טנגו להסכם

"כשאתה צועד בכיוון תהום – יש יתרון בפסיעה של צעד קדימה ושני צעדים אחורה." מתווה הסכם השלום הישראלי-פלשתיני אשר אותו מבטיח/מאיים מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להניח לפני הצדדים הניצים בקרוב, מעורר מחדש וויכוח ישן ומותש.  לאחר שנדמה היה שגם קנאי השלום והאופטימיסטים הגדולים ביותר שבינינו התייאשו מהסיכוי לראותו מגיע בדורנו, מגיע קרי ומנסה להפיח חיים אחרונים באפשרות להסדר קבע, כמו היה רופא אמיץ ועקשן המנסה להציל את חייו של חולה נוטה למות לאחר שכל עמיתיו הרופאים כבר הרימו ידיים. לא מזמן קיבלתי בדוא"ל הזמנה לצעדה לתמיכה בתהליך השלום (מה, יש תהליך?).  יום אחר כך קיבלתי הודעה מבית הספר של בתי כי באפשרות התלמידות להצטרף לצעדה למען "חיזוק ארץ ישראל" (הובהר בהודעה כי הלימודים יתקיימו כרגיל ושההשתתפות בצעדה אינה באחריות בית הספר).  במקביל החלו  להופיע בעיתונות הישראלית ובשלטי חוצות מודעות של אנשי עסקים למען קידום תהליך השלום. כאשר בוחנים את הוויכוח הציבורי המתקיים באזור בנושא יוזמת קרי, עולות כמה מחשבות: האחת, שהוויכוח הציבורי בישראל חסר התלהבות וחסר משתתפים. נראה כי הן המתנגדים מימין והן המקווים משמאל, חסרי אמונה כי משהו אמיתי אכן יכול להתרחש כאן ולכן מגבילים את התנגדותם או את תמיכתם רק למינימום הנדרש כדי להצדיק את קיומם. השנייה, אותה טורחים כל הפרשנים, המפרשים, הידידים והמאיימים להזכיר לנו שוב ושוב, שזו באמת עשויה להיות ההזדמנות האחרונה להסדר בסיבוב ההיסטוריה הנוכחי, כיוון שאם הניסיון הזה יכשל (והגדרת כישלון היא עניין לגמרי סובייקטיבי כאן), כנראה ייסתם הגולל על האפשרות ועל האמונה של שני הצדדים בהיתכנות הסדר בעת הזו. והשלישית היא, שהשתיקה הנשמעת מהצד הפלשתיני רועמת והתמיכה של הציבור הפלשתיני בתהליך שלום בולטת בהיעדרה.   כאשר קראתי בעיתונות הישראלית את מודעות התמיכה בתהליך השלום ובהגעה להסדר קבע אשר פורסמו  במימון אנשי עסקים ישראלים, תהיתי האם הכסף הרב שהושקע במימון המודעות האלו, היה משיג תוצאות טובות הרבה יותר אילו היה יכול לממן מודעות תמיכה הבאות מהצד הפלשתיני.  תארו לעצמכם את הנוסח הבא עליו היו חתומים, למשל, אנשי ציבור, אנשי עסקים, ראשי רשויות, תנועות נוער ו"סתם עמך" פלשתינים: "אנו החתומים מטה, קוראים לשכנינו הישראלים לשים מאחורינו את הסכסוך שבינינו ולהגיע להסדר קבע אשר יאפשר לבנינו ולבני בנינו לחיות ולשגשג כשכנים זה לצד זה....   במקביל לשאיפתנו להקים מדינה פלשתינית, אנו מחויבים לזכותם של שכנינו הישראלים למדינה יהודית בארץ ישראל אשר תהווה בית לעם היהודי....  אנו מבינים שלא כל חלומותינו המדיניים יוכלו להתגשם...  אנו מצפים להקים בית פלשתיני אשר ייתן בית ומענה לפזורה הפלסטינית ויצור מקומות עבודה, אפשרות חיים הגונה, הוגנת ומכובדת לפליטים הפלשתינים אשר נעקרו מבתיהם ב 1948 ו 1967.  עם הקמת בית פלשתיני זה יתמו טענותינו וייחתם באופן רשמי וסופי הסכסוך שבינינו... אנו מושיטים יד ומצפים לקבל יד מושטת חזרה... בואו נתגבר על הפחדים והחשדות ונפנה ביחד לדרך אמיצה..." לאחר כתיבת השורות שלמעלה, התקשרתי לכמה ממכרי העוסקים בתחום המו"מ הישראלי-פלשתיני.  הצגתי להם את מחשבותיי ושאלתי לדעתם.  תובנותיהם מתומצתות בנקודות הבאות: א.     פנייה מסוג זו היא פניית החזק.  החזק הוא זה המושיט יד לשלום לחלש.  כל עוד אנחנו החזקים על הפנייה לפיוס לבוא מצדנו. תוך כדי האזנה קשובה לתפיסת עולם זו תהיתי (והאמת, גם יראתי) מה עלול לקרות אם אי פעם (חס וחלילה) לא אנחנו נהיה החזקים. ב.     הייאוש בצד הפלשתיני גדול מהייאוש בצד הישראלי.  אם אצלנו כבר אין רבים המאמינים כי ניתן להגיע לסיום הסכסוך, בצד הפלשתיני המצב גרוע עוד יותר. לדברי אחד מהפעילים בתחום, 60% מהפלשתינים היו תומכים בהסכם אך מעל 70% אינם מאמינים שהוא אפשרי. ג.      בכל זאת יש קולות פלשתינים הקוראים לפיוס ולהשלמה.  מדווחות לעתים אפילו כמה פעולות פלשתיניות של הכשרת לבבות להסדר שלום, ולמרות הפחד והסיכון, יש גם פלשתינים התומכים בפומבי בהסכם שלום.  אך הבעיה היא בתקשורת הישראלית, אשר (באופן כללי ולא רק בהקשר  הסכסוך הישראלי-פלשתיני) לעתים רחוקות מפרסמת אירועים חיוביים ומעדיפה טרור, פצצות, דם ודמעות על סיפורי תקווה ושיתוף פעולה. ד.     גם כאן ישנם הבדלי תרבות בין הצדדים.  פעילות פרו-הסכם פלשתינית אינה בהכרח מתבטאת בצורות האופייניות בישראל.  הפלשתינים ישתמשו פחות בתקשורת ובאירועים פומביים ויותר בתקשורת חברתית ובהפעלת לחצים פוליטיים פנימיים על מקבלי החלטות. ה.    עדיין אין בכלל מסמך אמריקאי המניח בפני הצדדים את מה שמכנים האמריקאים "ההסכם הטוב ביותר שניתן להגיע אליו".  צוות המו"מ האמריקאי עדיין טורח ומנסה לצמצם את הפערים הגדולים בין הצדדים ולהגיע למסמך מוצע עליו יתקשו שני הצדדים לענות בשלילה. ועם מה כל זה מותיר אותנו? לפחות ככל שהדבר נוגע לציבור הישראלי, נראה כי החלוקה העיקרית היא בין אלו המאמינים כי התקדמות במסלול (שנראה כי יציג) ג'ון קרי משמעותה התאבדות לאומית, לבין אלו החושבים שמסלול זה הוא הדבר הנכון אך התקדמות בו תהיה איטית, מסוכנת וזרועת חתחתים ומכשולים.  קשה כיום למצוא ציבור משמעותי הסבור כי חזון אחרית הימים של ישעיהו "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו פרק ב') נמצא מעבר לפינת נייר העקרונות האמריקאי. במצב כזה, יש מן היתרון בריקוד טנגו של צעד אחורה ושניים קדימה, גם כאשר לא ברור ומוסכם מהו הקדימה והיכן האחורה. גם מי שלא שולט ברזי צעדי הטנגו, יודע כי בריקודי זוגות עלולים בני הזוג לדרוך זה על רגלה של זו ולהיפך. ריקוד טנגו ללא מיומנות, תיאום והבנה עלול אף להסתיים ברגל שבורה.  אך האם אין הריקוד המאתגר עדיף על עוד סיבוב אלים של איגרוף?     שגיא מלמד מתגורר עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ספרו "בנארצי" יצא לאור ב- 2012 בהוצאת אחיאסף ותורגם לאנגלית כ- Son of My Land ב-2013.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com