יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

מילואים בצבא השלום

 מילואים בצבא השלום 


שירות מילואים. בסיס צבאי אי שם בדרום. שעת לילה מאוחרת. תרגיל מלחמה. מכשירי הקשר והטלפונים רועשים.  "קודקוד כאן נמר, עבור".  ניוד כוחות. תפיסת עמדות. הקצאת משימות. השמדת מטרות. תמרון ואש.
קבוצת מילואימניקים טרוטת עיניים ומצמיחה זיפים מאיישת את עמדות הפיקוד.  בגילאי 20 עד 60+.  לבושים מדי צבא ירוקים, הם באים מרקעים שונים ומגוונים: עורכי דין, סוחרים, פקידי ממשלה, חקלאים, היי-טק.  כאן בשירות המילואים עוטים המילואימניקים בן-לילה את גלימת התפקיד הצבאי: קצין מודיעין, סמלת מבצעים, קצין רפואה, מפקד חטיבה, מ"פ תחזוקה, מג"ד שריון.  ה"אזרחי" נשאר מאחור, בבית החם והנוח, ועכשיו מרוכזים כולם במשימות הצבאיות שלפניהם. 
השעון כבר חוצה את קו חצות ועובר ליום הבא.  העיניים אדומות עוד יותר ומתקשות להישאר פתוחות.  כוסות קפה נערמות. מישהו מוציא קופסת עוגיות מהבית ומעבירה מסביב להזרקת סוכר לורידים העייפים. מכשירי הקשר נרגעים ומשתתקים בהדרגה.  עוברים לנוהל לילה.  תודה לאל, זו לא באמת מלחמה אלא רק תרגיל.  ובלילה גם חיילים צריכים לנוח.
בין חילופי משמרות, לחיפוש מזרון, שק שינה ופינה להיזרק בה לכמה שעות שינה חטופות, מתפתחות שיחות בעלות גוון "אזרחי", אישי יותר.   "מאיפה אתה? מה עושה באזרחות? מכיר את זה ואת ההוא"? והשאלה הגדולה מרחפת ונוגעת בכולם: מדוע אני עושה את זה? מה מביא אדם מן היישוב לעזוב הכל ולהתגייס למילואים? 
ואני שואל את עצמי: כל כך הרבה זמן, אנרגיות, כסף, יצרים, אדרנלין, ובעיקר - חיי אנוש, מושקעים במכונה הענקית הזו, הצבא.  אם הצורך הלאומי החיוני כל כך – להיות חזקים ולהגן על מדינתנו וחיינו בעימות אלים מול אויבינו מבחוץ– מצליח לרתום עוצמות ומשאבים כל כך אדירים – האם ניתן יהיה לרתום עוצמות ומשאבים דומים גם לאתגר חיוני לא פחות, אשר להצלחה בו פירות כה מבטיחים ומלהיבים – אתגר עשיית השלום?   
"שלום" היא אחת מהמלים היותר שכיחות באוצר המלים שלנו.  משימוש יום יומי, דרך שירים ותרבות ועד לסידורי התפילה, המילה "שלום" מופיעה בכל מקום.  אולם, פירוש המילה "שלום" אינו פשוט ומובן מאליו.  כשביקשתי חבר בארוחת שבת להגדיר מהו "שלום", הוא הגדיר בהיסוס:  "זה ההיפך ממלחמה".  ניגשתי לאתר וויקיפדיה. השלום (PEACE) מתואר שם כ"היעדר מלחמה" או "מערכת יחסים המתנהלת בהרמוניה ללא קונפליקט אלים." תוצאה דומה מצאתי גם במקומות נוספים.  נראה כי השלום מתואר יותר על דרך השלילה (היעדר מלחמה) מאשר על דרך החיוב (כמה טוב יכול להיות כשיהיה שלום).
בבחירה בין "מלחמה" ל"שלום", הראשונה היא מושגת יותר, לכאורה אפילו יותר טבעית ומובנת מאליה.  בעימותים אלימים ובמלחמות אנחנו פוגשים כבר מספר בראשית, ובשפע. גם בעידן המודרני נראה כי הן אנשים והן קהילות ומדינות, פונים לעימות ויוצאים למלחמה בקלות רבה יותר מאשר משיגים שלום.  נדמה כאילו מלחמה ואלימות טבועים בטבע האנושי.  השלום נתפס יותר כאידיאל נשגב, כמטרה נעלה אשר לעד תישאר בלתי-מושגת, כחלום השייך לנאיביים, לרוחניים, ליפי הנפש.  לעתים נראה כי אפילו מבטאי הביטויים השחוקים כדוגמת "מדינת ישראל חותרת לשלום" כבר אינם מאמינים למוצא פיהם שלהם.
כמה נקודות למחשבה:
האם אנחנו מקדישים להשגת שלום מספיק מחויבות, תשוקה, אנרגיות ומשאבים?  ומה אם החברה הישראלית ומדינתה היו גומרים אומר להקדיש לשלום – מבפנים וכלפי חוץ – את מירב המשאבים הרוחניים והגשמיים אשר עומדים לרשותה?  האם גם אז השלום היה בלתי-מושג כל כך?  ומה אם העיסוק בשלום היה הופך לעניין רווחי ואופנתי, שעשייתו, קידומו, הפצתו ועצם היותו – נושאים בחובם כדאיות, פרסום, מוניטין ורווח כספי?  האם לא היו יותר אנשים, תשומת לב ומשאבים מופנים לכיוון עשיית ועיסוק בשלום?
מלחמות וסכסוכים אלימים מונעים לא רק על ידי טבע האדם, אלא גם על ידי (יש הטוענים - בעיקר) בעלי אינטרסים של כוח, השפעה וכסף.   מהם האינטרסים מאחורי השלום, אשר קידומם יניע אנשים, קהילות, חברות וארגונים להקדיש לו את מירב מאמציהם ויכולתם?
ואיך נראה שלום?  איזה צבע, טעם וריח יש לו?  כולנו יכולים לתאר מלחמה, גם מי שלא חווה אותה באופן אישי, שכן אנו מוקפים ומופצצים בדימויי מלחמה ואלימות – סרטים, משחקים, ספרים, שירים, פרסומות ועוד.  האם ניתן לדמיין ולבטא באופן מוחשי כיצד נראה שלום?
ומה לגבי המונח "שלום"?  האם אינו כבר שחוק, נדוש, פתטי מדי?  האם הגיעה העת להמציא מונח חדש,  מעין "מצב צבירה" מסוג אחר, אשר יבטא את אותו אידיאל נשגב ואולי אף יקדם אותנו לכיוון השגתו?
וחזרה לשירות המילואים.  בעוד מכשירי הקשר רועמים, הזיעה, העייפות והאדרנלין הגברי בשיאם, ומשחק המלחמה שואב לתוכו את כל כולם של המילואימניקים אשר התקבצו לכאן מכל קצוות הארץ כדי להתאמן ולהתכונן למלחמה, מצאתי עצמי שוב תוהה:  האם יהיה ניתן אי-פעם לגייס, לצייד ולהניע את צבאות השלום?

שגיא מלמד חי עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com 
  למאמרים נוספים: http://sagimelamed.blogspot.com



יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

Welcome to First Grade

Welcome to First Grade –What Kind of Israel is Sivan Growing Up In?

September first 2010. Sivan, our fourth and youngest child, is about to start first grade. The first day of first grade was always exciting with every one of our kids, but somehow, this time it's different.
For weeks leading up to this day, I wasn't able to contain myself, asking over and over, "Sivan, are you as excited as Daddy is?" And each time, with a shy smile, came the inevitable reply: "no". But as the big day drew closer, even Sivan couldn't conceal her anticipation.  Suddenly it was hard for her to fall asleep, and she could only doze off with her hand in mine.  Her guileless questions revealed fears over leaving behind the known world of no responsibilities, to enter a new realm of frameworks, rules and expectations.   "Daddy, what if the teacher tells us what to do and I don't understand?" she asks. And, "Daddy, what do babies do when they don't understand what the teacher says?"
All our excitement, we ended up diverting into the preparations – a colorful new school shirt, new schoolbag and taking inventory to confirm its contents – pencil case, notebooks, lunchbox. Like soldiers checking their equipment before setting off to battle.
Now, on this big day, I feel like a combination of kindergarten teacher, shepherd and Olympic trainer. After six years of loving care, ups and downs, leading and trying to keep up, instilling habits and values, hugs and kisses, today I am escorting her down a new road.…
In fact, this excitement we are feeling has much to do with our own experience as well – as parents who are now concluding a chapter in their child-rearing lives.  No more mornings walking into the kindergarten hand in hand, stealing a minute to assemble the pieces of a puzzle together before setting off to work. No more folding ourselves onto miniature chairs at Hannuka and Purim kindergarten parties. 
My thoughts wander beyond my own personal, family experience, to the surrounding spheres. There must be so many others, in Jerusalem, Afula, Ramallah, Nazareth, Ariel, Nahalal and Eilat, who are sharing a similar moment, and are as moved as I.   Escorting a small child to first grade, with a prayer in their hearts and on their lips, perhaps in different syllables or cadence, but essentially the same, to bless, keep and return these nestlings safely home. 
And I wonder if this unique day could somehow be enlisted to explore what we share in common – and combine our efforts to find ways to live together and ensure a more promising and secure future for these first graders, wherever they may be.
And now, the official ceremony opening the school year at the Hoshaya Elementary School. The orderly line of first graders proceeds into the auspices of the school, passing under an outstretched tallit, accompanied by cheerful music and the sniffling of the parents on the sidelines. With my heart aching with pride and joyful tears on my cheeks, I ponder what lies ahead for them – these first graders of 2010.  What kind of world will they struggle to understand and study in school? 
I start to do my own mental inventory. Trying to evaluate what kind of Israel will our Sivan be growing up in. A list of this and that, of one hand and the other.
The Environment – to Squander and to Preserve
As consciousness in the world has risen regarding protecting the environment, in 21st century Israel this subject is very much on the public agenda.  At this point there is broad consensus that the nation's dwindling water resources need to be preserved, and new initiatives are addressing the problem.  Educational programs explain the importance of environmental issues in the schools, and an entire spectrum of civic organizations have embraced environmental causes.  All these should be a cause for optimism.
On the other hand, it is hard to find in the Western world a country as dirty as Israel. On a family vacation this summer in Slovenia, I reveled in the green landscape, the abundant water, the pristine nature. At one point I mentioned to my wife how depressing it is to compare the cleanliness of Slovenia with Israel.  In Slovenia you don't see garbage on the streets, trash outside the cities or construction debris at the entrance to villages.
And here, I wonder what God thinks when he looks down on us from above, about the way that the Jewish people treat the land given them to work and protect…. One can barely walk down the street without seeing discarded bottles, plastic bags and garbage. Someone who never leaves Israel's borders might think that this is the normal and unavoidable state of affairs.  It used to be that, in the name of security, neglecting the environment could be excused. "What alternative do we have?" people said. "This isn't Scandinavia."
When my older daughter asked me what continent Israel is located on, a cynical thought crossed my mind that Israel would like to belong to Europe, is actually located in Asia, but behaves like it is in Africa…
Security
Evaluating Israel's security situation in 2010 depends on which color glasses one wears. Through rose-colored glasses, the situation is excellent. A minimal number of recent terrorist attacks, relative quiet on the borders, an enduring peace with Egypt and Jordan, and an IDF that is better prepared than few years ago. 
But for those wearing dark glasses, the situation is awful and getting worse.  In fact, things have never been so dangerous: the extreme Islamic fronts are closing in on us, in the south (Gaza), the north (Hezbollah), and the east (Iran and maybe even Iraq). The IDF hasn't won a war for 43 years, a growing percentage of the population doesn't serve in the army, and worst of all, the terrifying day is approaching where an enemy country that has declared its intention to destroy Israel can press a button and dispatch a nuclear weapon.  And in that enemy country, the rational threat of deterrence, which says that if you attack us, we'll hit back harder, doesn't necessarily make an impression on its leaders.
Israel's Standing in the World
Today, Israel has already crossed the line from being a small nation with a lot of chutzpa, watched with admiring amazement by most of the world as it builds a nation with a robust economy and army, to a country that, despite its small size, is considered to be a military powerhouse - covered by the media without any proportion to its relative position in the world, and perceived as the neighborhood bully that crushes and oppresses its neighbors/citizens – the helpless Palestinians.
At a recent breakfast meeting I had with the Israeli ambassador to one of the Western European countries, he laid out for me Israel's declining status in that country, his difficulties presenting the Israeli perspective to increasingly antagonistic audiences, and the increasing costs to protect the security of the local Jewish community.
And on the other hand, there are still large and influential sectors in the world - in North and South America, Europe and Asia, who staunchly support Israel as a country that embodies the vision of the return of the Jewish people to the land of the Bible. The Evangelist Christian community is perhaps the most outstanding among them.  There are estimates that the number of Evangelical Christians supporting Israel for religious reasons is 300 Million!
And on the third hand, Israel has succeeded over the years to recruit friends from unlikely places. On my last visit to Stockholm I stopped for a cup of hot chocolate at a small local café. When I looked at the familiar face of the café owner, I asked him where he was from.  From Lebanon, he replied. I answered him (after a moment of hesitation whether it was better to respond after he prepared my drink) – "ahalan bik – ana min Israil – nekhna jhiran" (Arabic for "greetings – I'm from Israel – we are neighbors).  With a smile, he whispered that he is Christian, from Zakhlata, and that he admires Israel for helping the Christians of Lebanon. To top off his sentiment, he gave me a discount on the bill and added a glass of juice on the house.
All of Israel Brothers:
In the middle of the second hundred years of the Zionist enterprise, 100 years of settlement, and 62 years since the establishment of the country, it is still difficult to say that all of Israel are brothers.
On the one hand, the acute differences between Ashkenazi and Sephardic Jews and between immigrants from one country and another, are slowly being erased. This is mainly due to the passage of time and new generations of native born Israelis, for whom ethnic differences aren't so significant.
On the other hand, there is always someone who manages to emphasize the differences and create "us" and "them": good religious and bad religious, Ethiopians versus veteran Israelis, settlers opposite North Tel Avivians.  In a conversation with a nursing student from the Yezreel Valley College, who immigrated to Israel from Ethiopia at the age of 13, he shared with me a wound he was carrying in his heart. I asked him, "In the airplane on the way to Israel from Ethiopia, what did you dream of?"  His expression was troubled as he answered me: "In Ethiopia, we were persecuted because we are Jewish. On the plane, I dreamed of arriving to a country where I would be accepted as an equal among equals. But when I arrived, I understood that here too I'm different."
God Willing:
A friend from my community of Hoshaya told me once at the entrance to the synagogue, after he'd finished several exhausting years as a highly positioned public servant: "After I learned how our government works – I understood that there is definitely a God in heaven, otherwise, our fate would have long since been sealed."
On the other hand, it’s a little scary to think what God must think when he sees what is going on down here. Sometimes, during the Haftorah reading on Shabbat, listening to the words of the prophets denigrating the different sins of the people of Israel, and the punishments that were inflicted on the sinners, I think of the corruption, the wrong doings and the injustices that we live with day to day, and I tremble in fear.
Making Peace:
During the first three decades of the State of Israel, we were surrounded by enemies, a few against many. It was a scary picture, but in the background there was always the dream – that one day there would be peace.  The day will come and the next generation won't need to go to war. That was the ultimate promise of every Israeli parent. "My children won't have to fight."
It seems that this dream is receding into the distance. In Israel of 2010, it's hard to find parents who assure their children with promises of peace. Even among those who were considered "the peace camp", pessimism reigns. Most of the population (even though they might not want to say it out loud) believes that we will need to keep our swords at ready for a long time to come. Even worse, the answer to the question that was once considered taboo "Will Israel always be living in the neighborhood?" isn't obvious. Surrounded by enemies, losing support in the world, facing a scenario where an enemy dedicated to the country's extermination now has the nuclear ability to do so – the survival of Israel in the long-term faces a giant question mark.
Who is the Role Model?
During my childhood on the kibbutz, our national heroes were the pioneers, the farmers, the soldiers and the government ministers and Knesset members, and also, to a small degree, singers and actors.  These figures riveted our attention, and the cream of our youth aspired to be like them.
Today the pioneers belong to history, the farmers are Thai workers, being a high officer isn't such a big deal, and politicians are virtually synonymous with corruption.
On the other hand, a high tech entrepreneur, tycoon, and this or that celebrity have now become the new national role models. Ostensibly, this is all well and good. Finally we are like other nations, and we can focus on the good life.
But focusing on the good life is a privilege that a country surrounded by enemies from outside, and sometimes even from within – cannot afford.  Israel cannot survive if the best of its youth want above all to be rich and famous.
So what does all this leave us with – and to what Israel will Sivan and her classmates grow up in?  The short answer is: it's not clear. The longer answer is: it's not clear to me or to others either.
But What IS Clear?
First of all, I believe what every paratrooper learned in basic training: if we won't support one another – we'll hang one next to the other.  Solidarity, shared agenda and teamwork are critical for us Israelis.
And second of all, on the first of September 2010, Sivan and hundreds of thousands of other students entered Jewish and Israeli schools, in the free and democratic State of Israel, home to the Jewish people, with a Jewish army, Jewish universities, and Jewish industry and agriculture.  A country where (almost) every child has a roof over his or her head, clothes to wear and food on the table.  And that is definitely a reason to be optimistic.
Sagi Melamed lives with his family in the community of Hoshaya in the Galilee.  He is Vice President for External Relations and Development at the Max Stern Yezreel Valley College, and Head Instructor at the Hoshaya Karate Club. Melamed.sagi@gmail.com


Fears

"Yesterday, I went to a ceremony honoring the memory of Irwin Green, a very special man from Detroit who worked tirelessly towards bringing Jews and Arabs closer together", I told my daughter Sivan over breakfast, before she headed off for another day in first grade.  "Where?", she asked. "In Nazareth" I replied.  "In Upper Nazareth, where the kindergarten teachers live?" she continued.  "Not in Upper Nazareth – in Arab Nazareth" I answered. "What?  Arabs live there? Arabs like the Greeks?  Arabs are cruel, right dad?" Sivan had evidently drawn an association with the Hannukah story she'd heard in class just a few days earlier. 
When I returned that same night from the ceremony for Mr. Green, I asked my older son Guy, who is 17 years old, how many of his classmates ever spoke with an Arab youth their age. Guy is unusual among his friends in his exposure to those outside his immediate community.  Not only because of his father. He volunteers in the Magen David Adom (Israeli Red Cross) along with Arab youth, and played volleyball with a team in the Arab village of Ilabun.  An Arab team – one of the tops in the league. "Dad, I'm no example, but other than me, most of the kids my age never exchanged a word with an Arab, unless you count the Bedouin security guard at the school or the Arab cook who works in the catering on Shabbat."
A few months ago, little Sivan went for a walk with a friend in our community of Hoshaya on a Shabbat afternoon, and the two of them disappeared. After two hours of frantic searching, in the intense heat of the Israeli summer, we found them next to the grocery store, hunting for treasures. As we returned home, my beloved daughter's hand safely in mine, we saw the Arab security guard who patrols the community on Shabbat.  "You see, Sivan?  Even Hoshaya's guard was out looking for you" I said, trying to impress her.  "But dad" she replied. "Are guards allowed to drive on Shabbat?" "He's not Jewish" I explained. "He's Arab and that's why he can drive on Shabbat." "But dad, aren't Arab people bad? Isn't he dangerous for us?"  The realization that the guard who protects us is actually Arab, I could see, was terrifying.
Recently a survey was published by the Israeli Institute for Democracy. Its worrisome results showed that among Israel's Jewish population, there has been an increase in the suspicion, distrust and fear of Arab citizens.
Fear is perhaps the main factor that feeds the flames of the Israeli-Arab conflict, and what prevents any movement forward towards reaching a solution.  In parallel, fear is the factor in this conflict for which a solution (to fear) is not a zero sum solution. In other words, the allocation of lands between the two sides of the conflict is more problematic, since every bit of land that goes to one side is taken from the other.  On the other hand, fear is an emotion that, if reduced on one side, does not take anything away from the other. 
Why are we and our children afraid of our Arab neighbors?  What is the source of this fear?  I tried to put together an inventory list of fear factors:
Education and Myth: We have been raised from our earliest days on a very simple approach: we are good and they are bad. Darkness helps emphasize the light and white stands out against black.  If you want it to be clear who are the good guys, then you need to emphasize who are the bad ones.
 The series of books I loved as a child was "The Young Athletes". On those pages, Alon the Forward and Rafi the Goalie brought victory and honor to the young State of Israel - something that the Israeli national soccer team was never able to do.  These stories inevitably featured a villain, sometimes Nazi but usually Arab, who tried through his devious ways to confound the young heroes on their way to fame and glory.  A similar theme was also found in other popular books such as the Hasamba series, Azit the Paratrooper dog, and others.  Physical fitness, willpower, determination, rigorous training – and even romance – were not enough to ignite the spirit of the young reader.  There had to be an evil Arab to spice up the story, and if he had a big and dirty mustache and black eyes piercing with fury, so much the better….
Even in Israel's holidays, the theme of the good versus the bad sets the tone.  Except for the New Year holidays and Tu b'Shvat, where the seasons of the year and nature play a major role, in all the other holidays – Hannukah, Purim and Pesach, there are the "bad guys" (Egyptians, Greeks, Romans, Persians, Amalekites) who are vanquished by the "good guys" (us).  A wise Jew once explained to me that all Israeli holidays come down to one thing: "They wanted to kill us – we killed them – let's eat!" 
An easier way to explain things, to children and also to ourselves.  Imagine the Hannukah story as follows:  The Greek Empire had spread throughout the world and was influencing the countries it conquered in many ways, both positive and negative.  On the one hand, they espoused materialism, worship of the strong and the beautiful, and dismissal of the spiritual and abstract.  On the other hand, they brought with them advanced technologies, better medical care, and municipal order … Even among the Jews within the kingdom of Judah there were different streams.  One embraced progress, science and coexistence with the surrounding peoples, including making compromises on principles for the sake of peace in the kingdom.  Another stream was nationalistic, strictly adherent to tradition and to obeying the rules of the sacred teachings as they understood them.  This latter group was ready to sacrifice life and livelihood in the name of following religious principles…. Sound familiar?  Perhaps. Sound simple and easy to explain? I'm not so sure. 
Language:  Encounters with a foreign language can cause fear and alienation.  The Arabic vocabulary of the average Israeli Jew is limited to a few words of slang that have penetrated into Hebrew, such as "Kif?" "Sakhten" and "Ahalan", as well as some useful key phrases from the army such as "Halt or I'll shoot you"…  Even important initiatives for teaching Arabic in schools frequently fail because of the children's deep-seated fear of a language they perceive as belonging to the enemy.  A deeper understanding of the Arabic language would enable Jewish Israelis not only to better appreciate its richness and multitude of expressions, but would mainly remedy a situation whereby every call of the Muslim Muazzin to prayer sounds to the Jewish ear like a call to arms.
Political considerations:  Unfortunately, the power of fear as a means to enlist citizens for political support is usually stronger than the power of hope.  For this reason, many politicians cynically but effectively inspire fear in their constituents as a way to engage them and secure their support.  The further Israel moves away from a longed-for peace and the deeper the belief that there is no one to talk to penetrates further into the national consciousness, along with the conviction that the whole world is against us, thus the power and centrality of fear increases as an effective means for political manipulation.
Trauma of Persecution:  "That fact that you're paranoid doesn't mean they aren't out to get you", goes a wise saying.  The Jewish people are indeed steeped in persecution, terror attacks, and attempts of extermination.  In the historical perspective, we are still in the same period when the Holocaust of the Jewish people took place.  Thus, in spite of everything written above, the Jews have a good and proven reason to believe, as it is written in the Pesach Haggadah, that "in every generation someone is attempting to exterminate us".  Among those who have persecute and attacked Jews over the last hundred years, Arabs have a place of honor.  Without any need for deep investigations, clearly Israeli paranoia is based in reality!
The Arab population also has a part in the balance of fear.  Why are the Arabs afraid of the Jews?
History:  The State of Israel was established in the heart of the Middle East, surrounded by Arab nations and peoples.  Even those who don't believe in the
Divine intervention can't remain indifferent to the remarkable way a state was created for and by Jews who barely survived systematic extermination of their people in Europe.  Yet in the process, and during the military conflicts that arose every few years afterwards, the victims were the Arab residents of the land.  Even if you take into account the progress and relative economic wellbeing that came along with the blossoming of Zionism in Israel, the local Arabs became the conquered, refugees, and second- or even third-class citizens.  This is a historical fact.
The minority is generally suspicious of the majority:   The Jewish majority has the strength in Israel.  Even in countries that are calmer and less conflicted than Israel, the minorities often suspect and fear the majority – although certainly not as much as when the peoples of the minority and the majority are still in the midst of a blood-soaked, existential conflict. 
Incitement:  As many Jewish politicians make cynical use of fear of Arabs to reinforce a general feeling of anxiety, so do their Arab counterparts. When an Arab politician is supported by a nationalist and belligerent platform, and when those who call for following a path of peace are perceived in the Arab public as defeatists, it's no wonder that the voice of fear is heard louder and more clearly.
So what do we do with all this?
A simple, easy solution does not exist in our neighborhood.  I usually find myself telling visitors and friends from overseas, that it is impossible, and even forbidden to look at the Israeli situation and the spectrum of problems and challenges it faces, through black/white or right/wrong glasses.  "Whoever tries to tell you that the solutions are simple is either blind, a liar, or both", I explain to them.  Still, recognizing fear as being at the root of the Arab-Jewish conflict is critical. This would enable us to separate between fears and the real, significant and complex issues such as demography, geography and division of resources, on the one hand, and focus on ways to deal with our mutual fears, such as getting to know "the other", learning their language, creating dialogue and breaking down stereotypes, on the other.
Sagi Melamed lives with his family in the community of Hoshaya in the Galilee.  He serves as Vice President of External Affairs at the Max Stern Yezreel Valley College, and is the Chief Instructor in the Hoshaya Karate Club.  Sagi received his Masters degree from Harvard University in Middle Eastern Studies with a specialty in Conflict Resolution. He can be contacted at: melamed.sagi@gmail.com.  For more articles, see:  http://sagimelamed.blogspot.com

יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

כל הפחדים כולם

"השתתפתי אמש בטקס לזכרו של ארווין גרין, אדם מיוחד מדטרויט אשר פעל רבות לקירוב לבבות בין יהודים וערבים", סיפרתי  לבתי סיון, בזמן ארוחת הבוקר, לפני לכתה לעוד יום לימודים בכיתה א'.  "איפה?" שאלה סיון.  "בנצרת" עניתי.  "בנצרת-עלית, היכן שגרות המטפלות של הגן?"  שאלה.  "לא בנצרת-עלית, בנצרת הערבית". עניתי.  "מה, גרים שם ערבים?  ערבים הם כמו יוונים? ערבים הם אכזריים, נכון אבא?" חיברה סיון את חוויתי לסיפור החנוכה ששמעה בכיתתה לפני כמה ימים. 
בחוזרי באותו לילה הביתה מאירוע הזכרון לזכרו של גרין, שאלתי את בני הבכור גיא, בן 17, כמה מבני כתתו דיברו אי פעם עם ערבי בן גילם.  גיא יוצא דופן בקרב בני גילו מבחינת הכרת האחר.  לא רק בגלל אביו.  הוא מתנדב במד"א יחד עם נערים ערבים ושיחק כדורעף בקבוצת הכפר עילבון. קבוצה ערבית, מהטובות בליגה.  "אבא, אני לא דוגמא, אבל חוץ ממני רוב החבר'ה בגילי מעולם לא שוחחו עם ערבי, אם אינך מביא בחשבון את השומר הבדואי בבית הספר והטבח אשר עובד בקייטרינג בשבת." 
לפני מספר חודשים יצאה סיון הקטנה לטייל עם חברה בישובנו הושעיה בשבת בצהריים, ונעלמה יחד עם חברתה.  לאחר שעתיים של חיפושים קדחתניים, בחום שרבי של קיץ ישראלי, מצאנו אותן ליד המכולת, צדות הפתעות.  בחוזרי הביתה כשידה של בתי האהובה אחוזה בידי, ראינו את השומר הערבי אשר מסייר במכוניתו בהושעיה בשבת.  "את רואה סיון, אפילו השומר של הושעיה יצא לחפש אותך" ניסיתי להרשימה.  "מה אבא, מותר לשומר לנסוע בשבת?"  "הוא לא יהודי, הוא ערבי, ולכן מותר לו לנסוע בשבת" השבתי.  "אבא, ערבים הם לא אנשים רעים?  הוא לא מסוכן לנו?" נבהלה סיון מהתובנה שהשומר אשר מגן עלינו הוא בעצם ערבי.
לאחרונה התפרסם מחקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה.  לפי תוצאות המחקר המדאיג, חלה החמרה בחשדנות, בחוסר האמון ובפחד של אזרחי מדינת ישראל היהודים, כלפי אזרחיה הערבים.
הפחד הוא אולי הגורם העיקרי המזין את להבות הסכסוך הישראלי-ערבי, והמונע תנועה חיובית לכיוון פתרונו.  במקביל, הפחד מהווה גורם בסכסוך אשר הפתרון לו (לפחד) אינו פתרון של סכום אפס.  במלים אחרות, חלוקת קרקע בין שני עמים נצים, בעייתית יותר, כיוון שכל קרקע אשר תינתן לצד האחד – תילקח מהצד השני.  לעומת זאת, פחד הוא רגש שצמצומו בקרב צד אחד אינו גורע מאומה מהצד הנגדי.
מדוע אנחנו, וילדינו, פוחדים משכנינו הערבים? מה מקור פחד זה? ניסיתי לתמצת ספירת מלאי של גורמי פחד.  אם להשתמש בכותרת ספרו הקלאסי של תום קלנסי – "כל הפחדים כולם":
חינוך ומיתוס: חונכנו על ברכי התפיסה הפשטנית.  אנחנו הטובים והם הרעים.  החושך מסייע להדגיש את האור והצבע הלבן מבליט את השחור.  כך, כדי שיהיה ברור מיהם הטובים, חיוני להדגיש מי הם הרעים.  סדרת הספרים האהובה עלי בילדותי היתה "הספורטאים הצעירים".  אלון החלוץ ורפי השוער הביאו למדינת ישראל הצעירה בסיפורת כבוד אשר נבחרות הכדורגל של ישראל לדורותיהן מעולם לא הצליחו להביא במציאות.  אך תמיד כיכב בסיפור גם גיבור רע, לפעמים נאצי אך בדרך כלל ערבי, אשר ניסה לעצור בדרכים שפלות את גיבורינו הצעירים בדרכם אל הנצחון והתהילה. סגנון דומה היה גם לסדרות פופולאריות נוספות, כמו חסמב"ה, עזית הצנחנית ועוד.   ספורט, כח רצון, נחישות, אימונים קשים ואפילו רומנטיקה, לא הספיקו לבדם כדי לשלהב את רוח הקורא הצעיר.  חובה היתה לתבל את הסיפורים גם בערבי רע, ורצוי עם שפם גדול ומלוכלך ועיניים שחורות וחורשות מזימה...
גם בחגי ישראל מודגש עקרון הטובים והרעים.  למעט חגי תשרי וט"ו בשבט, בהם עונות השנה והטבע משחקים תפקיד מרכזי, בכל חגי ישראל - חנוכה, פורים ופסח, יש "רעים" (מצרים, יוונים, רומאים, פרסים, עמלקים...) אותם מנצחים ה"טובים" (אנחנו).  יהודי חכם אחד הסביר לי את תמצית חגי ישראל על רגל אחת: "הם רצו להרוג אותנו – אנחנו הרגנו אותם – בואו נאכל!"
תפיסה פשטנית קלה יותר להסבר, גם לילד וגם כל אחד לעצמו.  תארו לעצמכם את סיפור החנוכה בסגנון הבא: האימפריה היוונית התפשטה בעולם והביאה איתה למדינות שכבשה השפעות שונות, חיוביות ושליליות.  מצד אחד: חומרנות, הערצת היפה והחזק, וזלזול ברוחנית ובמופשט.  מצד שני, טכנולוגיות מתקדמות, שיפור ברפואה, סדר שלטוני...  גם בממלכת יהודה באותה תקופה היו זרמים שונים.  זרם שדגל בקידמה, במדע, בהשתלבות עם עמי הסביבה, בוויתור על עקרונות למען שלום מלכות.  זרם אחר היה לאומני, קנאי למסורת ולציווי האלוהי כפי שנתפס על ידו.  זרם זה היה מוכן להקריב חיים ופרנסה לשם עמידה על עקרונותיו הדתיים...   נשמע מוכר מתקופתנו? אולי.  נשמע קל ונוח להסבר? לא בטוח.
השפה: שפה זרה גורמת לפחד ולניכור. אוצר המלים בערבית של הישראלי הממוצע מתמצה במילות סלנג אשר השתרשו בעברית כגון  כיף, סחתין ואהלן, וכמה משפטי מפתח שימושיים מהשירות הצבאי כגון "עצור או שאני יורה בך"...  אפילו יוזמות חשובות ללימוד השפה הערבית בבתי הספר נוחלות לעתים קרובות כשלון בשל הפחד הקמאי של הילדים מפני השפה אשר נתפסת כשפת האויב.   הכרות יותר מעמיקה עם השפה הערבית היתה מאפשרת לישראלי היהודי להכיר את עושרה ושפע ביטוייה, ובעיקר למנוע מצב שבו כל קריאת מואזין לתפילה נשמעת לאוזן היהודית כמו הסתה למהומות.
שיקולים פוליטיים: לרוע המזל, עוצמת הפחד ברתימת אזרחים לתמיכה פוליטית חזקה לרוב מעוצמת התקווה. משום כך עושים פוליטיקאים רבים שימוש ציני ויעיל בהפחדת האזרחים ככלי להנעתם ולהשגת תמיכתם.  ככל שמדינת ישראל מתרחקת מהשלום הנכסף, מתחפרת באמונה שאין מי לדבר, ומשתכנעת כי כל העולם נגדנו, כך גוברת עוצמתו ומרכזיותו של הפחד כרגש יעיל להנעה פוליטית.
טראומה של רדיפות: "זה שאתה פרנואיד אינו אומר כי לא רודפים אחריך", אומר פתגם חכם.  העם היהודי אכן למוד רדיפות, גזירות ונסיונות השמד.  בראי ההיסטוריה אנחנו עדיין באותו פרק היסטוריה בו נכתבה שואת העם היהודי.  לכן, למרות כל מה שנכתב לעיל, יש ליהודים סיבה טובה ובדוקה להאמין, כפי שכתוב בהגדת פסח, ש"בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו."  בין אלו הרודפים והפוגעים ביהודים במאה האחרונה, לערבים שמור מקום של כבוד.   אין צורך בניתוח מעמיק מדי כדי להשתכנע שלפרנואידיות הישראלית יש על מה להסתמך במציאות!
גם האוכלוסייה הערבית היא צד במשוואת הפחד. מדוע הערבים פוחדים מהיהודים?
היסטוריה: מדינת ישראל הוקמה באמצע במזרח התיכון, מוקפת בעמים ובמדינות ערביות. באופן מופלא שגם מי שלא מאמין בהשגחה האלוהית לא יכול שלא להתרשם ממנו, הוקמה מדינה ליהודים ששרדו בקושי אדיר השמדת עם שיטתית באירופה.  תוך כדי הקמתה של המדינה, ובמהלך העמותים הצבאיים אשר באו מדי כמה שנים בעקבות הקמתה, קורבן הקמתה של מדינת ישראל בלב המזרח התיכון היו תושביה הערבים.  גם אם לקחת בחשבון את הקידמה והרווחה הכלכלית היחסית שבאו במקביל לפריחת הציונות בישראל, הפכו התושבים הערבים לכבושים, לפליטים ולאזרחים סוג ב' וג'. זו עובדה היסטורית.
המיעוט חושש מפני הרוב: הרוב היהודי הוא החזק במדינת ישראל.  גם במדינות רגועות יותר ופחות מסובכות מישראל, המיעוט חושש מפני הרוב ופוחד ממנו.  לא כל שכן כאשר עמי המיעוט והרוב נתונים עדיין בעיצומו של סכסוך קיומי ועקוב מדם.
הסתה: כפי שפוליטיקאים יהודים רבים עושים שימוש ציני בפחד מפני הערבים וכך מעצימים את הפחד, כך גם עמיתיהם הערבים.  כאשר פוליטיקאי ערבי נבנה על גבי לאומיותו והצהרותיו הלוחמניות, וכאשר אלו הקוראים לחיים בדרכי שלום נתפשים בחברה הערבית כתבוסתניים, אין פלא שקולו של הפחד נשמע חזק וברור יותר.
אז מה עושים עם כל זה?
פתרון פשוט וקל לא קיים בשכונתנו.  לעתים קרובות יוצא לי לטעון בפני מבקרים וידידים מחו"ל, כי לא ניתן ואפילו אסור לראות את התמונה הישראלית ואת מגוון האתגרים והבעיות אשר ישראל מתמודדת עמם, דרך משקפים של שחור/לבן, נכון/לא נכון. "מי שטוען בפניכם שהפתרונות הם פשוטים הוא או עיוור, או שקרן, או גם וגם" אני טוען בפניהם.  אולם, הכרה בפחד כשורש מרכזי בסכסוך הערבי-יהודי היא חיונית.  הכרה כזו תאפשר מצד אחד להפריד בין הפחדים לבין סוגיות מהותיות ומורכבות כמו דמוגרפיה, גיאוגרפיה וחלוקת משאבים, ומצד שני להקדיש תשומת לב לדרכים להתמודד עם הפחד ההדדי, כמו הכרות עם האחר, לימוד שפה, יצירת דיאלוג שובר סטריאוטיפים ועוד.
שגיא מלמד חי עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com 

יום שני, 20 בספטמבר 2010

שלום כתה א' - לאיזו ישראל גדלה סיון?

שלום כתה א' - לאיזו ישראל גדלה סיון?/שגיא מלמד


בוקר הראשון לספטמבר 2010. סיון שלנו הולכת לכתה א'.  הרביעית והאחרונה בילדינו. היום הראשון בכתה א' תמיד היה חוויה מרגשת, עם כל אחד מהילדים. אך הפעם זה משהו מיוחד עוד יותר.
כבר שבועות שאיני מצליח להתאפק ואומר לסיון שוב ושוב.  "גם את מתרגשת כמו אבא?"  והיא בחיוך קטן "לא".  אך בימים האחרונים גם לה קשה להסתיר את התרגשותה.  לפתע קשה לה להירדם, והיא ישנה ליד ההורים, וידה בכף ידי.  היא שואלת שאלות יפהפיות של ילדה החשה שהיא עוברת מעולם הילדות נטול החובות לעולם אחר, בו יותר מסגרות, יותר חוקים, יותר ציפיות.  "אבא, ומה עם המורה תגיד מה לעשות ואני לא אבין? מה היא תעשה?" או "אבא, מה עושים תינוקות שלא מבינים את מה שהמורה אומרת להם?".
ועל ההתרגשות של כולנו מנסות לחפות ההכנות: חולצות בית ספר צבעוניות, ילקוט חדש, ספירת מלאי בילקוט לוודא שהכל נמצא: קלמר, מחברות, תיבת אוכל..  כמו חיילים הבודקים את אפוד הציוד  לפני יציאה לקרב.
ביום זה אני מרגיש כמו שילוב של גנן, רועה ומאמן נבחרת: לאחר שנים של טיפוח, הכשרה, עליות ונפילות, הובלה וריצה אחרי, הקניית ידע וערכים, חיבוקים ונשיקות. היום אני מלווה אותה לדרך חדשה. עם איזו צידה לדרך היא צועדת לגן?
ובעצם, ההתרגשות היא לא ממש בגלל סיון אלא יותר בגללנו ההורים.  ההורים, שמסיימים עוד פרק בגידול הילדים, ומבינים שכבר לא יובילו ילד לגן בבוקר, לא יציירו ציור של לב בצבעים של הגן, רגע לפני הריצה לעבודה, ולא ישתתפו במסיבת חנוכה או פורים בגן.    
מהמעמד ההיסטורי המשפחתי אני מפליג למעגלים שמסביב.  על המאחד כל כך הרבה אנשים ומשפחות ביום זה.  בירושלים, ברמאללה, באלקנה, בנצרת, בגבת, באילת.  מובילים ילד קטן  לכתה א'.  והתפילה בלב ובשפתיים של כל ההורים, אולי שונה בצליליה אך מאד דומה בתוכנה: "שיברכהו, וישמרהו, ויחזירנו הביתה בשלום..."
האם יום כזה יכול להיות יום מאחד, מאחד במטרות, מאחד במאמצים למצוא דרכים לחיות ביחד ולהבטיח עתיד בטוח ומבטיח יותר לילדי כתה א' באשר הם?
ושעה מאוחר יותר, בעת הטקס הרשמי בבית הספר בהושעיה, בה נכנסים ה"אלפים" החדשים לעולו של בית ספר, תוך כדי שהם עוברים מתחת טלית, לקול תרועות ודמעות הקהל.  ואני, בעודי עובר בין חיוך אוהב לדמעה רגשנית, מהרהר: מה מצפה להם, לילדי כתה א' של שנת תשע"א?  איזה מין עולם הם ינסו להבין וללמוד בבית הספר?  וכך צומחת והולכת לה ספירת מלאי. מנסה להעריך לאיזו  ישראל גדלה לה סיון שלנו. וכך אני מוצא עצמי מרכיב רשימה של גם אבל גם, של מחד ומאידך:
סביבה – לעובדה ולשומרה:
במקביל לעליית המודעות בעולם לשמירת הסביבה, גם בישראל של המאה העשרים ואחת מוקדשת תשומת לב רבה לנושא. ההכרח בשמירה על משאבי המים המתדלדלים של המדינה, מודעות תאגידית מתעוררת (גם בשל אינטרסים מסחריים גרידא) לנושא, חינוך בבתי הספר וארגוני החברה האזרחית הנרתמים לחנוך ולפעילות  של שתדלנות– כל אלו עשויים לכאורה לעורר אופטימיות.
מנגד, קשה למצוא בעולם המערבי מדינה מלוכלכת ומלכלכת יותר מישראל.  בחופשה משפחתית שערכנו בסלובניה בקיץ האחרון, נהנינו מכל רגע. מהירוק, מהמים, מהטבע.  בשלב מסיים הערתי לאשתי כמה מתסכל להשוות את שמירת הנקיון בין סלובניה וישראל.  בסלובניה, אשר יצאה לא כ"כ מזמן מזרועות הקומוניזם, ואשר קיבלה עצמאות לפני עוד פחות זמן, לא רואים אשפה ברחובות, זבל בצידי הערים ופסולת בניין בכניסה לכפרים.
ואצלנו – מענין מה חושב האל במרומים על יחס העם היהודי לארץ אשר ניתנה לו לעובדה ולשומרה.... קשה ללכת ברחוב, לטייל בטבע או לנסוע בכבישים מבלי לראות בקבוקים, שקיות ושאר פסולת ואשפה. מי שלא יוצא מגבולותיה של ישראל יכול לסבור שאי אפשר אחרת.  בעבר היה הבטחון תרוץ להזנחת הסביבה.  "מה לעשות" אמרו, "אנחנו לא בסקנדינביה...".
כששאל אותי בני הצעיר באיזו יבשת מצוייה ישראל – השבתי בציניות שישראל היא מדינה שרוצה להיות באירופה, נמצאת באסיה ומתנהגת כמו באפריקה...
בטחון - מי ואיך העומדים עלינו לכלותנו:
הערכת הבטחון ישראל של 2010 תלויה בצבע המשקפיים שחובשים. חובש המשקפיים הורודים יאמר בסיפוק כי מצבנו מצוין. מעט פיגועים, חזיתות שקטות יחסית, שלום עם שתי מצרים וירדן מחזיק מעמד, צה"ל מתאמן ברצינות...
לעומתו יטען חובש המשקפיים האפורות כי מצבנו נהיה גרוע יותר ויותר, ואולי לא היה מעולם כה מסוכן: חזית האסלאם הקיצוני מתהדקת מסביבנו, מדרום (עזה) מצפון (חיזבאללה) וממזרח איראן ואולי גם עיראק.  צה"ל לא ניצח במלחמה כבר 43 שנים, אחוז הולך וגדל מהציבור כבר לא משרת בצבא, ובעיקר – מתקרב היום המפחיד בו תוכל מדינה אויבת המצהירה על מטרתה להשמיד את ישראל, ללחוץ על כפתור ולשגר לעברנו נשק גרעיני. וזו עוד מדינה שמאזן ההרתעה הרציונלי המאיים שאם נותקף נחזיר מכה קשה עוד יותר, לא בהכרח מרתיע את מנהיגיה.
מעמדנו בעולם:
ישראל של היום כבר עברה את הקו. הקו המפריד בין מדינה קטנה וחוצפנית אשר חלק גדול מהעולם עוקב בתדהמה אוהדת אחר השגיה בבנית מדינה, כלכלה, צבא, לבין מדינה אשר למרות שטחה הקטן נחשבת למעצמה, ומקבלת כיסוי תקשורתי ללא שום פרופורציה לגודלה.  וכמעצמה, נתפשת ישראל כבריון שכונתי הרומס ומדכא את שכניו/תושביו הפלשתינים המסכנים וחסרי ההגנה.
בארוחת בוקר שקיימתי לאחרונה עם שגריר ישראל באחת ממדינות אירופה המערבית, הוא סקר בפני את התדרדרות מעמדה של ישראל באותה מדינה, את הקושי להציג את הגישה הישראלית בפני קהלים הולכים ועוינים, ואת הוצאות ההגנה על הבטחון ההולכות וגדלות של הקהילה היהודית באותה מדינה.
ומצד שני, יש עדיין קהלים גדולים ומשפיעים בעולם, בצפון ודרום אמריקה, באירופה ובאסיה, אשר תומכים באדיקות בישראל כמדינה המבטאת את חזון שיבת העם היהודי לארץ התנ"ך.  הקהילה הנוצרית האוונגליסטית היא אולי הבולטת בהם.  יש המעריכים את מספר הנוצרים האוונגליסטים התומכים בישראל מסיבות דתיות ב-300 מיליון!
ומצד שלישי, ישראל הצליחה לארוך השנים גם לגייס לצדה ידידים מכיוונים בלתי-צפויים.  בביקורי האחרון בשטוקהולם עצרתי לשתות כוס שוקולד חם בבית קפה פינתי קטן. כשהבחנתי במבטאו המוכר של בעל הקפה, שאלתי למוצאו. "מלבנון", הוא ענה. השבתי לו (תוך כדי היסוס קל אם נכון לעשות זאת לפני שהוא מכין את המשקה) אהלן ביכ – אנא מן אישראיל.  נחנא ג'יראן (שכנים).  בחיוך ובקול לוחש סיפר לי שהוא נוצרי, מזחלתא, שהוא מעריץ את ישראל אשר עזרה לנוצרים בלבנון, וכאות אהדה נתן לי הנחה במחיר ועוד הוסיף כוס מיץ על הבית...
כל ישראל אחים:
באמצע המאה השנייה למפעל הציוני, 100 שנה למפעל ההתיישבות, 62 שנה להקמת המדינה, ועדיין קשה לומר שכל ישראל אחים.
מצד אחד, ההבדלים החדים בין אשכנזי וספרדי, בין מהגרי ארץ אחת לשנייה, היטשטשו, בעיקר בשל הזמן שחלף והדור שכבר גדל בן לילידי הארץ, ולו ההבדל העדתי כבר לא כ"כ משמעותי.
מאידך, עדיין יש תמיד מי שמצליח לחדד את ההבדלים וליצור "הם" ו"אנחנו": דתיים טובים ודתיים לא טובים, אתיופים לעומת אשכנזים, מתנחלים לעומת צפוניים.  בשיחה עם סטודנט במכללת עמק יזרעאל, אשר עלה מאתיופיה בגיל 13, הוא חלק איתי פצע פתוח בנפשו.  שאלתי אותו: "במטוס, בדרך לישראל מאתיופיה, על מה חלמת?"  והוא השיב במבט מיוסר: "באתיופיה רדפו אותנו כי היינו יהודים. במטוס  חלמתי להגיע לארץ בה אהיה שווה בין שווים.  כשהגעתי הבנתי שגם פה אני אחר."
בעזרת השם:
ידיד מהושעיה אמר לי פעם בכניסה לבית הכנסת בישוב, לאחר ששירת כמה שנים מתישות בתפקיד בכיר בשירות הציבורי: "אחרי שהכרתי כיצד הממשלה שלנו עובדת – הבנתי כי אין ספק שיש אלהים בשמים, אחרת ממזמן היה גורלנו נחרץ..."
מצד שני, קצת מפחיד לחשוב מה רואה וחושב השם בשמים, כשהוא מביט בנעשה למטה.  לעתים, בעת קריאת ההפטרה בשבת, בעת הקשיבי לדברי הנביאים בגנות החטאים השונים שחטא עם ישראל, ובעונשים אשר יבואו על החוטאים, אני חושב על השחיתויות, העוולות וחוסר הצדק שאצלנו, ומתחלחל מפחד.
ומצד שלישי, אולי מאז ומעולם, במקום בו היו בני אדם היו קיימים חטאים ושחיתויות (ראה סיפורי התורה), ורק כעת הכל חשוף יותר, פומבי יותר.
עושה שלום במרומיו:
בשלושת העשורים הראשונים למדינת ישראל, היינו מוקפים אויבים, מעטים מול רבים. התמונה היתה מפחידה אך החלום תמיד היה ברקע: יום אחד יהיה שלום.  יום יבוא והדור הבא לא יצטרך להילחם.  זו היתה ההבטחה האולטימטיבית שהבטיח כל הורה ישראלי: ילדי לא יצטרכו להילחם.
נראה כי החלום  הולך ומתרחק.  בישראל של שנת 2010 כבר קשה למצוא הורים שיבטיחו את הבטחת השלום לילדיהם.  אפילו בקרב מי שנחשבו "מחנה השלום" כבר פושטת הפסימיות.  רוב אוכלוסיית המדינה (אולי פוחדת לומר בקול רם אך) מאמינה שעוד הרבה זמן נצטרך לחיות על חרבנו.  גרוע מזה.  התשובה לשאלה שפעם נחשבה לטאבו "האם ישראל תהיה קיימת תמיד?", כבר לא מובנת מאליה.  מוקפת אוייבים, מאבדת תמיכה עולמית, ועומדת בפני תסריט הבלהות של אויב שרוצה להשמידנו ויש לו יכולת גרעינית לעשות כן – שרידותה של ישראל לאורך זמן ניצבת בשנים האחרונות בפני סימן שאלה גדול.
מי הוא המודל לחיקוי?
בתקופת ילדותי בקיבוץ, גיבורי העם היו החלוצים, החקלאים, החיילים והמצביאים, שרי הממשלה וחברי הכנסת, וגם קצת גם זמרים ושחקנים. לשם נשאו עיניהם העם ולשם שאפו טובי הנוער.
היום חלוצים זה כבר פרק בהיסטוריה, חקלאים הם תאילנדים, להיות קצין בכיר זה כבר לא מי יודע מה, ופוליטיקאים זה כמעט שם נרדף למושחתים.
לעומת זאת, יזם הייטק, טייקון, סלב כזה או אחר, הם המצליחנים הראויים לחיקוי.
לכאורה – זה טוב ומשמח.  חזון אחרית הימים.  סוף סוף אנו ככל העמים, ויכולים להתרכז בחיים הטובים.
אבל – להתרכז בחיים הטובים זו פריבילגיה אשר מדינה המוקפת אויבים מבחוץ ולעתים גם מבפנים, אינה יכולה להרשות לעצמה. ישראל לא תוכל לשרוד אם טובי בניה ירצו קודם כל להיות עשירים ומפורסמים. 

אז עם מה כל זה משאיר אותנו, ולאיזו ישראל גדלים סיון וחבריה לספסל הלימודים?  התשובה הקצרה היא: לא ברור. התשובה הארוכה היא: לא ברור לי וגם לא לאחרים. 
ומה כן ברור:
ראשית, אני מאמין במה שכל צנחן למד כבר בטירונות: אם לא נהיה תלויים זה בזה – נהיה תלויים זה לצידו של זה.  אחדות, לכידות ואיחוד כוחות הם הכרח בשבילנו.
ושנית, שבראשון בספטמבר 2010, נכנסו סיון ומאות אלפי תלמידים אחרים בשערי בית ספר יהודי וישראלי, במדינת ישראל הדמוקרטית והחופשייה, בית לעם היהודי, לה צבא יהודי, אוניברסיטאות יהודיות, תעשייה וחקלאות יהודית.  מדינה בה (כמעט) לכל ילד יש קורת גג, בגד ללבוש ומזון על השולחן.  וזו בהחלט סיבה לאופטימיות!
 




יום שלישי, 17 באוגוסט 2010

בן קיבוץ – רשימת נכסים והתחייבויות/שגיא מלמד


בסיס חיל האוויר חצרים. זה עתה הסתיים טקס חשיפת דרגות לפרחי הטייס הטריים. גיסי, המשרת בביה"ס לטיסה בתפקיד בכיר, הזמין אותנו לחזות בטקס המרשים.

לאחר הטקס הסבנו לארוחת ערב מאוחרת, במרפסת השיכון הצבאי בו מתגוררת אחותי עם בעלה ושלושת ילדיהם. אוויר הנגב היה חם ויבש גם בשעת לילה. לקראת סיום הארוחה, כשאני כבר חושב על הדרך הארוכה המצפה לנו בדרך אל ביתנו שבגליל, זרק לי גיסי "תגיד, גם לך הקבוץ גרם לטראומה?" "למה אתה מתכוון"? שאלתי. "זאת אומרת, כשאתה חושב על ילדותך בקיבוץ, מה הן המחשבות הראשונות שעולות בראשך? חיוביות או שליליות"? התחלתי לחשוב. האמת, פעם ראשונה ששאלה (טובה) שכזו מתעמתת איתי.

כמה שבועות מאוחר יותר. קייטנת הורים בהושעיה. כל זוג הורים אחראי להעסיק ולבדר את בנם וחבורת חבריו ליום אחד. בסיוע קיטנת הורים מצליחים בהושעיה לשרוד את חודשי החופש הארוכים, ולנתק את הנערים מהפייסבוק, ולו לכמה שעות. היה זה כמעט מובן מאליו שהאחריות (שברוב השנה נופלת בעיקר על בטסי( תיפול על כתפי, ושאקח את ארי שלי ואת חבריו הנלהבים והרועשים לקיבוץ רמת יוחנן בו גדלתי.

רמת יוחנן הוא מוותיקי הקיבוצים בתנועה הקיבוצית ומהמבוססים שבה. הקיבוץ הוקם בשנת 1932, ע"י עולים ממזרח אירופה בעיקר, וביסס את עצמו כקיבוץ חזק ומוביל. כיום כלכלתו נשענת בעיקר על מפעל לוחות פלסטיק אשר מייצא במאות מיליוני דולר. יש הקוראים לו קיבוץ היונק מעטיני פלסטיק. החקלאות, שעליה היתה פעם תפארתו של הקיבוץ , משמשת יותר לתפאורה, לאחזקת האדמות ולהעסקת החברים.

נולדתי כדור שלישי בקיבוץ למשפחת מלמד. סבי וסבתי היו ממקימי הקיבוץ. לא הראשונים ממש, אך מדור המייסדים. סבי היה מהוללי הקיבוץ. אחד מהוותיקים שכבר לא עמנו, אמר לי פעם, בצהרי היום במטע, תוך כדי קטיף אבוקדו חדגוני, שסבי מת מדום לב בגיל צעיר בשל "פעילות יתר".

אבי נולד ברמת יוחנן קצת לפני מלחמת השחרור, והזכרון הצרוב ביותר מתקופת ילדותו הוא הפינוי של ילדי הקיבוץ לעיירה הסמוכה בעת ההתקפה של הדרוזים על רמת יוחנן. אבי הוא תוצר קלאסי של קיבוץ. מוכשר מאד וחרוץ, אשר למרות התפקידים הבכירים שמילא וממלא בתעשייה הקיבוצית (הוא מכהן כיום כיו"ר התעשייה הקיבוצית וכיו"ר המפעלים האזוריים, בין השאר), עדיין אכפת לו מה אמר עליו הרפתן לכובסת בארוחת הצהריים בחדר האוכל הקיבוצי.

אמי נפטרה בגיל 52 מסרטן. גם היא גדלה בקיבוץ. באשדות יעקב שבעמק הירדן. עם חתונתם, ולאחר נסיון קצר בכבשן הלוהט בעמק הירדן, עברו הורי לרמת יוחנן, ומיד נולדתי אני.

נולדתי וגדלתי בקיבוץ, דור אחרון לשיטת הלינה המשותפת בבית הילדים. עד לעזיבתי את הקיבוץ לשם לימודי תואר שני בארה"ב, אז כבר עם אשה ותינוק, חייתי כמעט כל חיי בקיבוץ. בגיל 15 נסעתי לשנה להולנד עם כל המשפחה, לצורך עבודתו של אבי. לאחר התיכון הייתי 5 שנים מחוץ לקיבוץ, בשנת שירות ובשירות הצבאי. אך גם בתקופה זו הקיבוץ תמיד היה "הבית".

וחזרה לרשימת המצאי. מה היה לנו? איך והאם ניתן לסכם ולהעריך יתרונות וחסרונות, טראומות ונכסים, טוב ורע, שבהשפעת בית הגידול הקיבוצי על תוצרו, עלי ועל מי שאני או שאינני? תחילה חשבתי לעשות טבלת נכסים והתחייבויות, או מה היה לנו טוב ומה היה לנו רע. אך אז שיניתי את דעתי. על מה רע כבר נכתב לא מעט. על הקשר הרדוד עם ההורים. על מקצרת הדשא הקיבוצית שלא השאירה מקום לאינדיבידואלים, על ה"אנחנו" במקום ה"אני", על קביעת סטיגמות מגיל צעיר. מדוע להתרכז ברע אם אפשר לספר דווקא על הטוב? כך בחרתי לספר, מנקודת מבטי האישית, על הטוב שלקח עמו לחיים בן קיבוץ:


שוויון האדם:

מאז לימודי בארה"ב ועד היום, בשל עבודתי אשר חובקת עולם, יוצא לי להכיר, לפגוש ולעתים קרובות אף להתיידד, עם אנשים רבים בעלי השפעה וממון. הרקע הקיבוצי שלי מסייע לי רבות בקשר איתם, וביכולת לדבר בגובה העיניים ולא להירתע או להרגיש מאויים ע"י ממון או כוח. אחד הערכים היותר יפים בקיבוץ של פעם היה ערך שוויון האדם. כל אחד, לא משנה היכן עבד וכמה כסף היה בחשבונו, נחשב. זכורני כי היו כאלו שהביאו ערך זה לקיצוניות, אשר הביאה אותם לזלזל בבורגניים העירוניים, שערכיהם נחשבו מעוותים. חבר קיבוץ נחשב או לא נחשב, לפי מדדים אחרים מהמקובל בעיר, כגון היקף שריר, גודל הטרקטור, דרגתו בצבא, רמת משחק הכדורסל שלו או חריצותו בעבודה.

החיבור לאדמה - מהיכן צומח הלחם והחלב?

בעולם המערבי המתועש של היום, רבים גדלים מבלי לדעת ממה נוצר לחם, מהיכן מגיע החלב, ומה הקשר בין הפרח לפרי. לצמוח בסביבה בה את החלב מביאים מהרפת, המלטת עגל היא סיבה להתכנסות חברתית, התפילה לגשם מלווה בתחינה שלא ירד הגשם לפני תום קציר הכותנה, ופירות העונה קוטפים מהעץ, מחנך להבנת מעגלי ומקור החיים. בנערותי הכרתי כל עץ פרי בכל גינה מגינות הקיבוץ. תחרות סמויה התקיימה בין נערי הקיבוץ. מי יקטוף ראשון את הפרי (גואייבה, תאנים, רימונים, פג'וייה, אפרסמון ועוד) , בהיותו כבר קצת בשל, אך לפני שיקטף על ידי מישהו אחר. כשרצינו עוגת אגוזים היתה אימי שולחת אותנו לאסוף אגוזים מתחת לעץ ולפצח אותם אחד אחד מעל עיתון. עוגת גבינה עם תותים הוכנה בעת עונת התותים, אותם קטפנו מהעצים בפינת החי בבית הספר האזורי. החיבור בין האדמה, העץ והפרי היה ברור ומוחשי.

ערך העבודה:

לא היה עלבון גדול יותר בחברה הקיבוצית בה גדלתי, מלכנות חבר קיבוץ בכינוי הגנאי "עצלן". לא לחינם נטבע המושג בקרב חלוצי הציונות של תחילת המאה העשרים "דת העבודה". על הרבה סלחו בקיבוץ, כולל על כמה מכללי היסוד של המוסר האנושי המופיעים בעשרת הדיברות. על עצלנות - לא היתה כפרה. לעומת זאת, חריצות ומסירות לעבודה נחשבו והוערכו מאד. כמו היה זה היום זוכר אני את צבי ואת אברמק'ה, אשר היו מופיעים מוקדם בבוקר להתכנסות של כוס הקפה שלפני העבודה במטע, והם כבר בשנות השבעים שלהם, בגאווה ובנחישות. חבר קיבוץ של פעם התעקש לעבוד כל עוד יכל לעמוד על רגליו. ואלו שלא עבדו? לא שכחו להם. על אחד החברים הוותיקים שהגיע לשנות התשעים שלו, לאחר שנים ארוכות בהן פעל בתפקידי ציבור ועסקנות בתנועה אמרו רשעי הכפר כי "הוא האריך ימים כיוון שאף פעם לא עבד קשה..."

מגיל צעיר מאד כבר עבדנו. בחליבת העיזים לפני בית הספר, בקטיף תפוזים ולימונים לאחר הלימודים, בגיוסי עופות בלילות, ועוד ועוד. בחופשים מבית הספר היינו צריכים לעבוד מחצית מימי החופש. מי שגדל בקיבוץ התחנך מגיל צעיר שעבודה היא ערך חשוב מאין כמוהו.

עצמאות ויכולת ליפול על הרגליים:

בקיבוץ בו גדלנו לא היה לנו לאן לברוח והיכן להתחבא. מי שגדל בחברת 10 ילדים בקבוצת הגיל, שגר בבית ילדים ללא יחד עם הוריו, שנזקק לחסדי האינטרקום ושומרת הלילה כאשר התעורר מחלום רע או הרטיב את מיטתו בלילה, והיה צריך להוכיח את עצמו בשדה, בזירת הספורט ובמאבקי כוח בין ילדים, חזקה עליו שיפתח עצמאות ויכולת עמידה, בבחינת SWIM OR SINK.

החיבור לטבע ולעונות השנה:

התנועה הקיבוצית החלוצית דחתה והדחיקה את הדת ואת החגים הדתיים. בהעדר קדושה של דת, פיתחו חלוצי הקיבוצים את דת האדמה ואת דת הטבע. חגים מסורתיים כמו פסח, סוכות, שמחת תורה וראש השנה, קיבלו נופך תרבותי וחקלאי. כשהחלו לנשב רוחות הסתיו ולגרש את חמסין הקיץ, ידענו שהגיע ראש השנה. כשפריחת ההדרים הפיצה את ריחה המשכר, ידע כל חבר כי פסח בשער. החיבור בין הטבע, בין החקלאות ובין מחזור עונות השנה, היה טבעי ומובן מאליו. הטבע לא היה מושג מופשט עליו קוראים בספרי השירה או רואים בסרט. הוא היה סביבת החיים.

בסתיו 1994 עזבתי את הקיבוץ מלווה באשתי, תינוקנו הבכור שהיה אז בן 6 חודשים, כמה אלפי דולר חסכונות מצבא קבע, והרבה מוטיבציה וחוצפה. הלכתי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת הארוורד בבוסטון. כששאלו אותי חברי הקיבוץ אם אין זה צעד נועז מדי, השבתי כי קשה לי עם הפיכת הקיבוץ לקפיטליסטי, ושאם כבר לחיות בחברה קפיטליסטית, אעשה זאת בהארוורד.

באחד מערבי החורף הקפואים של בוסטון, נכנסתי לשעור ערב באוניברסיטה. הייתי הראשון להגיע לשיעור, והכיתה היתה חשוכה. כשהדלקתי את האור בכתה, זינק לפתע מתחת לאחד השולחנות, מחוסר בית לבוש סחבות ומגודל שיער, ונעמד מולי. שנינו הופתענו ונבהלנו. הוא התעשת ראשון ושאל "מאיפה אתה?". עניתי "מישראל". ! WELCOME TO AMERICA הוא השיב לי בחיוך רחב.

אותה ברכת ברוך הבא לאמריקה אותה קיבלתי מהומלס בהארוורד, מלווה אותי עד היום, ומסייעת בהבנת האיזון ברשימת הנכסים וההתחייבויות שהעניק לי הקיבוץ.



שגיא מלמד חי עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה.