בן קיבוץ – רשימת נכסים והתחייבויות/שגיא מלמד
בסיס חיל האוויר חצרים. זה עתה הסתיים טקס חשיפת דרגות לפרחי הטייס הטריים. גיסי, המשרת בביה"ס לטיסה בתפקיד בכיר, הזמין אותנו לחזות בטקס המרשים.
לאחר הטקס הסבנו לארוחת ערב מאוחרת, במרפסת השיכון הצבאי בו מתגוררת אחותי עם בעלה ושלושת ילדיהם. אוויר הנגב היה חם ויבש גם בשעת לילה. לקראת סיום הארוחה, כשאני כבר חושב על הדרך הארוכה המצפה לנו בדרך אל ביתנו שבגליל, זרק לי גיסי "תגיד, גם לך הקבוץ גרם לטראומה?" "למה אתה מתכוון"? שאלתי. "זאת אומרת, כשאתה חושב על ילדותך בקיבוץ, מה הן המחשבות הראשונות שעולות בראשך? חיוביות או שליליות"? התחלתי לחשוב. האמת, פעם ראשונה ששאלה (טובה) שכזו מתעמתת איתי.
כמה שבועות מאוחר יותר. קייטנת הורים בהושעיה. כל זוג הורים אחראי להעסיק ולבדר את בנם וחבורת חבריו ליום אחד. בסיוע קיטנת הורים מצליחים בהושעיה לשרוד את חודשי החופש הארוכים, ולנתק את הנערים מהפייסבוק, ולו לכמה שעות. היה זה כמעט מובן מאליו שהאחריות (שברוב השנה נופלת בעיקר על בטסי( תיפול על כתפי, ושאקח את ארי שלי ואת חבריו הנלהבים והרועשים לקיבוץ רמת יוחנן בו גדלתי.
רמת יוחנן הוא מוותיקי הקיבוצים בתנועה הקיבוצית ומהמבוססים שבה. הקיבוץ הוקם בשנת 1932, ע"י עולים ממזרח אירופה בעיקר, וביסס את עצמו כקיבוץ חזק ומוביל. כיום כלכלתו נשענת בעיקר על מפעל לוחות פלסטיק אשר מייצא במאות מיליוני דולר. יש הקוראים לו קיבוץ היונק מעטיני פלסטיק. החקלאות, שעליה היתה פעם תפארתו של הקיבוץ , משמשת יותר לתפאורה, לאחזקת האדמות ולהעסקת החברים.
נולדתי כדור שלישי בקיבוץ למשפחת מלמד. סבי וסבתי היו ממקימי הקיבוץ. לא הראשונים ממש, אך מדור המייסדים. סבי היה מהוללי הקיבוץ. אחד מהוותיקים שכבר לא עמנו, אמר לי פעם, בצהרי היום במטע, תוך כדי קטיף אבוקדו חדגוני, שסבי מת מדום לב בגיל צעיר בשל "פעילות יתר".
אבי נולד ברמת יוחנן קצת לפני מלחמת השחרור, והזכרון הצרוב ביותר מתקופת ילדותו הוא הפינוי של ילדי הקיבוץ לעיירה הסמוכה בעת ההתקפה של הדרוזים על רמת יוחנן. אבי הוא תוצר קלאסי של קיבוץ. מוכשר מאד וחרוץ, אשר למרות התפקידים הבכירים שמילא וממלא בתעשייה הקיבוצית (הוא מכהן כיום כיו"ר התעשייה הקיבוצית וכיו"ר המפעלים האזוריים, בין השאר), עדיין אכפת לו מה אמר עליו הרפתן לכובסת בארוחת הצהריים בחדר האוכל הקיבוצי.
אמי נפטרה בגיל 52 מסרטן. גם היא גדלה בקיבוץ. באשדות יעקב שבעמק הירדן. עם חתונתם, ולאחר נסיון קצר בכבשן הלוהט בעמק הירדן, עברו הורי לרמת יוחנן, ומיד נולדתי אני.
נולדתי וגדלתי בקיבוץ, דור אחרון לשיטת הלינה המשותפת בבית הילדים. עד לעזיבתי את הקיבוץ לשם לימודי תואר שני בארה"ב, אז כבר עם אשה ותינוק, חייתי כמעט כל חיי בקיבוץ. בגיל 15 נסעתי לשנה להולנד עם כל המשפחה, לצורך עבודתו של אבי. לאחר התיכון הייתי 5 שנים מחוץ לקיבוץ, בשנת שירות ובשירות הצבאי. אך גם בתקופה זו הקיבוץ תמיד היה "הבית".
וחזרה לרשימת המצאי. מה היה לנו? איך והאם ניתן לסכם ולהעריך יתרונות וחסרונות, טראומות ונכסים, טוב ורע, שבהשפעת בית הגידול הקיבוצי על תוצרו, עלי ועל מי שאני או שאינני? תחילה חשבתי לעשות טבלת נכסים והתחייבויות, או מה היה לנו טוב ומה היה לנו רע. אך אז שיניתי את דעתי. על מה רע כבר נכתב לא מעט. על הקשר הרדוד עם ההורים. על מקצרת הדשא הקיבוצית שלא השאירה מקום לאינדיבידואלים, על ה"אנחנו" במקום ה"אני", על קביעת סטיגמות מגיל צעיר. מדוע להתרכז ברע אם אפשר לספר דווקא על הטוב? כך בחרתי לספר, מנקודת מבטי האישית, על הטוב שלקח עמו לחיים בן קיבוץ:
שוויון האדם:
מאז לימודי בארה"ב ועד היום, בשל עבודתי אשר חובקת עולם, יוצא לי להכיר, לפגוש ולעתים קרובות אף להתיידד, עם אנשים רבים בעלי השפעה וממון. הרקע הקיבוצי שלי מסייע לי רבות בקשר איתם, וביכולת לדבר בגובה העיניים ולא להירתע או להרגיש מאויים ע"י ממון או כוח. אחד הערכים היותר יפים בקיבוץ של פעם היה ערך שוויון האדם. כל אחד, לא משנה היכן עבד וכמה כסף היה בחשבונו, נחשב. זכורני כי היו כאלו שהביאו ערך זה לקיצוניות, אשר הביאה אותם לזלזל בבורגניים העירוניים, שערכיהם נחשבו מעוותים. חבר קיבוץ נחשב או לא נחשב, לפי מדדים אחרים מהמקובל בעיר, כגון היקף שריר, גודל הטרקטור, דרגתו בצבא, רמת משחק הכדורסל שלו או חריצותו בעבודה.
החיבור לאדמה - מהיכן צומח הלחם והחלב?
בעולם המערבי המתועש של היום, רבים גדלים מבלי לדעת ממה נוצר לחם, מהיכן מגיע החלב, ומה הקשר בין הפרח לפרי. לצמוח בסביבה בה את החלב מביאים מהרפת, המלטת עגל היא סיבה להתכנסות חברתית, התפילה לגשם מלווה בתחינה שלא ירד הגשם לפני תום קציר הכותנה, ופירות העונה קוטפים מהעץ, מחנך להבנת מעגלי ומקור החיים. בנערותי הכרתי כל עץ פרי בכל גינה מגינות הקיבוץ. תחרות סמויה התקיימה בין נערי הקיבוץ. מי יקטוף ראשון את הפרי (גואייבה, תאנים, רימונים, פג'וייה, אפרסמון ועוד) , בהיותו כבר קצת בשל, אך לפני שיקטף על ידי מישהו אחר. כשרצינו עוגת אגוזים היתה אימי שולחת אותנו לאסוף אגוזים מתחת לעץ ולפצח אותם אחד אחד מעל עיתון. עוגת גבינה עם תותים הוכנה בעת עונת התותים, אותם קטפנו מהעצים בפינת החי בבית הספר האזורי. החיבור בין האדמה, העץ והפרי היה ברור ומוחשי.
ערך העבודה:
לא היה עלבון גדול יותר בחברה הקיבוצית בה גדלתי, מלכנות חבר קיבוץ בכינוי הגנאי "עצלן". לא לחינם נטבע המושג בקרב חלוצי הציונות של תחילת המאה העשרים "דת העבודה". על הרבה סלחו בקיבוץ, כולל על כמה מכללי היסוד של המוסר האנושי המופיעים בעשרת הדיברות. על עצלנות - לא היתה כפרה. לעומת זאת, חריצות ומסירות לעבודה נחשבו והוערכו מאד. כמו היה זה היום זוכר אני את צבי ואת אברמק'ה, אשר היו מופיעים מוקדם בבוקר להתכנסות של כוס הקפה שלפני העבודה במטע, והם כבר בשנות השבעים שלהם, בגאווה ובנחישות. חבר קיבוץ של פעם התעקש לעבוד כל עוד יכל לעמוד על רגליו. ואלו שלא עבדו? לא שכחו להם. על אחד החברים הוותיקים שהגיע לשנות התשעים שלו, לאחר שנים ארוכות בהן פעל בתפקידי ציבור ועסקנות בתנועה אמרו רשעי הכפר כי "הוא האריך ימים כיוון שאף פעם לא עבד קשה..."
מגיל צעיר מאד כבר עבדנו. בחליבת העיזים לפני בית הספר, בקטיף תפוזים ולימונים לאחר הלימודים, בגיוסי עופות בלילות, ועוד ועוד. בחופשים מבית הספר היינו צריכים לעבוד מחצית מימי החופש. מי שגדל בקיבוץ התחנך מגיל צעיר שעבודה היא ערך חשוב מאין כמוהו.
עצמאות ויכולת ליפול על הרגליים:
בקיבוץ בו גדלנו לא היה לנו לאן לברוח והיכן להתחבא. מי שגדל בחברת 10 ילדים בקבוצת הגיל, שגר בבית ילדים ללא יחד עם הוריו, שנזקק לחסדי האינטרקום ושומרת הלילה כאשר התעורר מחלום רע או הרטיב את מיטתו בלילה, והיה צריך להוכיח את עצמו בשדה, בזירת הספורט ובמאבקי כוח בין ילדים, חזקה עליו שיפתח עצמאות ויכולת עמידה, בבחינת SWIM OR SINK.
החיבור לטבע ולעונות השנה:
התנועה הקיבוצית החלוצית דחתה והדחיקה את הדת ואת החגים הדתיים. בהעדר קדושה של דת, פיתחו חלוצי הקיבוצים את דת האדמה ואת דת הטבע. חגים מסורתיים כמו פסח, סוכות, שמחת תורה וראש השנה, קיבלו נופך תרבותי וחקלאי. כשהחלו לנשב רוחות הסתיו ולגרש את חמסין הקיץ, ידענו שהגיע ראש השנה. כשפריחת ההדרים הפיצה את ריחה המשכר, ידע כל חבר כי פסח בשער. החיבור בין הטבע, בין החקלאות ובין מחזור עונות השנה, היה טבעי ומובן מאליו. הטבע לא היה מושג מופשט עליו קוראים בספרי השירה או רואים בסרט. הוא היה סביבת החיים.
בסתיו 1994 עזבתי את הקיבוץ מלווה באשתי, תינוקנו הבכור שהיה אז בן 6 חודשים, כמה אלפי דולר חסכונות מצבא קבע, והרבה מוטיבציה וחוצפה. הלכתי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת הארוורד בבוסטון. כששאלו אותי חברי הקיבוץ אם אין זה צעד נועז מדי, השבתי כי קשה לי עם הפיכת הקיבוץ לקפיטליסטי, ושאם כבר לחיות בחברה קפיטליסטית, אעשה זאת בהארוורד.
באחד מערבי החורף הקפואים של בוסטון, נכנסתי לשעור ערב באוניברסיטה. הייתי הראשון להגיע לשיעור, והכיתה היתה חשוכה. כשהדלקתי את האור בכתה, זינק לפתע מתחת לאחד השולחנות, מחוסר בית לבוש סחבות ומגודל שיער, ונעמד מולי. שנינו הופתענו ונבהלנו. הוא התעשת ראשון ושאל "מאיפה אתה?". עניתי "מישראל". ! WELCOME TO AMERICA הוא השיב לי בחיוך רחב.
אותה ברכת ברוך הבא לאמריקה אותה קיבלתי מהומלס בהארוורד, מלווה אותי עד היום, ומסייעת בהבנת האיזון ברשימת הנכסים וההתחייבויות שהעניק לי הקיבוץ.
שגיא מלמד חי עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה.
בסיס חיל האוויר חצרים. זה עתה הסתיים טקס חשיפת דרגות לפרחי הטייס הטריים. גיסי, המשרת בביה"ס לטיסה בתפקיד בכיר, הזמין אותנו לחזות בטקס המרשים.
לאחר הטקס הסבנו לארוחת ערב מאוחרת, במרפסת השיכון הצבאי בו מתגוררת אחותי עם בעלה ושלושת ילדיהם. אוויר הנגב היה חם ויבש גם בשעת לילה. לקראת סיום הארוחה, כשאני כבר חושב על הדרך הארוכה המצפה לנו בדרך אל ביתנו שבגליל, זרק לי גיסי "תגיד, גם לך הקבוץ גרם לטראומה?" "למה אתה מתכוון"? שאלתי. "זאת אומרת, כשאתה חושב על ילדותך בקיבוץ, מה הן המחשבות הראשונות שעולות בראשך? חיוביות או שליליות"? התחלתי לחשוב. האמת, פעם ראשונה ששאלה (טובה) שכזו מתעמתת איתי.
כמה שבועות מאוחר יותר. קייטנת הורים בהושעיה. כל זוג הורים אחראי להעסיק ולבדר את בנם וחבורת חבריו ליום אחד. בסיוע קיטנת הורים מצליחים בהושעיה לשרוד את חודשי החופש הארוכים, ולנתק את הנערים מהפייסבוק, ולו לכמה שעות. היה זה כמעט מובן מאליו שהאחריות (שברוב השנה נופלת בעיקר על בטסי( תיפול על כתפי, ושאקח את ארי שלי ואת חבריו הנלהבים והרועשים לקיבוץ רמת יוחנן בו גדלתי.
רמת יוחנן הוא מוותיקי הקיבוצים בתנועה הקיבוצית ומהמבוססים שבה. הקיבוץ הוקם בשנת 1932, ע"י עולים ממזרח אירופה בעיקר, וביסס את עצמו כקיבוץ חזק ומוביל. כיום כלכלתו נשענת בעיקר על מפעל לוחות פלסטיק אשר מייצא במאות מיליוני דולר. יש הקוראים לו קיבוץ היונק מעטיני פלסטיק. החקלאות, שעליה היתה פעם תפארתו של הקיבוץ , משמשת יותר לתפאורה, לאחזקת האדמות ולהעסקת החברים.
נולדתי כדור שלישי בקיבוץ למשפחת מלמד. סבי וסבתי היו ממקימי הקיבוץ. לא הראשונים ממש, אך מדור המייסדים. סבי היה מהוללי הקיבוץ. אחד מהוותיקים שכבר לא עמנו, אמר לי פעם, בצהרי היום במטע, תוך כדי קטיף אבוקדו חדגוני, שסבי מת מדום לב בגיל צעיר בשל "פעילות יתר".
אבי נולד ברמת יוחנן קצת לפני מלחמת השחרור, והזכרון הצרוב ביותר מתקופת ילדותו הוא הפינוי של ילדי הקיבוץ לעיירה הסמוכה בעת ההתקפה של הדרוזים על רמת יוחנן. אבי הוא תוצר קלאסי של קיבוץ. מוכשר מאד וחרוץ, אשר למרות התפקידים הבכירים שמילא וממלא בתעשייה הקיבוצית (הוא מכהן כיום כיו"ר התעשייה הקיבוצית וכיו"ר המפעלים האזוריים, בין השאר), עדיין אכפת לו מה אמר עליו הרפתן לכובסת בארוחת הצהריים בחדר האוכל הקיבוצי.
אמי נפטרה בגיל 52 מסרטן. גם היא גדלה בקיבוץ. באשדות יעקב שבעמק הירדן. עם חתונתם, ולאחר נסיון קצר בכבשן הלוהט בעמק הירדן, עברו הורי לרמת יוחנן, ומיד נולדתי אני.
נולדתי וגדלתי בקיבוץ, דור אחרון לשיטת הלינה המשותפת בבית הילדים. עד לעזיבתי את הקיבוץ לשם לימודי תואר שני בארה"ב, אז כבר עם אשה ותינוק, חייתי כמעט כל חיי בקיבוץ. בגיל 15 נסעתי לשנה להולנד עם כל המשפחה, לצורך עבודתו של אבי. לאחר התיכון הייתי 5 שנים מחוץ לקיבוץ, בשנת שירות ובשירות הצבאי. אך גם בתקופה זו הקיבוץ תמיד היה "הבית".
וחזרה לרשימת המצאי. מה היה לנו? איך והאם ניתן לסכם ולהעריך יתרונות וחסרונות, טראומות ונכסים, טוב ורע, שבהשפעת בית הגידול הקיבוצי על תוצרו, עלי ועל מי שאני או שאינני? תחילה חשבתי לעשות טבלת נכסים והתחייבויות, או מה היה לנו טוב ומה היה לנו רע. אך אז שיניתי את דעתי. על מה רע כבר נכתב לא מעט. על הקשר הרדוד עם ההורים. על מקצרת הדשא הקיבוצית שלא השאירה מקום לאינדיבידואלים, על ה"אנחנו" במקום ה"אני", על קביעת סטיגמות מגיל צעיר. מדוע להתרכז ברע אם אפשר לספר דווקא על הטוב? כך בחרתי לספר, מנקודת מבטי האישית, על הטוב שלקח עמו לחיים בן קיבוץ:
שוויון האדם:
מאז לימודי בארה"ב ועד היום, בשל עבודתי אשר חובקת עולם, יוצא לי להכיר, לפגוש ולעתים קרובות אף להתיידד, עם אנשים רבים בעלי השפעה וממון. הרקע הקיבוצי שלי מסייע לי רבות בקשר איתם, וביכולת לדבר בגובה העיניים ולא להירתע או להרגיש מאויים ע"י ממון או כוח. אחד הערכים היותר יפים בקיבוץ של פעם היה ערך שוויון האדם. כל אחד, לא משנה היכן עבד וכמה כסף היה בחשבונו, נחשב. זכורני כי היו כאלו שהביאו ערך זה לקיצוניות, אשר הביאה אותם לזלזל בבורגניים העירוניים, שערכיהם נחשבו מעוותים. חבר קיבוץ נחשב או לא נחשב, לפי מדדים אחרים מהמקובל בעיר, כגון היקף שריר, גודל הטרקטור, דרגתו בצבא, רמת משחק הכדורסל שלו או חריצותו בעבודה.
החיבור לאדמה - מהיכן צומח הלחם והחלב?
בעולם המערבי המתועש של היום, רבים גדלים מבלי לדעת ממה נוצר לחם, מהיכן מגיע החלב, ומה הקשר בין הפרח לפרי. לצמוח בסביבה בה את החלב מביאים מהרפת, המלטת עגל היא סיבה להתכנסות חברתית, התפילה לגשם מלווה בתחינה שלא ירד הגשם לפני תום קציר הכותנה, ופירות העונה קוטפים מהעץ, מחנך להבנת מעגלי ומקור החיים. בנערותי הכרתי כל עץ פרי בכל גינה מגינות הקיבוץ. תחרות סמויה התקיימה בין נערי הקיבוץ. מי יקטוף ראשון את הפרי (גואייבה, תאנים, רימונים, פג'וייה, אפרסמון ועוד) , בהיותו כבר קצת בשל, אך לפני שיקטף על ידי מישהו אחר. כשרצינו עוגת אגוזים היתה אימי שולחת אותנו לאסוף אגוזים מתחת לעץ ולפצח אותם אחד אחד מעל עיתון. עוגת גבינה עם תותים הוכנה בעת עונת התותים, אותם קטפנו מהעצים בפינת החי בבית הספר האזורי. החיבור בין האדמה, העץ והפרי היה ברור ומוחשי.
ערך העבודה:
לא היה עלבון גדול יותר בחברה הקיבוצית בה גדלתי, מלכנות חבר קיבוץ בכינוי הגנאי "עצלן". לא לחינם נטבע המושג בקרב חלוצי הציונות של תחילת המאה העשרים "דת העבודה". על הרבה סלחו בקיבוץ, כולל על כמה מכללי היסוד של המוסר האנושי המופיעים בעשרת הדיברות. על עצלנות - לא היתה כפרה. לעומת זאת, חריצות ומסירות לעבודה נחשבו והוערכו מאד. כמו היה זה היום זוכר אני את צבי ואת אברמק'ה, אשר היו מופיעים מוקדם בבוקר להתכנסות של כוס הקפה שלפני העבודה במטע, והם כבר בשנות השבעים שלהם, בגאווה ובנחישות. חבר קיבוץ של פעם התעקש לעבוד כל עוד יכל לעמוד על רגליו. ואלו שלא עבדו? לא שכחו להם. על אחד החברים הוותיקים שהגיע לשנות התשעים שלו, לאחר שנים ארוכות בהן פעל בתפקידי ציבור ועסקנות בתנועה אמרו רשעי הכפר כי "הוא האריך ימים כיוון שאף פעם לא עבד קשה..."
מגיל צעיר מאד כבר עבדנו. בחליבת העיזים לפני בית הספר, בקטיף תפוזים ולימונים לאחר הלימודים, בגיוסי עופות בלילות, ועוד ועוד. בחופשים מבית הספר היינו צריכים לעבוד מחצית מימי החופש. מי שגדל בקיבוץ התחנך מגיל צעיר שעבודה היא ערך חשוב מאין כמוהו.
עצמאות ויכולת ליפול על הרגליים:
בקיבוץ בו גדלנו לא היה לנו לאן לברוח והיכן להתחבא. מי שגדל בחברת 10 ילדים בקבוצת הגיל, שגר בבית ילדים ללא יחד עם הוריו, שנזקק לחסדי האינטרקום ושומרת הלילה כאשר התעורר מחלום רע או הרטיב את מיטתו בלילה, והיה צריך להוכיח את עצמו בשדה, בזירת הספורט ובמאבקי כוח בין ילדים, חזקה עליו שיפתח עצמאות ויכולת עמידה, בבחינת SWIM OR SINK.
החיבור לטבע ולעונות השנה:
התנועה הקיבוצית החלוצית דחתה והדחיקה את הדת ואת החגים הדתיים. בהעדר קדושה של דת, פיתחו חלוצי הקיבוצים את דת האדמה ואת דת הטבע. חגים מסורתיים כמו פסח, סוכות, שמחת תורה וראש השנה, קיבלו נופך תרבותי וחקלאי. כשהחלו לנשב רוחות הסתיו ולגרש את חמסין הקיץ, ידענו שהגיע ראש השנה. כשפריחת ההדרים הפיצה את ריחה המשכר, ידע כל חבר כי פסח בשער. החיבור בין הטבע, בין החקלאות ובין מחזור עונות השנה, היה טבעי ומובן מאליו. הטבע לא היה מושג מופשט עליו קוראים בספרי השירה או רואים בסרט. הוא היה סביבת החיים.
בסתיו 1994 עזבתי את הקיבוץ מלווה באשתי, תינוקנו הבכור שהיה אז בן 6 חודשים, כמה אלפי דולר חסכונות מצבא קבע, והרבה מוטיבציה וחוצפה. הלכתי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת הארוורד בבוסטון. כששאלו אותי חברי הקיבוץ אם אין זה צעד נועז מדי, השבתי כי קשה לי עם הפיכת הקיבוץ לקפיטליסטי, ושאם כבר לחיות בחברה קפיטליסטית, אעשה זאת בהארוורד.
באחד מערבי החורף הקפואים של בוסטון, נכנסתי לשעור ערב באוניברסיטה. הייתי הראשון להגיע לשיעור, והכיתה היתה חשוכה. כשהדלקתי את האור בכתה, זינק לפתע מתחת לאחד השולחנות, מחוסר בית לבוש סחבות ומגודל שיער, ונעמד מולי. שנינו הופתענו ונבהלנו. הוא התעשת ראשון ושאל "מאיפה אתה?". עניתי "מישראל". ! WELCOME TO AMERICA הוא השיב לי בחיוך רחב.
אותה ברכת ברוך הבא לאמריקה אותה קיבלתי מהומלס בהארוורד, מלווה אותי עד היום, ומסייעת בהבנת האיזון ברשימת הנכסים וההתחייבויות שהעניק לי הקיבוץ.
שגיא מלמד חי עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה