הטובה ביותר בעולם היהודי, שהרי: ישראל היא הארץ הטובה ביותר ליהודים, הגליל הוא האזור היפה ביותר בישראל, הושעיה היא הישוב המוצלח ביותר בגליל, וביתנו נמצא בנקודת הנוף היפה ביותר בהושעיה...
שנית, ובעיקר בעולם של המאה ה-21 ההולך ונהיה גלובלי ו"שטוח" יותר, היכולת לגור בחלק אחד של העולם ולהיות משמעותי ומעורב בחלק עולם אחר, הולכת ונהיית יותר ויותר אפשרית ורלבנטית.  אנשים כמו צ'אק וחבריו, אשר לא רק תורמים מכספם, אלא גם פועלים ללא לאות במסגרות ובארגונים שונים לקידום ענייניה והתמודדות עם אתגריה של מדינת ישראל (הסברה, קליטת עלייה, לובינג, השכלה גבוהה), מהווים חלק חיוני במערכה ובמערכת העולמית  לחיזוקה ולהבטחת עתידה של ישראל.
האמת צריכה להיאמר. אכן, בסופו של דבר, כאשר טילים נופלים ומטענים מתפוצצים, הוא והיא שגרים פיזית בישראל נמצאים בעין הסערה, וילדיהם הם אלו שישנים במקלטים, נפגעים, וסובלים מחרדות.  יחד עם זאת, אם לקחת דוגמא רלבנטית, גם בצבא אחוז קטן מהחיילים נמצא בגופו בחזית ומשתתף ממש בלחימה.  רוב הצבא (מודיעין, תחזוקה, מחשוב וכו') תומך, מסייע, מאפשר לחימה, אך לא נלחם בעצמו. האם הצבא מסוגל להילחם ללא הכוחות התומכים?  כמובן שלא. האם מדינת ישראל יכולה להתמודד במערכה הגלובלית רבת החזיתות ללא העם היהודי בתפוצות לצידה? אולי כן, אך ללא ספק בפחות הצלחה.
ושלישית, ואולי החשוב מכל, הבעיה האמיתית היא שרוב יהודי העולם אינם תומכים ומסייעים לישראל!  אחוז גדל והולך מבני העם היהודי אינם מזדהים עם המדינה היהודית, אינם מבקרים בה, אינם יוצאים להגנתה ואינם רואים בקשר אליה דבר שיש להתגאות בו ולנופף בו ברבים. אחוז קטן והולך של יהודי התפוצות מכיר בקשר בין קיומה העצמאי של מדינת ישראל לבין העובדה שהוא עצמו יכול לחיות כיהודי חופשי ושווה זכויות ב(כמעט)כל מקום בעולם.  כיום מחויבות לעתידה ותמיכה במדינת ישראל אינם עוד חלק אינטגרלי בד.נ.א של כל יהודי באשר הוא. כך, את אלו שכן עומדים לצידה של ישראל, יש לכבד, להוקיר, לעודד ולחבק, ויחד איתם לפעול לחיזוק הקשר והסולידריות של יהדות העולם עם ביתם הלאומי.
ולכן, הצ'אק רטנרים של העולם היהודי, באשר אתם, דעו כי אתם מהווים חלק חיוני ואולי אף הכרחי לעתידה של מדינת ישראל. הלוואי שאתבדה, אך חוששני שבעתיד הלא רחוק נזדקק לכם עוד יותר.

מרץ 2011



יום רביעי, 23 במרץ 2011

מרחוק הכל קרוב יותר


שעת אחר הצהרים מאוחרת, ואני בדרכי לפגישה בכפר ורדים, ישוב יהודי משגשג ליד אזור התעשייה תפן בגליל המערבי אשר הוקם בשנות השמונים, על ידי התעשיין המיתולוגי סטף ורטהיימר וקבוצת שותפים לדרך, כמודל חדש של התיישבות איכותית בפריפריה הצפונית של המדינה.
לכפר ורדים הגעתי דרך העיר כרמיאל.  כאשר טיפסתי על רכס ההר המשתרע ממערב למזרח מעל כרמיאל, עצרתי והזנתי את עיני בנוף המרהיב.  הנוף היה מרהיב משתי סיבות: ראשית, הגליל בימים אלו של סוף החורף-תחילת האביב, כולו ירוק מבהיק, מנומר בכתמי צבע.  אפילו צלקות המחצבות והמזבלות הפיראטיות מוסתרות להן תחת שמלת הירוק והצבעוני. כעת הגליל פשוט במיטבו, ככלה תחת חופתה, אשר צלקותיה ובהרות הפנים שלה מוסתרות באיפור כבד ובנהרת שמחת הכלולות.  ושנית, כל פעם מחדש אני מתרשם (מחד) ומודאג (מאידך) מפסיפס הישובים והקהילות בגליל. העיר כרמיאל ממוקמת במרכז הגליל ומסביבה פזורים מצפים קטנים, קיבוצים, מושבים וישובים קהילתיים, יהודים, אשר בדרך כלל מתנוססים להם על ראשי הגבעות, כמו הוצבו שם להתריס ולהגן.  מסביבם נמצאים כפרים ערביים גדולים, בדרך כלל כמיטב המסורת, נטועים לרגלי ועל צלעות ההרים, מנצלים ככל האפשר את האדמה הפוריה בבקעות.
ואז, בעודי נושם את האוויר הצלול ונהנה מהנוף עוצר הנשימה, עצרה לידי מכונית לבנה וממנה יוצא בחור צעיר.  הבחור, שנראה ערבי אך היה לבוש בסגנון אמריקאי, נעמד על סלע גדול מעל המצוק, והשקיף למטה, לכיוון הכפר המוסלמי דיר אל אסד, כשהוא מרוכז כולו בנוף ומצלם בהתלהבות.  ניגשתי אליו ופתחתי בשיחה. המלים זרמו ממנו בשטף, ללא היסוס, כמו רק חיכה להישאל ולחלוק את תחושותיו.  שמו מוצטפא, הוא בן הכפר דיר אל אסד שאותו צילם. יש לו אשה וילד. הוא מוסלמי. כבר 10 שנים שהוא מתגורר בארה"ב, באורלנדו, פלורידה. עזב את ישראל כי רצה לשנות אווירה, לנסות מקום שונה.  רק פעם אחת הגיע לביקור בישראל במרוצת עשר השנים האחרונות.  עובד בחנות טלפונים סלולריים באורלנדו.  מתגעגע בטירוף לגליל ולכפר, לערכי המשפחה ולחיי הקהילה, אבל באמריקה הוא  יכול להתקדם, להרוויח יותר.  שאלתי אותו לאיזה דבר הוא מתגעגע הכי הרבה.  "להכל" ענה, "אך בעיקר לנוף הזה. של הכפר שלי.  אין כזה נוף באמריקה. אני מת על הארץ הזו.  דבר ראשון הגעתי לכאן למעלה כדי להסתכל על הכפר שלי מלמעלה ולצלם".
 שאלתי את מוצטפא על יחסי יהודים וערבים. הוא סיפר כי באורלנדו חיים הרבה יהודים וגם הרבה ערבים, והם חיים יופי זה לצד זה, עובדים ומבלים ביחד.  "רק פה בישראל יש בלגן. אם אתה רוצה לראות איך ערבים ויהודים חיים ביחד – רק בארה"ב.  שם כולם מכבדים את כולם, שווים. רק פה יש בלגאנים" חזר, הדגיש ואמר. 
ביקשתי את רשותו  של מוצטפא לצלם אותו והמשכתי לכפר ורדים. בדרכי, בעוד הכביש מתפתל בין כרמי זיתים וטרסות אבן, תהיתי מדוע באורלנדו חיים היהודים והערבים טוב ביחד ואילו כאן בארץ ישראל "יש בלגנים" ביניהם.  האם זה הריחוק ממוקדי המתיחות?  אולי השפה הזרה?  אולי המכנה המשותף והתרבות הדומה של בני המזרח התיכון אשר מחברים ויוצרים מכנה משותף דווקא בארץ זרה? מה מאפשר למוצטפא ולידידיו הישראלים-יהודים באורלנדו ליצור מערכת יחסים, אותה הם לא מסוגלים לקיים בהיותם שכנים בישראל?
וכך בעודי שקוע בהרהורים, הגעתי לכפר ורדים, ישוב מטופח המונה  כ-1500 משפחות.  במרכז הישוב קאנטרי קלאב מצויד היטב, מרכז מסחרי, מרכז חינוך, וכל מה שצריכה אוכלוסייה גלילית כדי לחיות בנוחות כשמסביבה הנוף היפהפה של מרכז הגליל.  הגעתי מוקדם לפגישה והסתובבתי קצת בישוב להתרשם מהאווירה.  כחובב ספורט ניגשתי באופן טבעי לקאנטרי קלאב, להתרשם מהאווירה ומהמתקנים.  הלכתי בעקבות חוש הריח והשמיעה והגעתי לאימון של חוג אמנויות לחימה.  השילוב נראה ערבוב של קראטה, ג'יו ג'יצ'ו וטאיקוונדו.  לא הטכניקה משכה את עיני, אלא פסיפס האנשים והשפות באימון.  שני המדריכים היו בחורים צעירים וחסונים דוברי ערבית (דרוזים, מוסלמים או נוצרים – קשה היה לדעת).  באולם האימונים היו כ-15 ילדים בגילאי  7-12.  רובם היו ערבים וחלקם יהודים תושבי המקום.  היתה זו שפת ההוראה שהדהימה אותי.  המדריכים דיברו בבליל של 3 שפות!  ערבית (שפת האם שלהם ושל חלק מהתלמידים), עברית (שפת האם של חלק מהתלמידים וכמו כן השפה הלאומית בישראל) ואנגלית, שכנראה מהווה את השפה הרשמית של אמנות הלחימה המשולבת. כך, כאשר המדריך הורה לילד לבעוט בשלושה גבהים שונים, כל גובה קיבל שפה משלו: ראס (ראש), מידל (אמצע), רגל...
בחודש אדר, בו מצווה להרבות בשמחה, ערב חג הפורים, שבוע לאחר הרצח המזעזע של משפחת פוגל ביישוב איתמר, כשמכוניות של סטודנטים ערבים מוצתות במכללת צפת, ומפלס המתח והגזענות בישראל עולה בהתמדה, מוכיחים מוצטפא מדיר אל אסד עם חבריו היהודים באורלנדו, ומשתתפי חוג אומנויות הלחימה בכפר ורדים, שבכל זאת אפשר.

קשת בשמי הגליל

ערפילי בקר.  סערת סוף החורף שהבטיחו חזאי מזג האוויר מתגנבת לה מעל חופי הים התיכון ופורצת בהדרגה אל שמי ישראל.  כבר חודש מרץ.  עוד מעט חג פורים.  ואנחנו חשבנו שנגמר החורף. השלמנו עם המחשבה המתסכלת כי מעט הגשם שירד במהלך חורף תשע"א הוא מה שיש, ואיתו נאלץ להסתדר עוד קיץ שחון אחד. עוד גינות נוי וחלקות דשא ייובשו. מחירי המים ימשיכו לעלות. הכנרת תמשיך להתרחק מחופיה. ילדינו ילמדו וישננו בבית הספר כי חייבים לחסוך במים שהרי ישראל מתייבשת.
ופתאום, סערה אמיתית מגיעה לשמינו. כמו הגיעה מארצות רחוקות, בהן חורף הוא באמת חורף.  רעמים חזקים, עננים שחורים קודרים, גשם עז, רוח סערה.  הארץ מתקדרת, נצבעת בגווני אפור ושחור. הגליל הירוק נצבע בצבעים לא-לו.  ואז, מבין ענני הגשם, בוקעת לה, חייכנית ובטוחה בעצמה, הקשת בענן, מיתמרת לה מעל בקעת בית נטופה. חצי סהר עגול ומושלם, צבוע בצבעים עזים.
שש וחצי בבוקר, בדרכי לעבודה במכללת עמק יזרעאל, הבחנתי בקשת בזווית עיני ומיד עצרתי את רכבי ביציאה מהושעיה, אחרי שער הכניסה הצהוב. יצאתי מהמכונית, למרות הגשם המתעצם אשר איים לגרש את קרני השמש שעדיין העזו להציץ מבעד לעננים. הוצאתי מנרתיקו את הטלפון הנייד וצילמתי את הקשת בענן.  חשתי שהקשת מסמלת משהו אך לא הייתי בטוח מהו הדבר. במהלך היממה האחרונה התגבשה הכרתי.  הקשת מגשרת בין הפסימי לאופטימי. בין הדאגה לתקווה.  הקשת כמו  מבטיחה ואומרת, לנו לבני האנוש, המתרוצצים על גבי הארץ המובטחת ושוכחים לעתים קרובות כי יש סיבה ויש מסובב: אני כאן. יש תקווה. אל ייאוש.  הברית קיימת ועומדת.
הרבה סיבות לדאגה יש כאן, בסוף חורף תשע"א, אך גם תקוות והבטחות.  והשילוב הזה, בין דאגה וחשש לבין הבטחה ותקווה, נראה כי מתבטא הוא גם במזג האוויר, בסביבה, בטבע.
מצד אחד, קשה כבר להחליט ממה לדאוג יותר, מהצרות הקרובות או הרחוקות. מבפנים, מדינת ישראל הולכת ומצטופפת, מוכת בצורת, מאוימת ע"י פערים כלכליים וחברתיים, קונצנזוסים שהיו עמודי תווך מתערערים, אלימות מילולית ופיזית פושה בחברה, ובתוכה חי מיעוט מתוסכל, חוסר סבלנות, מודע יותר ויותר לכוחו של החלש.
ומסביב בשכונה, הסדר הישן התהפך כמגדל קלפים כמעט בן לילה, ובמקום הצרות הידועות עלולות לבוא צרות חדשות, גדולות יותר. איראן ממשיכה בהתחמשותה ובקריאותיה להשמדת מדינת ישראל, דיקטטורים ותיקים אולי יוחלפו בחדשים, גרועים יותר, גבולות שקטים עלולים להתלקח.
וגם העולם הרחב פחות ופחות סבלני למדינה הקטנה, החצופה, הנתפסת, באופן פרדוכסלי ולמרות ממדיה הזעירים והיסטוריית הרדיפות של עמה, כבריון שכונתי אלים.  לאחרונה שמעתי על רגשות אשמה הזויים: גרמניה חשה רגשות אשמה כלפי העם הפלסטיני, כיוון שהעם היהודי, אשר כמעט הושמד ע"י הגרמנים הנאציים לפני 70 שנה, מצא לו מקלט ובית לאומי בישראל על חשבון הפלסטינים.... משום כך הגרמנים צריכים לתמוך בפלסטינים במאבקם נגד ישראל...
אך מאידך, גם סיבות לתקווה ישנן.  משטרי השכונה שמסביב משתנים, ושמא השינוי, לטובה יהיה?  אולי באמת זהו רצון אותנטי של עמי הסביבה לקחת את גורלם בידיהם ולהובילו לכיוון דמוקרטי, חופשי, נאור?
 ובתוכנו, למרות הכל, חדשנות, יצירתיות, הרבה סיבות לגאווה ואופטימיות. לפני שבועיים התקיים באילת כנס שנתי לאנרגיות חלופיות. אלפי חברות ובעלי עניין מרחבי העולם הגיעו לעיר השמש הדרומית.  גלעד מעוז, עו"ד מוביל בתחום, סיפר לי כי הכנס באילת הופך להיות אחד האירועים המשמעותיים בתעשייה, וכי ישראל היא אחד ממרכזי העשייה והחדשנות המרכזיים בעולם בתחום אנרגיות חלופיות. מספרים כי לאחר יציאת מצרים משה רבנו נאלץ להוביל את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, כדי למצוא ארץ במזרח התיכון שאין בה נפט...  אז נפט אין לנו, מים במשורה, אבל שמש ומוח יצירתי דווקא יש בישראל בשפע.
בספר בראשית, פרשת נח, כתוב: "את קשתי נתתי בענן והייתה לאות ברית ביני ובין הארץ."   כך, למרות כל הצרות, והאיומים, והדאגות, האביב נראה בפתח, צבעוני ומתפרץ יותר מתמיד. הרי ועמקי הגליל צבועים בירוק, צהוב, ורוד ואדום, מכוסים מרבדי רקפות, כלניות ועיריות. ובעוד שורות אלו נכתבות, גשמי ברכה עזים יורדים בכל רחבי הארץ, מרווים את צימאונה של הארץ ומעניקים לה מתנת פרידה של החורף, לפני שיסתלק לו עד השנה הבאה.  ומדי פעם מבקיעה לה הקשת מבין העננים ומזכירה: יש תקווה. הברית קיימת ועומדת.
מרץ 2011

יום רביעי, 16 בפברואר 2011

הידורו עוז ושלום יחדיו?

הידורו עוז ושלום יחדיו?

שגיא מלמד

עם חזרתי משירות מילואים בחודש דצמבר האחרון, חיברתי בהשראת שירות המילואים מאמר המנסה להתמודד עם אתגר הפיכת השלום והעיסוק בו לדבר מלהיב, מרגש, אופנתי,  וזאת על רקע  ההתלהבות והמשיכה שמעוררת המלחמה.  במאמר שכותרתו "מלואים בצבא השלום"  העליתי מספר שאלות:  
בהנחה שמצב של שלום בין אנשים, קהילות ועמים, הוא מצב אידיאלי המשרת את הצרכים הבסיסים של האדם, כדוגמת הישרדות, בריאות, מזון ומחסה, מדוע כה הרבה משאבים פיזיים ונפשיים מוקדשים ומופנים להיערכות ולעשיית מלחמה, וזאת בעוד כה מעט משאבים מופנים לקידום השלום?  האם התשובה טמונה ב"דילמת האסיר" הלקוחה מתורת המשחקים, לפיה שיתוף פעולה בדרכי שלום משרת טוב יותר את האינטרסים של הצדדים משני (או יותר) צדי המתרס, ולמרות העובדה שהם מודעים ליתרונות הטמונים בעבודה משותפת וישרה, השחקנים בוחרים בדרך של הונאה וחוסר שיתוף פעולה, מחשש ומחשד שהצד השני יפעל באופן דומה.  האם מדובר בטבע האדם? אולי התנהגות אלימה, לעומתית, חסרת פשרות, טבעית יותר לבני המין האנושי?
ואם אכן מדובר בטבע האדם, האם בשל כך חווית המלחמה והעימות האלים (כפי שמתבטא בסרטים, משחקים, ספרים, טיפוח מיתוסים ועוד) מעוררת, מלהיבה ומרגשת כל כך את בני האדם, בעוד השלום נתפס כפתטי, נדוש ומשעמם?  האם מישהו ראה פעם ילד משחק במשחקי מחשב שעיקרם השגת שלום?
בעקבות הפצת המאמר, קיבלתי משובים רבים ומרתקים.  אני מודה לכל אחד שטרח לחשוב, לכתוב ולחלוק עמי את תובנותיו בנושא השלום.  בין המשיבים היו כאלו אשר גילו אופטימיות ואמונה בהנחה כי אם נחלום, נשאף ונחתור מספיק ליצור עולם של שלום, השלום בוא יבוא.   אנשים אלו היוו מיעוט. מרבית המשובים שקיבלתי מתחלקים לשני תחומים עיקריים:
א. רבים מקוראי המאמר התמקדו בסכסוך הישראלי-ערבי.  רובם כתבו כי הסיכוי לשלום בין מדינת ישראל לבין שכניה הערבים קלוש, וזאת לא משום שהעם הישראלי אינו חפץ בשלום, אלא כיוון שהערבים נחושים להשתלט בהדרגה על כל שטחי מדינת ישראל, ולכן לא יתכנו פיוס ופשרה בין העמים. חלק גדול מהמתייחסים למאמר, טענו כי החתירה לשלום משדרת הבעת חולשה ומהווה חשיפת נקודת תורפה, אותם עלול הצד השני לנצל לרעה.
ב. הסיכוי והסבירות להטות את עולמנו לעולם יותר הרמוני ורודף שלום, הינם קלושים.  טבע האדם נוטה למלחמה ולעימות, ולא לפיוס ולפשרות. המלחמה והמאבק באויב ממלאים תפקיד חיוני בהגדרת זהותו של האדם.  אנשים זקוקים לקבוצת הזדהות "טובה" ולמולה אויב "רע", על מנת להגדיר את עצמם.  אם לנסח זאת בקצרה – שלום נוגד את הטבע האנושי.
קבלת הנחות יסוד אלו, לפיהן מצב של שלום הוא מצב זמני, משעמם, הנוגד את טבע האדם, בעייתית ומדכדכת.  בצר לי פניתי לחפש תובנות נוספות בעולם אמנויות הלחימה.  אולי שם מסתתרת לה תשובה לשאלה, כיצד יכולים העוצמה, האומץ,המוכנות למלחמה והנחישות להילחם, לגור בכפיפה אחת יחד עם הכבוד ההדדי, החתירה לשלום ולהרמוניה, והשאיפה להימנעות מעימות אלים.  במשפט אחד: האם יתכן כי עוז ושלום ישכנו יחדיו זה לצד זה?
בקראטה, אמנות הלחימה היפנית, לא רק שאין סתירה בין עוצמה וכח לבין ההימנעות מעימות אלים. יתרה מזו.  עולם הערכים של הקראטה, או הקוד הערכי של אמנות הלחימה המסורתית,  מדגיש ומחייב שילוב של עוצמה מחד והימנעות מעימות אלים מאידך, כל זאת תוך כדי הקפדה יתרה על כבודו של היריב.  על פי סולם הערכים של הקראטה, הנצחון הנעלה ביותר אינו הכרעת היריב אלא ההימנעות מקרב!
 ג'יצין פונקושי, מייסד הקראטה המודרני, בספרו "עשרים העקרונות המנחים של הקראטה" מחבר בין עולם הקראטה לאתגרים מולם עומד האדם בשאיפתו לחיים מלאים, בטוחים ומספקים.  שלושת עקרונות הקראטה הראשונים אותם מציג פונקושי, מחדדים בסגנון יפני תמציתי וחד הבחנה, את החובה, היכולת והאפשרות, לשלב בין עוצמה  קטלנית המגובה במיומנות להרוג את היריב בידים ריקות, יחד עם שאיפה חסרת פשרות להימנעות מעימות אלים, ובמקביל חתירה ומחויבות לכבוד ולצדק.
לפי העקרון הראשון של פונקושי: "קראטה מתחיל ונגמר בקידה ("ריי")".  הקראטה אינו רואה סתירה בין החובה לכבד את היריב, המושרשת בנאמנות לקוד מוסרי נוקשה, לבין השאיפה לגבור עליו בקרב, בעזרת שימוש בטכניקות הגנה והתקפה, פיזיות ופסיכולוגיות.  בתחרויות הקראטה, לאחר הקידה המסורתית זה לזה והבעת הכבוד ההדדי והמחויבות לערכי הקראטה, עוברים שני היריבים המתמודדים זה מול זה לעמדת קרב, ועם הישמע ההוראה מהשופט – פותחים בקרב אימתני, בו משמשות הידים והרגליים ככלי נשק. מיד עם סיום הקרב, חוזרים המתמודדים על הקידה זה לזה, ומשדרים באמצעות הקידה כי הקרב נגמר והכבוד נשמר.
פתגם ערבי אומר ש"אם תדחוק חתול לפינה – הוא יהפך לנמר".  הזלזול באויב, היחס המשפיל כלפי יריבים, חוסר הכבוד כלפי הצד השני – אין בהם משום יתרון כלשהו, ושלושתם מעידים רק  על היעדר בטחון ועל חולשת הנוקט בהם.  על פי הקראטה, ניתן, וצריך, גם לכבד ולהעריך את היריב, אך עם זאת, במקרה של סכנה, גם להכות ואפילו להרוג – אם כלו כל הקיצין וזו נותרה הברירה היחידה.
"אין להתקיף ראשון בקראטה" מהווה עקרון שני ברשימת עקרונות הקראטה: הקראטה נועד בראש ובראשונה להגנה עצמית.  מיומו  הראשון בלימוד אמנות הלחימה, מוטמעת בתלמיד הקראטה המחויבות להשתמש ביכולות שהוא רוכש  למטרות חיוביות בלבד.  באופן כמעט פרדוקסלי, ייעודה של אמנות הלחימה היא חתירה לשלום. 
כשאנשים שומעים על עיסוקי בקראטה, הם כמעט תמיד מפטירים "מסוכן להיות בקרבתך".  אני מיד מעמיד אותם על טעותם.  אנשים העוסקים בקראטה (ובאומניות לחימה אחרות) ומחויבים לערכיה,  הם הפחות מסוכנים מכולם.  איש קראטה אמיתי לא ישתמש במיומנותו למטרה נפסדת. הוא ינקוט בדרכי שלום וימנע מעימות אלים כל עוד יוכל.
ולשכונתנו. ישראל תמיד התנאתה והתגאתה במחויבותה למלחמת אין-ברירה.  מלחמת הגנה.  לא לחינם נקרא הצבא הישראלי "צבא ההגנה לישראל".  כאשר יצאה למלחמות ברירה ( מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה), הסתבכה ישראל בבוץ הלבנוני ואזרחיה/חייליה איבדו את אמונם בהנהגת הצבא והמדינה.    במחויבות למלחמה רק כאשר כלו כל הקיצין ורק לצרכי הגנה עצמית, יש עוצמה אדירה, ולא רק ערכית.
"הקראטה עומד לצידו של הצדק" הוא עקרון שלישי.  יש הטוענים כי "במזרח התיכון אין ברירה.  חייבים לשחק  באופן "מלוכלך", כיוון שהתנהגות לפי אמות מידה וצדק מקובלים, לא תצליח."  אני סבור כי גישה זו,  מקורה בעמדת חולשה – מוסרית ופיזית.  אין מדובר בכך שאסור לנקוט באמצעים קשוחים ולעיתים אפילו אכזריים כדי לשמור על בטחוננו.  אך יש לעשות זאת רק בלית ברירה ורק באופן מכבד ומוסרי.
לסיכום, לא רק שניתן להיות צודק אך עדיין חזק ונחוש. יתרה מזו.  ללא עוצמה לא ניתן להיות צודק, ובהיעדר צדק נחלשת העוצמה.  זהו השילוב בין השלום והעוצמה אשר מחזק את שניהם.  אין צורך להרחיק לכת עד לאמנות לחימה יפנית.  העקרון מופיע בכתובים היהודים,  כפי שכתוב בספר תהילים: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
זאת ועוד. השבוע שבתי מנסיעת עבודה לצפון אמריקה. הנסיעה היתה ארוכה מתמיד. גופי התרגל לשעון ביולוגי אחר. היעפת כבשה אותי. בלילה השלישי לחזרתי ארצה לא הצלחתי להירדם. שילוב  של יעפת חריפה וראש טרוד.  גם אימון קראטה בערב וקצת בירה לאחריו לא הצליחו לסדר לי את השעון הפנימי. 
בלילה, לאחר שהתהפכתי והסתובבתי במיטתי שעה ארוכה, עברתי בשעת בוקר מוקדמת וניסיתי להירדם לצידה של בתי הקטנה, סיון.  ניקיתי את המיטה מערימת הבובות והבלונים שכיסתה אותה, ופיניתי  לי מקום לצידה של הקטנה.  התכרבלתי לידה וחיבקתי אותה חזק חזק, נושם את ניחוח שערה החפוף אשר ריחו ספק תינוקת ספק כבר ילדה גדולה.
בנסיון לנקות את ראשי ממחשבות ולהסדירו לשינה המיוחלת, הרהרתי בנושא מאמר זה, ובעיקר בשאלה האם טבע האדם למלחמה הוא.  ואז הכתה בי ההכרה.  הרי איני היחיד. חשבתי על מיליוני האבות בעולם (והרי אלו בדרך כלל אבות שגורמים למלחמה – לא אמהות) אשר נמצאים להם אי שם, בבית, באוהל, או תחת כיפת השמים, מחבקים את ילדם, נושמים את ניחוח שערו, חושבים על יום המחר, על ענייני פרנסה, בריאות ובטחון, ומונעים מהדחף להבטיח למשפחתם עתיד טוב ובטוח יותר.
תהיתי: האם באינסטינקט הבסיסי של האבות מתבטאים להם שני העקרונות: להיות חזק ונחוש כדי להגן על יקירך ובמקביל לרדוף אחר שלום כדי להבטיח את בטחונם? ואם כך - האם יוכלו העוז והשלום לדור יחדיו?

פברואר 2011





יום חמישי, 6 בינואר 2011

Peace Duty

 

Reserve duty – an army base somewhere in the south.  After midnight.  War games.  Two-way radios and telephones crackling.  "Dragon this is Tiger, Over".   Forces mobilizing.  Missions assigned.  Destroying targets.  Maneuver and fire.
A clutch of reserve soldiers, bleary eyed and whisker-stubbled, are manning the control posts. Twenty-year olds to men in their sixties, in faded army fatigues, they come from every conceivable background - lawyers, government bureaucrats, farmers, hi-tech'ers. Entering reserve duty, each one dons his uniform, assumes his army position, and is magically transformed into an intelligence officer, operations sergeant, medical officer or tank battalion commander.  They've all left their comfortable "civilian world" behind, to focus on the military agenda at hand.
Between the changing of the shifts, looking for a mattress or a sleeping bag and a quiet spot to grab a few hours’ sleep, there is time for more personal, "civilian" conversations. "Where are you from?  What do you do in everyday life?  Do you know this person or that?" And the big question that occupies us all:  Why are we doing this?  What brings someone to put everything on hold and report for reserve duty?
And I ask myself: So much time, energy, money, adrenalin, and mainly - human life are invested in this huge military machine.  If this existential national imperative, to be strong and defend our country, drives us to invest such enormous energies and resources, then couldn't we allocate similar resources for a cause that is no less critical – one which would yield truly promising and substantial fruits – the challenge of making peace?
Shalom or Peace is one of the most frequently used words in Hebrew.  We refer to it daily, sing about it in songs, and pray for it at least 3 times a day. The word appears everywhere.  Yet the meaning of shalom is not so simple. When I asked a friend for his definition of peace, he tentatively suggested "the opposite of war".  The Wikipedia definition is "the absence of hostility", or "a relationship that is operating harmoniously without violent conflict".  Other sites gave similar definitions. It appears that peace is often described more in negative terms (absence of war), than in positive ones (how good it would be if there was peace).
Between "War" and "Peace", the former is more familiar, and perhaps even more natural and obvious.  Already in the Book of Genesis, we encounter plenty of violent conflicts.    Even in modern times, it seems that there are people and countries that opt for conflict and war, much more readily than they are willing to pursue peace; almost as if violence and war are ingrained in human nature.  Peace is identified as a lofty ideal – as a goal that is to be sought after, but ultimately unachievable – a dream of the naïve.  Often it even seems that the people expressing the old clichés like "Israel is striving for peace", don't even believe the words they are saying.
Consider the following:
Are we devoting sufficient commitment, passion, energies and resources towards achieving peace?  And what if Israeli society and its policy makers dedicated themselves to peacemaking – both within the country and with its neighbors – with all the spiritual and material resources available?  Would peace still be unattainable?  And what if the work of peacemaking became profitable, trendy and fashionable, replete with advertising, promotion and marketing campaigns?  Wouldn't there be more people, attention and resources devoted to the direction of making peace?
War and violent conflicts are not simply motivated by human nature, but also (and some would claim mainly) driven by vested interests of power, influence and resources.  Yet what are the vested interests that drive peace, which would motivate people, communities, societies and organizations, to dedicate the best of their efforts and abilities to this cause? 
And what does peace look like?  What color, taste and smell does it have?  Thanks to the images of war and violence that we are bombarded with such as live broadcasts and printed media, movies, games, books, advertisements, and more, we can all describe war – even those who haven't experienced it first-hand. Can we imagine and visualize peace in such a tangible way?   
And what about the term "Peace"?  Is it too clichéd and pathetic?  Has the time come to adopt a new term – a different word that would express that same lofty ideal, and perhaps even mobilize us to achieve it?
But back to reserve duty.  The radios sputter, the combination of hard work, sweat, fatigue and adrenalin are at new heights as the war game extracts every bit of energy from the dedicated reservists, who represent many  Israelis serving on military reserve duty, in order to prepare for possible war.  And I wonder, will it ever be possible to recruit, equip and engage an army of peace?
Sagi Melamed lives with his family in the Galilee community of Hoshaya.  He serves as Vice President of External Affairs at the Max Stern Yezreel Valley College, and is the Chief Instructor of the Hoshaya Karate Club.  Sagi received his Master’s degree from Harvard University in Middle Eastern Studies with a specialty in Conflict Resolution. He can be contacted at: melamed.sagi@gmail.com.  For more articles, see:  http://sagimelamed.blogspot.com

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

מילואים בצבא השלום

 מילואים בצבא השלום 


שירות מילואים. בסיס צבאי אי שם בדרום. שעת לילה מאוחרת. תרגיל מלחמה. מכשירי הקשר והטלפונים רועשים.  "קודקוד כאן נמר, עבור".  ניוד כוחות. תפיסת עמדות. הקצאת משימות. השמדת מטרות. תמרון ואש.
קבוצת מילואימניקים טרוטת עיניים ומצמיחה זיפים מאיישת את עמדות הפיקוד.  בגילאי 20 עד 60+.  לבושים מדי צבא ירוקים, הם באים מרקעים שונים ומגוונים: עורכי דין, סוחרים, פקידי ממשלה, חקלאים, היי-טק.  כאן בשירות המילואים עוטים המילואימניקים בן-לילה את גלימת התפקיד הצבאי: קצין מודיעין, סמלת מבצעים, קצין רפואה, מפקד חטיבה, מ"פ תחזוקה, מג"ד שריון.  ה"אזרחי" נשאר מאחור, בבית החם והנוח, ועכשיו מרוכזים כולם במשימות הצבאיות שלפניהם. 
השעון כבר חוצה את קו חצות ועובר ליום הבא.  העיניים אדומות עוד יותר ומתקשות להישאר פתוחות.  כוסות קפה נערמות. מישהו מוציא קופסת עוגיות מהבית ומעבירה מסביב להזרקת סוכר לורידים העייפים. מכשירי הקשר נרגעים ומשתתקים בהדרגה.  עוברים לנוהל לילה.  תודה לאל, זו לא באמת מלחמה אלא רק תרגיל.  ובלילה גם חיילים צריכים לנוח.
בין חילופי משמרות, לחיפוש מזרון, שק שינה ופינה להיזרק בה לכמה שעות שינה חטופות, מתפתחות שיחות בעלות גוון "אזרחי", אישי יותר.   "מאיפה אתה? מה עושה באזרחות? מכיר את זה ואת ההוא"? והשאלה הגדולה מרחפת ונוגעת בכולם: מדוע אני עושה את זה? מה מביא אדם מן היישוב לעזוב הכל ולהתגייס למילואים? 
ואני שואל את עצמי: כל כך הרבה זמן, אנרגיות, כסף, יצרים, אדרנלין, ובעיקר - חיי אנוש, מושקעים במכונה הענקית הזו, הצבא.  אם הצורך הלאומי החיוני כל כך – להיות חזקים ולהגן על מדינתנו וחיינו בעימות אלים מול אויבינו מבחוץ– מצליח לרתום עוצמות ומשאבים כל כך אדירים – האם ניתן יהיה לרתום עוצמות ומשאבים דומים גם לאתגר חיוני לא פחות, אשר להצלחה בו פירות כה מבטיחים ומלהיבים – אתגר עשיית השלום?   
"שלום" היא אחת מהמלים היותר שכיחות באוצר המלים שלנו.  משימוש יום יומי, דרך שירים ותרבות ועד לסידורי התפילה, המילה "שלום" מופיעה בכל מקום.  אולם, פירוש המילה "שלום" אינו פשוט ומובן מאליו.  כשביקשתי חבר בארוחת שבת להגדיר מהו "שלום", הוא הגדיר בהיסוס:  "זה ההיפך ממלחמה".  ניגשתי לאתר וויקיפדיה. השלום (PEACE) מתואר שם כ"היעדר מלחמה" או "מערכת יחסים המתנהלת בהרמוניה ללא קונפליקט אלים." תוצאה דומה מצאתי גם במקומות נוספים.  נראה כי השלום מתואר יותר על דרך השלילה (היעדר מלחמה) מאשר על דרך החיוב (כמה טוב יכול להיות כשיהיה שלום).
בבחירה בין "מלחמה" ל"שלום", הראשונה היא מושגת יותר, לכאורה אפילו יותר טבעית ומובנת מאליה.  בעימותים אלימים ובמלחמות אנחנו פוגשים כבר מספר בראשית, ובשפע. גם בעידן המודרני נראה כי הן אנשים והן קהילות ומדינות, פונים לעימות ויוצאים למלחמה בקלות רבה יותר מאשר משיגים שלום.  נדמה כאילו מלחמה ואלימות טבועים בטבע האנושי.  השלום נתפס יותר כאידיאל נשגב, כמטרה נעלה אשר לעד תישאר בלתי-מושגת, כחלום השייך לנאיביים, לרוחניים, ליפי הנפש.  לעתים נראה כי אפילו מבטאי הביטויים השחוקים כדוגמת "מדינת ישראל חותרת לשלום" כבר אינם מאמינים למוצא פיהם שלהם.
כמה נקודות למחשבה:
האם אנחנו מקדישים להשגת שלום מספיק מחויבות, תשוקה, אנרגיות ומשאבים?  ומה אם החברה הישראלית ומדינתה היו גומרים אומר להקדיש לשלום – מבפנים וכלפי חוץ – את מירב המשאבים הרוחניים והגשמיים אשר עומדים לרשותה?  האם גם אז השלום היה בלתי-מושג כל כך?  ומה אם העיסוק בשלום היה הופך לעניין רווחי ואופנתי, שעשייתו, קידומו, הפצתו ועצם היותו – נושאים בחובם כדאיות, פרסום, מוניטין ורווח כספי?  האם לא היו יותר אנשים, תשומת לב ומשאבים מופנים לכיוון עשיית ועיסוק בשלום?
מלחמות וסכסוכים אלימים מונעים לא רק על ידי טבע האדם, אלא גם על ידי (יש הטוענים - בעיקר) בעלי אינטרסים של כוח, השפעה וכסף.   מהם האינטרסים מאחורי השלום, אשר קידומם יניע אנשים, קהילות, חברות וארגונים להקדיש לו את מירב מאמציהם ויכולתם?
ואיך נראה שלום?  איזה צבע, טעם וריח יש לו?  כולנו יכולים לתאר מלחמה, גם מי שלא חווה אותה באופן אישי, שכן אנו מוקפים ומופצצים בדימויי מלחמה ואלימות – סרטים, משחקים, ספרים, שירים, פרסומות ועוד.  האם ניתן לדמיין ולבטא באופן מוחשי כיצד נראה שלום?
ומה לגבי המונח "שלום"?  האם אינו כבר שחוק, נדוש, פתטי מדי?  האם הגיעה העת להמציא מונח חדש,  מעין "מצב צבירה" מסוג אחר, אשר יבטא את אותו אידיאל נשגב ואולי אף יקדם אותנו לכיוון השגתו?
וחזרה לשירות המילואים.  בעוד מכשירי הקשר רועמים, הזיעה, העייפות והאדרנלין הגברי בשיאם, ומשחק המלחמה שואב לתוכו את כל כולם של המילואימניקים אשר התקבצו לכאן מכל קצוות הארץ כדי להתאמן ולהתכונן למלחמה, מצאתי עצמי שוב תוהה:  האם יהיה ניתן אי-פעם לגייס, לצייד ולהניע את צבאות השלום?

שגיא מלמד חי עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com 
  למאמרים נוספים: http://sagimelamed.blogspot.com