טנגו להסכם

"כשאתה צועד בכיוון תהום – יש יתרון בפסיעה של צעד קדימה ושני צעדים אחורה." מתווה הסכם השלום הישראלי-פלשתיני אשר אותו מבטיח/מאיים מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להניח לפני הצדדים הניצים בקרוב, מעורר מחדש וויכוח ישן ומותש.  לאחר שנדמה היה שגם קנאי השלום והאופטימיסטים הגדולים ביותר שבינינו התייאשו מהסיכוי לראותו מגיע בדורנו, מגיע קרי ומנסה להפיח חיים אחרונים באפשרות להסדר קבע, כמו היה רופא אמיץ ועקשן המנסה להציל את חייו של חולה נוטה למות לאחר שכל עמיתיו הרופאים כבר הרימו ידיים. לא מזמן קיבלתי בדוא"ל הזמנה לצעדה לתמיכה בתהליך השלום (מה, יש תהליך?).  יום אחר כך קיבלתי הודעה מבית הספר של בתי כי באפשרות התלמידות להצטרף לצעדה למען "חיזוק ארץ ישראל" (הובהר בהודעה כי הלימודים יתקיימו כרגיל ושההשתתפות בצעדה אינה באחריות בית הספר).  במקביל החלו  להופיע בעיתונות הישראלית ובשלטי חוצות מודעות של אנשי עסקים למען קידום תהליך השלום. כאשר בוחנים את הוויכוח הציבורי המתקיים באזור בנושא יוזמת קרי, עולות כמה מחשבות: האחת, שהוויכוח הציבורי בישראל חסר התלהבות וחסר משתתפים. נראה כי הן המתנגדים מימין והן המקווים משמאל, חסרי אמונה כי משהו אמיתי אכן יכול להתרחש כאן ולכן מגבילים את התנגדותם או את תמיכתם רק למינימום הנדרש כדי להצדיק את קיומם. השנייה, אותה טורחים כל הפרשנים, המפרשים, הידידים והמאיימים להזכיר לנו שוב ושוב, שזו באמת עשויה להיות ההזדמנות האחרונה להסדר בסיבוב ההיסטוריה הנוכחי, כיוון שאם הניסיון הזה יכשל (והגדרת כישלון היא עניין לגמרי סובייקטיבי כאן), כנראה ייסתם הגולל על האפשרות ועל האמונה של שני הצדדים בהיתכנות הסדר בעת הזו. והשלישית היא, שהשתיקה הנשמעת מהצד הפלשתיני רועמת והתמיכה של הציבור הפלשתיני בתהליך שלום בולטת בהיעדרה.   כאשר קראתי בעיתונות הישראלית את מודעות התמיכה בתהליך השלום ובהגעה להסדר קבע אשר פורסמו  במימון אנשי עסקים ישראלים, תהיתי האם הכסף הרב שהושקע במימון המודעות האלו, היה משיג תוצאות טובות הרבה יותר אילו היה יכול לממן מודעות תמיכה הבאות מהצד הפלשתיני.  תארו לעצמכם את הנוסח הבא עליו היו חתומים, למשל, אנשי ציבור, אנשי עסקים, ראשי רשויות, תנועות נוער ו"סתם עמך" פלשתינים: "אנו החתומים מטה, קוראים לשכנינו הישראלים לשים מאחורינו את הסכסוך שבינינו ולהגיע להסדר קבע אשר יאפשר לבנינו ולבני בנינו לחיות ולשגשג כשכנים זה לצד זה....   במקביל לשאיפתנו להקים מדינה פלשתינית, אנו מחויבים לזכותם של שכנינו הישראלים למדינה יהודית בארץ ישראל אשר תהווה בית לעם היהודי....  אנו מבינים שלא כל חלומותינו המדיניים יוכלו להתגשם...  אנו מצפים להקים בית פלשתיני אשר ייתן בית ומענה לפזורה הפלסטינית ויצור מקומות עבודה, אפשרות חיים הגונה, הוגנת ומכובדת לפליטים הפלשתינים אשר נעקרו מבתיהם ב 1948 ו 1967.  עם הקמת בית פלשתיני זה יתמו טענותינו וייחתם באופן רשמי וסופי הסכסוך שבינינו... אנו מושיטים יד ומצפים לקבל יד מושטת חזרה... בואו נתגבר על הפחדים והחשדות ונפנה ביחד לדרך אמיצה..." לאחר כתיבת השורות שלמעלה, התקשרתי לכמה ממכרי העוסקים בתחום המו"מ הישראלי-פלשתיני.  הצגתי להם את מחשבותיי ושאלתי לדעתם.  תובנותיהם מתומצתות בנקודות הבאות: א.     פנייה מסוג זו היא פניית החזק.  החזק הוא זה המושיט יד לשלום לחלש.  כל עוד אנחנו החזקים על הפנייה לפיוס לבוא מצדנו. תוך כדי האזנה קשובה לתפיסת עולם זו תהיתי (והאמת, גם יראתי) מה עלול לקרות אם אי פעם (חס וחלילה) לא אנחנו נהיה החזקים. ב.     הייאוש בצד הפלשתיני גדול מהייאוש בצד הישראלי.  אם אצלנו כבר אין רבים המאמינים כי ניתן להגיע לסיום הסכסוך, בצד הפלשתיני המצב גרוע עוד יותר. לדברי אחד מהפעילים בתחום, 60% מהפלשתינים היו תומכים בהסכם אך מעל 70% אינם מאמינים שהוא אפשרי. ג.      בכל זאת יש קולות פלשתינים הקוראים לפיוס ולהשלמה.  מדווחות לעתים אפילו כמה פעולות פלשתיניות של הכשרת לבבות להסדר שלום, ולמרות הפחד והסיכון, יש גם פלשתינים התומכים בפומבי בהסכם שלום.  אך הבעיה היא בתקשורת הישראלית, אשר (באופן כללי ולא רק בהקשר  הסכסוך הישראלי-פלשתיני) לעתים רחוקות מפרסמת אירועים חיוביים ומעדיפה טרור, פצצות, דם ודמעות על סיפורי תקווה ושיתוף פעולה. ד.     גם כאן ישנם הבדלי תרבות בין הצדדים.  פעילות פרו-הסכם פלשתינית אינה בהכרח מתבטאת בצורות האופייניות בישראל.  הפלשתינים ישתמשו פחות בתקשורת ובאירועים פומביים ויותר בתקשורת חברתית ובהפעלת לחצים פוליטיים פנימיים על מקבלי החלטות. ה.    עדיין אין בכלל מסמך אמריקאי המניח בפני הצדדים את מה שמכנים האמריקאים "ההסכם הטוב ביותר שניתן להגיע אליו".  צוות המו"מ האמריקאי עדיין טורח ומנסה לצמצם את הפערים הגדולים בין הצדדים ולהגיע למסמך מוצע עליו יתקשו שני הצדדים לענות בשלילה. ועם מה כל זה מותיר אותנו? לפחות ככל שהדבר נוגע לציבור הישראלי, נראה כי החלוקה העיקרית היא בין אלו המאמינים כי התקדמות במסלול (שנראה כי יציג) ג'ון קרי משמעותה התאבדות לאומית, לבין אלו החושבים שמסלול זה הוא הדבר הנכון אך התקדמות בו תהיה איטית, מסוכנת וזרועת חתחתים ומכשולים.  קשה כיום למצוא ציבור משמעותי הסבור כי חזון אחרית הימים של ישעיהו "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו פרק ב') נמצא מעבר לפינת נייר העקרונות האמריקאי. במצב כזה, יש מן היתרון בריקוד טנגו של צעד אחורה ושניים קדימה, גם כאשר לא ברור ומוסכם מהו הקדימה והיכן האחורה. גם מי שלא שולט ברזי צעדי הטנגו, יודע כי בריקודי זוגות עלולים בני הזוג לדרוך זה על רגלה של זו ולהיפך. ריקוד טנגו ללא מיומנות, תיאום והבנה עלול אף להסתיים ברגל שבורה.  אך האם אין הריקוד המאתגר עדיף על עוד סיבוב אלים של איגרוף?     שגיא מלמד מתגורר עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ספרו "בנארצי" יצא לאור ב- 2012 בהוצאת אחיאסף ותורגם לאנגלית כ- Son of My Land ב-2013.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com

I, too, Invited into my Sukkah

Rabbi Levi Yochanan of Berdichev used to invite simple folk into his sukkah, those who had neither Torah learning nor any money.  This distressed some of his disciples, and they asked him, “Why does our Rabbi see fit to bring into his sukkah such boorish people?”  The righteous man answered: “After I reach 120 years of age and I go to the World in Which All is Good, where the righteous sit in a sukkah the size of a whale, I will come and ask if I may sit in that sukkah.  And if they do not give me permission but instead ask me who am I and what am I to dare ask to set foot in a place where the most righteous sit, I will answer them by saying, ‘I, too, invited into my sukkah simple folk.’ “ (from Yirah ve-Ahava, edited by Yoel Rappel). I worked with Michael* on a project to promote regional cooperation.  Michael is today one of Israel’s new billionaires, but at the time he was a relative unknown who, in addition to international businesses, also initiated unique partnerships with neighboring countries.  One snowy winter night, he and I travelled from Manhattan with an international delegation to a working meeting at Cornell University in New York State.  The minibus journey from Manhattan to Ithaca would normally take about five hours, but that night it took closer to eight, because of the snow that made driving difficult and turned the trip into a danger to life and limb. When we finally reached the hotel near Cornell, late at night, we were drained and exhausted.  We ate a quick dinner, and in our exhaustion thought only of getting some sleep in anticipation of an intense day of work the next day.  Suddenly Michael asked me urgently, “Where’s our minibus driver?  Why didn’t he eat with us?”  I looked around but I could not see the driver anywhere.  We set out to look for him.  Eventually we found him getting ready to bed down in a sleeping bag on the floor of his cold minibus.  Michael asked him why he was not sleeping in the hotel like the rest of us.  “After all, I paid the travel agency for a room for you!” said Michael, surprised.  It turned out that although the driver had received expenses for accommodation, he preferred to save the money by sleeping in his vehicle despite the freezing cold weather. Michael refused to leave the tired and embarrassed driver on the floor of the minibus.  He insisted on taking his bag into a hotel room, and he made sure that the payment for the room would be in addition to the expenses that had already been paid to the driver. Not long ago, I had breakfast in Manhattan with Howard*, in the private dining room of the company where he has held a senior position for many years.  This is one of the largest companies in its field, employing tens of thousands of people around the world.  We were the only diners in the tastefully decorated private dining room, with a smartly dressed waiter at our service. When the omelets were brought to the table, I stepped away for a moment to wash my hands.  When I returned, I found Howard addressing the waiter in evident agitation.  I started to eat as I listened to their conversation.  It turned out that the waiter had recently suffered harassment by the holding company that employed him.  The relationship had taken a turn for the worse when new owners took over.  As the waiter explained to Howard, the situation had become so bad that he felt he would soon have no choice but to quit his job.  Howard refused to let the matter drop.  “Give me the exact details and tell me how I can help you.  You’ve been an excellent waiter for me for several years.  You were always dedicated and professional.  Now it’s my turn to help you!” Howard insisted. Howard, one of the seasoned and most respected leaders of the Jewish community in the US, a man of great means with much influence, did not touch his meal or relax until the waiter had given him all the details he needed to be able to look into the matter and try to help. More than the humanity, the compassion, the pleasure of helping another and the beauty of simply being a mensch, life is a wheel.  Sometimes we are up and sometimes we are down.  This is not a new idea—after all, Aesop wrote about it over 2,000 years ago in his fable of the Lion and the Mouse: https://www.storyarts.org/library/aesops/stories/lion.html.   *Not his real name   Sagi Melamed lives with his family in the community of Hoshaya in the Galilee.  He serves as Vice President of External Affairs at the Max Stern Yezreel Valley College, and as Chief Instructor of the Hoshaya Karate Club.  Sagi received his Masters degree from Harvard University in Middle Eastern Studies with a specialty in Conflict Resolution.  His book “Son of My Land was published in 2013. For book orders please click: Sagi can be contacted at: melamed.sagi@gmail.com.

גם אני הכנסתי לסוכתי

רבי לוי יוחנן מברדיצ'ב נהג להכניס לסוכתו פשוטי אדם, שאין בידם לא תורה ולא סחורה.  התרעמו על כך כמה מחסידיו ושאלוהו: "מה ראה רבנו להכניס לסוכתו הדיוטות?"  ענה הצדיק: "אחרי מאה ועשרים שנה, כשאגיע לעולם שכולו טוב, שבו צדיקים יושבים בסוכת עורו של לוויתן, אבוא ואבקש להיכנס לאותה סוכה, ואם לא יתירו לי וישאלו מי אני ומה אני, שמעז לבקש דריסת רגל במקום שבו  יושבים צדיקים, אענה ואומר: 'גם אני הכנסתי לסוכתי אנשים פשוטים."* עם מיכאל** עבדתי בפרויקט לקידום לשיתוף פעולה אזורי.  כיום מיכאל שייך לרשימת המיליארדרים הישראלים החדשים, אך באותה עת הוא היה אלמוני יחסית, אשר במקביל לעסקים חובקי-עולם יזם שיתופי פעולה ייחודיים עם מדינות שכנות.  נסענו ממנהטן ביחד עם משלחת בינלאומית  למפגש עבודה באוניברסיטת קורנל שבמדינת ניו יורק.  היה זה  ליל חורף מושלג. הנסיעה במיניבוס ממנהטן לאיתקה אורכת במזג אוויר רגיל כחמש שעות.  באותו לילה היא ארכה כשמונה שעות, בשל מזג האוויר המושלג אשר הקשה על הנהיגה והפך את הנסיעה לסכנת נפשות. כאשר הגענו בשעת לילה מאוחרת לבית המלון הסמוך לאוניברסיטת קורנל, היינו רצוצים וסחוטים.  אכלנו במהירות ארוחת ערב בציפייה ללכת לישון לקראת יום העבודה העמוס אשר ציפה לנו למחרת.  כל אחד מחברי המשלחת היה מרוכז בעייפותו שלו. פתאום קרא לי מיכאל ושאל בדחיפות: "איפה הנהג של המיניבוס שלנו?  למה הוא לא אכל אתנו?" הבטתי מסביב ולא הבחנתי בנהג.  התחלנו לחפשו. לבסוף מצאנו אותו מתארגן ללינה בשק שינה על רצפתו של המיניבוס הקר.  מיכאל שאל אותו בתמיהה מדוע אינו ישן במלון, כמו כולנו.  "הרי שילמתי לחברת ההיסעים גם עבור הלינה שלך!" השתומם מיכאל.  ואז התברר כי הנהג אמנם קיבל הוצאות לינה, אך העדיף לחסוך אותן ותכנן לישון במקום זאת ברכבו, למרות הקור המקפיא ששרר בחוץ אותו לילה. מיכאל לא הניח לו לנהג העייף והנבוך, והתעקש שיאסוף את תיקו וילון בחדר במלון, תוך כדי שהוא דואג לכך שהתשלום על החדר במלון יהיה בנוסף להוצאות הלינה אשר כבר שולמו ולא במקומן. עם האוורד** אכלתי לא מזמן ארוחת בוקר במנהטן, בחדר האוכל הפרטי של החברה בה הוא משמש בתפקיד בכיר מזה שנים רבות.  זוהי אחת מהחברות הגדולות בתחומה, המעסיקה עשרות אלפי עובדים ברחבי העולם.   היינו רק שנינו בחדר המסעדה האינטימי והמעוצב, כאשר מלצר לבוש בקפידה עומד לשרתנו. כשהובאה לשולחננו החביתה, יצאתי  לרגע לשטוף את ידי.  כאשר חזרתי, מצאתי את האוורד מדובב את המלצר אשר סערת רוחו ניכרה בו.  התחלתי לאכול בעודי מאזין לשיחתם.  התברר שהמלצר סובל לאחרונה מהתנכלות מצד חברת האחזקות המעסיקה אותו.  היחס השתנה  לרעה בשל חילופי הבעלים עד כדי כך שהמלצר הסביר להאוורד שהוא יאלץ לעזוב את עבודתו בקרוב.  הארולד לא הניח לו: "ספר לי את הפרטים המדויקים וכיצד אני יכול לסייע לך.  אתה משרת אותי בנאמנות כבר הרבה שנים.  תמיד עשית זאת במסירות ובמקצועיות.  עכשיו  תורי לעזור לך!" התעקש האוורד. האוורד, אחד מהמוערכים והוותיקים שבמנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, אדם עשיר ורב-קשרים והשפעה, לא נגע בארוחה שהוגשה לו, לא הניח ולא נח עד שלא קיבל מהמלצר את כל הפרטים שנדרשו לו כדי לבדוק את המקרה ולנסות לסייע.  ומעבר לאנושיות, לחמלה, להנאה שבעזרה לזולת, וליופי שבלהיות פשוט "מענטש", הרי החיים הינם גלגל מסתובב. פעם למעלה ופעם למטה.  ועל כך כבר נכתב במשלי איזופוס לפני אלפי שנים:    הַאַרְיֶה וְהַעַכְבָּר האריה היה ישן. עכבר שלא הרגיש באריה, עבר על גוּפוֹ. הֵקִיץ האריה משנתו וּתְפַסוֹ. ביקש העכבר רחמים באמרו: "עַזְבֵנִי לְנַפְשִי ואשִיב לך טובה." דברי העכבר הצחיקו את האריה והוא עֲזָבוֹ. באחד הימים צדו ציידים את האריה וקשרוּהוּ בְּחֶבֶל אל עץ.  שמע העכבר את שאגת האריה, בא בריצה, כִּרְסֵם את החבל עד שניתק אותו.  אמר העכבר לאריה: "זוכר אתה כי צחקת לי, לא האמנת שאוכל להשיב לך טובה? והנה עכשיו עיניך הרואות: גם העכבר הקטן יכול לפעמים לעזור לאריה!". *מתוך "יראה ואהבה" בעריכת יואל רפל ** שם בדוי