רוח האדם חזקה מגופו. נוכחתי בכך לאחרונה במהלך מרוץ מרתון ת"א שנערך ביום שישי שעבר בהשתתפות 18,000 רצים.
הגעתי למרוץ כדי לעודד את אשתי בטסי. היא השתתפה במקצה חצי המרתון, ורצה 21 ק"מ. המתנתי לה במשך השעתיים בהן היא אצה ברחובות תל אביב, במזג אוויר אביבי ונעים. שוחחתי עם אנשים על הא ועל דא, הסתובבתי בין הדוכנים השונים המציגים ומקדמים מוצרי ואביזרי ספורט שונים, והתפרקדתי להנאתי על ספסל בטיילת החוף, קורא את עיתון סוף השבוע ומשתדל לא להיקלע למצב רוח רע בשל החדשות וניתוחי המצב הקודרים. בדרך כלל, מי שרוצה לשמור על מצב רוח טוב בישראל, כדאי לו שיקרא ספרי הגות וספרי היסטוריה, וימנע מעיתונים.
כאשר התקרב מועד הגעתה של אשתי לקו הסיום, התקדמתי לאיטי לעבר משפך הגמר, כדי לעודד אותה בישורת המרוץ האחרונה. היא הגיעה מלאת אנרגיה ומאושרת. נדמה היה כי יכלה להסתובב על עקביה ולרוץ את כל המסלול בחזרה. לאחר שאיתרתי אותה בין אלפי הרצים המיוזעים, אשר זה עתה סיימו את ריצתם והיו עסוקים בשחרור שרירים במתחם הסיום בטיילת חוף תל אביב, ובהחלפת חוויות עם חבריהם ובני משפחתם, הלכנו שנינו לפגוש זוג חברים תל אביביים לארוחת בוקר מאוחרת. ואז ראינו אותה.
היא הייתה ישובה על כיסא גלגלים מיוחד, המותאם לריצה. היא לא הייתה היחידה שהשתתפה במרוץ בכיסא גלגלים. יותר ויותר בעלי מוגבלויות פיזיות משתתפים כיום בישראל במרוצים ובריצות. אך אז היא גלגלה את כסאה לכיוון השטח המוגבה המפריד בין נתיב אחד למשנהו בכביש הנמתח לאורכה של הטיילת בתל אביב. היינו מרוחקים ממנה כחמישים מטר. מסביב היו המוני אנשים שניתן היה לה לבקש מהם סיוע. "תראי", לחשתי לאשתי, בעודי מבחין לתדהמתי באשה הצעירה מושכת את עצמה מכיסא הגלגלים שלה, ומטפסת בעזרת ידיה בלבד על שטח ההפרדה המוגבה (בתמונה למטה). גופה נגמר באגן הירכיים. לא היו לה כלל רגליים. לאחר שמשכה את עצמה למעלה, משכה הספורטאית המדהימה את כיסא הגלגלים למעלה אל שטח ההפרדה והתיישבה עליו שוב. בשלב הזה התעשתנו. היה נראה שהיא אינה מעוניינת בסיוע, אך אשתי בכ"ז ניגשה לקבוצת שוטרים שעמדה בסמוך וביקשה מהם לבדוק אם האישה בכיסא הגלגלים זקוקה לעזרה. אך לפני שהשוטר ניגש אליה, היא כבר התגלגלה לצידו השני של הכביש, ובאותה שיטה ירדה לצידו השני והמשיכה לה לדרכה.
אותה אשה אלמונית השאירה עלי רושם עמוק. איני יודע מי היא, מה שמה, מאין באה ובמה היא עוסקת. הספקתי לצלם אותה מאחור בעודי ממלמל כי "אני חייב לספר עליה לילדי". עם חזרתנו הביתה להושעיה ביום שישי אחר הצהריים, מצאנו את ילדינו ישנים שנת ישרים. לפני כניסת השבת הערנו אותם כדי שיספיקו לבצע את ההכנות האחרונות לפני כניסת השבת. במהלך השבת סיפרתי להם על האישה ועם צאת השבת הראיתי להם את תמונתה. למחרת באימון מועדון הקראטה, סיפרתי על האישה בכיסא הגלגלים גם לתלמידי.
גופנו מעסיק אותנו בני האדם, כל הזמן. דווקא כאשר משהו לא מתפקד באופן מושלם, אם זה כאב, חתך, שיעול או סתם שריר תפוס, אזי אנו נזכרים ומוזכרים בפגיעותו של גופנו. בברכת "אשר יצר" אנו מודים לאל על כי המערכת שלנו מתפקדת כראוי וכל חור ונקב ממלא את תפקידו המיועד ולא נסתם, וכך איננו מתייחסים כאל מובן מאליו, לתפקודה התקין של המערכת המשוכללת בצורה בלתי רגילה, לא לגמרי מובנת – גופנו.
המפגש המרגש מרחוק עם אותה ספורטאית אלמונית בכיסא גלגלים, השאיר בי את חותמו, והמחיש את יכולתה של הרוח החזקה והנחושה לגבור על אתגרי הגוף ולהשיג את חרותה. כמו בענייני גוף, גם בתחומים אחרים טוב לנו להעריך ולהודות על הטוב והחופשי, שלעתים נראים לנו כל כך מובנים מאליהם, אך בהיעדרם, תופסים מקום כה מרכזי בחיינו, כמו החרות לבחור שליט, החרות לנסוע, החרות לעבוד, החרות להקים משפחה, וזו רק רשימה חלקית. בשיחת טלפון עם ידידתי בטסי שטרן מארה"ב, ציינו זה לזו רשימה לא קצרה של סיבות לדאגה, אשר במרכזן אויבי ישראל אשר, כמו לאורך רוב שנות ההיסטוריה היהודית, נראה כי "עומדים עלינו לכלותנו". בסופה של השיחה הצעתי לבטסי כי כדאי לנו לראות גם את חצי הכוס המלאה: בכל שנות ההיסטוריה היהודית, לאורך כל הדורות, מעולם לא היה מצבנו טוב יותר מאשר בימים אלו, ערב חג הפסח תשע"א. אולי מחר יהיה רע יותר, אבל ראוי גם להוקיר וליהנות מהיום.
כאשר חג הפסח, חג החרות, עומד בפתחנו, נאחל זה לזה כי נשאף ונצליח להגשים את חרותנו, הפיזית והרוחנית, האישית, הקהילתית והלאומית.
חג שמח!
