עת צעדתי במהירות מפגישה לפגישה ברחובותיה של מנהטן, נזכרתי בפעם הראשונה בה ביקרתי בניו יורק לפני יותר מעשרים שנה. כאשר יצאנו אז בלב העיר מתוך תחנת גרנד סנטרל, נבהלתי ממראה המון האדם השועט במהירות על המדרכות. נדמה היה לי כי ההמון דוהר לעומתי. אחזתי בחוזקה בידה של אשתי-לעתיד בטסי ונרתעתי הצידה, כדי לא להידרס. המרחק שעשיתי באותו קיץ מהצעידה במטעי האבוקדו של קיבוץ רמת יוחנן למדרכות הסואנות של מנהטן היווה קפיצה גדולה ואפילו מעט מאיימת.
מנהטן באמצע חודש יולי מלאה תיירים, תוססת וגועשת. חמה, לחה ומזיעה. למרות עשרות ביקורי בעיר לאורך השנים, עדיין נפעם אני כל פעם מחדש מהקצב, מההמון, מהמרוץ, מהאנרגיות.
בביקורי האחרון בניו יורק נפגשתי עם ידידי ק. איש עסקים, אחד ממנהיגי העולם היהודי הציוני, מילא שורה ארוכה של תפקידים, בחזית ומאחורי הקלעים, תומך מסור ונדיב בישראל ובחתירתה לביטחון ולשלום. לעתים נראה שראה כבר הכול ואת כולם. ק. נהנה בד"כ לאתגר אותי בשאלות מורכבות, על ישראל, על מגמות בחברה הישראלית, על סוגיות של שלום ומלחמה. הפעם אתגרתי אני את ק. השאלה ששאלתיו הייתה אמנם פרובוקטיבית אך כזו שלצערי אינה לקוחה מסרטי מדע דמיוני: "בוא נניח לרגע" אמרתי, "שבעוד שנתיים איראן מכריזה (ומוכיחה) כי הגיעה ליכולת גרעינית, ובידה נשק גרעיני אשר ניתן לשיגור לעברה של ישראל. למחרת איראן מציבה אולטימטום ומאיימת כי במידה ולא יתמלאו התנאים שתציב (תנאים כאלו שישראל לא תוכל לעמוד בהם, כדוגמת נסיגה חד-צדדית מכל שטחי יהודה ושומרון, שחרור כל האסירים הפלשתינים, וכדומה), היא תשגר תוך שלושים יום לעברה של ישראל מטח טילים בליסטיים חמושים בראשים גרעיניים."
ואז הגעתי לשאלה עצמה: "במהלך אותם שלושים יום עד לפקיעת האולטימטום האיראני – כמה מיהודי ארצות הברית יעלו על מטוס ויגיעו לישראל כדי להיות עם אזרחי ישראל לא רק בליבם ובכיסם אלא גם בגופם, וכך להפעיל לחץ פומבי על ממשלת ארה"ב כדי שתעמוד לצידה של ישראל ותפעיל לטובתה את עוצמתה של המעצמה המובילה בעולם?"
ק. לא היסס. תשובתו המיידית הדהימה אותי בנחרצותה: "20 איש, 15 איש, אולי פחות!" ואז חשב שוב, לקח נשימה והסביר: "ב-1948 היו באים יותר, ב-1967 היו בוודאי מגיעים יותר, אבל עכשיו, לא הרבה יעשו זאת. ואז הרחיב עוד יותר כשקולו עובר לנימה מתריסה: "ואיפה היה הציבור הישראלי כאשר חוקי "מיהו יהודי" עמדו לדיון וכמעט פסלו חלק ניכר מהציבור היהודי בארה"ב? ולכמה מהישראלים באמת אכפת מאתנו כאן בארה"ב? האם רק בשביל הכסף וההשפעה צריך את יהודי התפוצות? הציבור הצעיר בארה"ב, ברובו, כבר לא מזוהה ולא מחובר לישראל!"
כמה ימים לאחר חזרתי ארצה אירחנו בביתנו שבהושעיה שני נערים אמריקאים אשר שהו בישראל במסגרת תכנית "עמיתי ברונפמן", בה משתתף השנה בני הבכור גיא. מדובר בעילית הנוער היהודי בארה"ב, הנבחרים בקפידה מתוך מאות מועמדים. העליתי בפניהם את התרחיש ואת השאלה הפרובוקטיבית. גם כאן הופתעתי מנחרצות התשובות. האחד הסביר באופן מלומד כי כדי להבטיח את המשכיות העם היהודי, חיוני כי יישארו מספיק יהודים מחוץ למדינת ישראל, במידה ואזרחי ישראל יושמדו.... השני הסביר ונימק כי נוכחות פיזית של יהודי ארה"ב בישראל המאויימת, פחות אפקטיבית מאשר הפגנות בוושינגטון ועצירת התרומות של התורמים היהודיים לחברי הקונגרס ...
מסר דומה אני שומע מיותר ויותר ידידים בארה"ב, קנדה, בריטניה, סקנדינביה. ויש לזכור כי האנשים עמם אני בא במגע שייכים כמעט תמיד לאלו שכן אכפת להם, שתומכים, שמבקרים בארץ. הם המיעוט. משם עוצמת החיבור לארץ זה רק יורדת. ככלל, ישראל מאבדת בהדרגה את העם היהודי והעם היהודי מאבד את ישראל.
נושא הקשר בין יהדות התפוצות לישראל ויחסה של ישראל ליהודי התפוצות הוא מורכב, והרבה עוסקים בו. נראה לי כי כמה דברים ניתן ללמוד משיחתי עם ידידי הניו יורקי:
האחד, שהלוואי ולעולם לא נגיע לנקודת מבחן שכזו, אשר צריכה להדיר שינה מעיני רבים, ובהחלט אינה דמיונית. הבעייה היא שהתסריט כה מפחיד, כך שרבים מעדיפים להדחיקו.
שני, שאל לנו להזניח לרגע את ידידינו הטובים ביותר מחוץ לגבולות מדינת ישראל. יהודי התפוצות. היו כאלו שטענו לאורך השנים האחרונות כי ישראל חזקה דיה ואל לה להזדקק ולבקש את עזרת יהודי הגולה. אני סבור שזו טעות. להיסטוריה עליות ומורדות. היום אולי אנחנו חזקים אך רק אתמול עוד לא היינו ומחר אולי כבר לא נהיה. מדינת ישראל עושה מאמצים רבים ומשונים, כולל פיננסים, במטרה לרכוש ידידים ברחבי העולם. עלינו לעשות ככל יכולתנו כדי לשמר ולחזק את הקשר עם אחינו מעבר לים, כולל חשיפת הנוער הישראלי למורכבות של החיים בגולה ושימור הזהות היהודית מחוץ לישראל. זהותו היהודית של הנוער הישראלי רק מתחזקת מחשיפה שכזו.
שלישי, ולא בסתירה לשני, שכנראה ברגעי מבחן יהיה עלינו לסמוך בעיקר על עצמנו. במהלך לימודי לתואר ראשון חקרתי את סוגיית הסיוע האמריקאי לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים בחורף 1973. הסיוע אכן הגיע לבסוף והשפיע משמעותית על גורל המערכה, אך מאוחר מאד ולאחר לחצים רבים. לארה"ב אינטרסים רבים באזורנו, ולא תמיד הם עומדים בקנה אחד עם אלו של ישראל.
ובחזרה לשאלה הפרובוקטיבית. חלקתי את תהיותיי גם עם בתי עדן, בת 14. עדן האירה בפני נקודה נוספת. לא רק שמעט מיהודי התפוצות אכן יגיעו בגופם לישראל ברגע מבחן. רבים מאזרחי המדינה עלולים לעזוב אותה בחפשם אחר מקום בטוח יותר להם ולבני משפחותיהם. עוד נקודה למחשבה. שלא נדע.
שגיא מלמד, יולי 2011
