סולידריות

עת צעדתי במהירות מפגישה לפגישה ברחובותיה של מנהטן, נזכרתי בפעם הראשונה בה ביקרתי בניו יורק לפני יותר מעשרים שנה. כאשר יצאנו אז בלב העיר מתוך תחנת גרנד סנטרל, נבהלתי ממראה המון האדם השועט במהירות על המדרכות.  נדמה היה לי כי ההמון דוהר לעומתי.  אחזתי בחוזקה בידה של אשתי-לעתיד בטסי ונרתעתי הצידה, כדי לא להידרס.  המרחק שעשיתי באותו קיץ מהצעידה במטעי האבוקדו של קיבוץ רמת יוחנן למדרכות הסואנות של מנהטן היווה קפיצה גדולה ואפילו מעט מאיימת. 

מנהטן באמצע חודש יולי מלאה תיירים, תוססת וגועשת. חמה, לחה ומזיעה.  למרות עשרות ביקורי בעיר לאורך השנים, עדיין נפעם אני כל פעם מחדש מהקצב, מההמון, מהמרוץ, מהאנרגיות. 

בביקורי האחרון בניו יורק נפגשתי עם ידידי ק.  איש עסקים, אחד ממנהיגי העולם היהודי הציוני, מילא שורה ארוכה של תפקידים, בחזית ומאחורי הקלעים, תומך מסור ונדיב בישראל ובחתירתה לביטחון ולשלום.  לעתים נראה שראה כבר הכול ואת כולם.  ק. נהנה בד"כ לאתגר אותי בשאלות מורכבות, על ישראל, על מגמות בחברה הישראלית, על סוגיות של שלום ומלחמה.  הפעם אתגרתי אני את ק.  השאלה ששאלתיו הייתה אמנם פרובוקטיבית אך כזו שלצערי אינה לקוחה מסרטי מדע דמיוני: "בוא נניח לרגע" אמרתי, "שבעוד שנתיים איראן מכריזה (ומוכיחה) כי הגיעה ליכולת גרעינית, ובידה נשק גרעיני אשר ניתן לשיגור לעברה של ישראל.  למחרת איראן מציבה אולטימטום ומאיימת כי במידה ולא יתמלאו התנאים שתציב (תנאים כאלו שישראל לא תוכל לעמוד בהם, כדוגמת נסיגה חד-צדדית מכל שטחי יהודה ושומרון, שחרור כל האסירים הפלשתינים, וכדומה), היא תשגר תוך שלושים יום לעברה של ישראל  מטח טילים בליסטיים חמושים בראשים גרעיניים." 

ואז הגעתי לשאלה עצמה: "במהלך אותם שלושים יום עד לפקיעת האולטימטום האיראני – כמה  מיהודי ארצות הברית יעלו על מטוס ויגיעו לישראל כדי להיות עם אזרחי ישראל לא רק בליבם ובכיסם אלא גם בגופם, וכך להפעיל לחץ פומבי על ממשלת ארה"ב כדי שתעמוד לצידה של ישראל ותפעיל לטובתה את עוצמתה של המעצמה המובילה בעולם?"

ק. לא היסס. תשובתו המיידית הדהימה אותי בנחרצותה: "20 איש, 15 איש, אולי פחות!" ואז חשב שוב, לקח נשימה והסביר: "ב-1948 היו באים יותר, ב-1967 היו בוודאי מגיעים יותר, אבל עכשיו, לא הרבה יעשו זאת.  ואז הרחיב עוד יותר כשקולו עובר לנימה מתריסה: "ואיפה היה הציבור הישראלי כאשר חוקי "מיהו יהודי" עמדו לדיון וכמעט פסלו חלק ניכר מהציבור היהודי בארה"ב?  ולכמה מהישראלים באמת אכפת מאתנו כאן בארה"ב?  האם רק בשביל הכסף וההשפעה צריך את יהודי התפוצות?  הציבור הצעיר בארה"ב,  ברובו, כבר לא מזוהה ולא מחובר לישראל!"

כמה ימים לאחר חזרתי ארצה אירחנו בביתנו שבהושעיה שני נערים אמריקאים אשר שהו בישראל במסגרת תכנית "עמיתי ברונפמן", בה משתתף השנה בני הבכור גיא.  מדובר בעילית הנוער היהודי בארה"ב, הנבחרים בקפידה מתוך מאות מועמדים.  העליתי בפניהם את התרחיש ואת השאלה הפרובוקטיבית.  גם כאן הופתעתי מנחרצות התשובות.  האחד הסביר באופן מלומד כי כדי להבטיח את המשכיות העם היהודי, חיוני כי יישארו מספיק יהודים מחוץ למדינת ישראל, במידה ואזרחי ישראל יושמדו.... השני הסביר ונימק כי נוכחות פיזית של יהודי ארה"ב בישראל המאויימת, פחות אפקטיבית מאשר הפגנות בוושינגטון ועצירת התרומות של התורמים היהודיים לחברי הקונגרס ...

מסר דומה אני שומע מיותר ויותר ידידים בארה"ב, קנדה, בריטניה, סקנדינביה. ויש לזכור כי האנשים עמם אני בא במגע שייכים כמעט תמיד לאלו שכן אכפת להם, שתומכים, שמבקרים בארץ.  הם המיעוט.  משם עוצמת החיבור לארץ זה רק יורדת.  ככלל, ישראל מאבדת בהדרגה את העם היהודי והעם היהודי מאבד את ישראל.

נושא הקשר בין יהדות התפוצות לישראל ויחסה של ישראל ליהודי התפוצות הוא מורכב, והרבה עוסקים בו. נראה לי כי כמה דברים ניתן ללמוד משיחתי עם ידידי הניו יורקי:

האחד, שהלוואי ולעולם לא נגיע לנקודת מבחן שכזו, אשר צריכה להדיר שינה מעיני רבים, ובהחלט אינה דמיונית.  הבעייה היא שהתסריט כה מפחיד, כך שרבים מעדיפים להדחיקו.

שני, שאל לנו להזניח לרגע את ידידינו הטובים ביותר מחוץ לגבולות מדינת ישראל.  יהודי התפוצות.  היו כאלו שטענו לאורך השנים האחרונות כי ישראל חזקה דיה ואל לה להזדקק ולבקש את עזרת יהודי הגולה.  אני סבור שזו טעות.  להיסטוריה עליות ומורדות.   היום אולי אנחנו חזקים אך רק אתמול עוד לא היינו ומחר אולי כבר לא נהיה.  מדינת ישראל עושה מאמצים רבים ומשונים, כולל פיננסים, במטרה לרכוש ידידים ברחבי העולם.  עלינו לעשות ככל יכולתנו כדי לשמר ולחזק את הקשר עם אחינו מעבר לים, כולל חשיפת הנוער הישראלי למורכבות של החיים בגולה ושימור הזהות היהודית מחוץ לישראל.  זהותו היהודית של הנוער הישראלי רק מתחזקת מחשיפה שכזו.

שלישי, ולא בסתירה לשני, שכנראה ברגעי מבחן יהיה עלינו לסמוך בעיקר על עצמנו.  במהלך לימודי לתואר ראשון חקרתי את סוגיית הסיוע האמריקאי לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים בחורף 1973. הסיוע אכן הגיע לבסוף והשפיע משמעותית על גורל המערכה, אך מאוחר מאד ולאחר לחצים רבים. לארה"ב אינטרסים רבים באזורנו, ולא תמיד הם עומדים בקנה אחד עם אלו של ישראל. 

ובחזרה לשאלה הפרובוקטיבית.  חלקתי את תהיותיי גם עם בתי עדן, בת 14.  עדן האירה בפני נקודה נוספת.  לא רק שמעט מיהודי התפוצות אכן יגיעו בגופם לישראל ברגע מבחן. רבים מאזרחי המדינה עלולים לעזוב אותה בחפשם אחר מקום בטוח יותר להם ולבני משפחותיהם.  עוד נקודה למחשבה. שלא נדע.

שגיא מלמד, יולי 2011



מברלין לאם. טי. וי

עשרים שנות נישואין, אהבה לנופים ולטבע והתשוקה לחוות ביחד, באוויר הפתוח, מחוץ לקופסת המכונית ובצורה בלתי-אמצעית את נופיה המרהיבים של שוויץ, הביאו את בטסי ואותי לטיול אופניים לאורך נהר הריין. כל בוקר השארנו את תיקינו במשרד הקבלה של המלון, עלינו על האופניים, ורכבנו כששים ק"מ לאורכו של שביל אופניים סלול ברובו ומסומן היטב, עד שהגענו אחר הצהריים למלון ביעדנו הבא, שם חיכו לנו חפצינו.

בסיומו של יום נסיעה ארוך ומהנה לאורכו של הנהר, הגענו לעיירה קטנה בשם בוכס (Buchs), על גבול שוויץ וליכטנשטיין.  בכוחותינו האחרונים, כשעכוזינו כבר זועקים למנוחה, התגלגלנו למלון, החנינו את האופניים, וטיפסנו במדרגות הלולייניות לחדרנו, משתוקקים לשטוף מגופנו את זיעת הדרך ולהתרענן מעט לפני היציאה לארוחת הערב.

בחדר המלון חיכתה לנו קבלת פנים נעימה בדמותה של סלסלה גדולה מלאה בפרליני שוקולד שוויצרי משובח, מלווה בברכה לבבית לכבוד יום הנישואין מבעלת המלון, אשר יחסה החם עמד ביחס הפוך לשליטתה האפסית בשפה האנגלית.  המקלחת החמה והארוכה הרפתה את שרירינו היגעים, שחררה את המכווצים שבהם, ולאחריה השתרענו על המיטה הרחבה, האכלנו זה את זה בשוקולד, ובטסי לקחה לידה את שלט הטלוויזיה והתחילה לזפזף ולחפש תחנה המשדרת באנגלית. מאז שנולד בננו הראשון, אין בביתנו טלוויזיה. אנו מאמינים שילדינו ואנו חשופים למספיק זבל והבל גם ללא טלוויזיה בבית. אך הרגלי ילדות לא מוחקים בקלות. זפזוף בערוצים היא מחלת ילדות של אשתי, אשר גדלה באמריקה בשנים בהן טלוויזיה הייתה הבידור הביתי העיקרי.

לא חסרים באירופה דברים יפים לתייר לצפות ולחוות.  טלוויזיה איננה אחד מהם. רובם המכריע של ערוצי הטלוויזיה באירופה הם מדובבים, בשפה המקומית.  לא פלא כי רמת האנגלית בחלק משמעותי באירופה היא בסיסית מאד. אפילו את תום קרוז ואת אנג'לינה ג'ולי שומעים מדברים בגרמנית או בשוויצרית. 

בהיעדר ערוץ מעניין יותר, נעצרה בטסי בזפזופה על תחנת MTV. "אני מכירה את האישה הזו, מביה"ס בקונטיקט!" קראה בטסי בהתלהבות למראה אשה מפורכסת ומאופרת בכבדות, אשר רואיינה מתכננת מסיבת יום הולדת שש עשרה לבתה.  שרוע בעייפות על המיטה, נאלצתי לצפות בדקות הקרובות בתכנית אווילית במהלכה חלקה נערה מתבגרת את ההתרגשות והרגשות מסביב להכנות למסיבת יום הולדתה השש עשרה.  לא ארחיב ורק אומר כי: א. העבודה שמסביב וההוצאה הכספית עבור המסיבה עלו על אלו הכרוכות בהפקת מסיבת חתונה מפוארת, כולל מכונית BMW  חדשה שקיבלה הילדה.  ב. הודיתי לאל שארבעת ילדי אינם יכולים לצפות בתכניות אוויליות מסוג זה בביתנו (ואני יודע שאולי אצל חבריהם הם כן רואים) ושנערות מסוג זה אינן (אני מקווה) נחשבות כמודל לחיקוי בקרב חבריהם של ילדי בהושעיה.

עם הכריע הרעב את העייפות, ולמרות השעה המוקדמת יחסית, כיבינו את הטלוויזיה, גלגלנו עצמנו ממיטת המלון הנוחה ויצאנו לעיירה הקטנה לחפש מקום לסעוד בו ארוחת ערב.  לאחר סיבוב בדיקת תפריטים התלויים בחזיתות המסעדות הספורות באזור, נכנסנו למסעדת Tauber. מסעדה ציורית ונקייה, ממוקמת בקומת הקרקע של בניין פינתי ברחוב הראשי, ומרוהטת בריהוט עץ כבד, שאנו היינו אורחיה הראשונים לאותו ערב.  התיישבנו בשולחן פינתי, וכאשר המלצרית הסבירה באדיבות כי המסעדה נפתחת רק עוד 10 דקות (דיוק זה דיוק!) אך הסכימה שנשב בינתיים, ביקשתי ממנה להמליץ על בירה מקומית.

המלצרית הבלונדינית הגיעה עם הבירה המומלצת, וכיוון שהיא ואנחנו היינו היחידים במסעדה, פתחנו בשיחה.  הסתבר שהיא בת ארבעים.  ללא ילדים. לשוויץ הגיעה לפני שלוש שנים דווקא מברלין, שבגרמניה המזרחית לשעבר.  לשאלותיי, אשר הפכו בהדרגה יותר ויותר חטטניות בהשפעת הבירה המקומית והסקרנות, סיפרה כי הגיעה לאזור בעקבות סיפור אהבה לחוואי מקומי, אותו פגשה בברלין.  האהבה סנוורה את עיניה וגרמה לה לעזוב עיר סואנת ושוקקת חיים כברלין, לטובת מגורים עם אהובה השוויצי בחווה קטנה בבעלות משפחתו על פסגת הר בשוויץ.  למרבה הצער להבות האהבה דעכו לאחר שנה, השגרה תפסה את מקומה, והיא נוכחה לדעת שנבצר ממנה להסתגל לחיי כפר שקטים וחד-גוניים, בהם התקשורת היומיומית היא בעיקר עם פרות וכבשים.

סיפרתי לה שאני בן קיבוץ מישראל, והצעתי כי לבטח ניתן היה לזהות קווי דמיון בין הקיבוץ ומזרח גרמניה הסוציאליסטית.  "בכלל לא" ענתה בהחלטיות.  "קיבוץ אפשר היה לעזוב ואנחנו לא יכולנו לצאת מגרמניה המזרחית. לא יכולתי לבקר במדינות אחרות".  כאשר סיפרה לנו שחזתה בנפילת חומת ברלין כאשר הייתה בת תשע עשרה, שאלתיה: "ואיך היה להתבגר בגרמניה המזרחית?" ציפיתי לתשובה בעלת נימה שלילית גם הפעם.  הופתעתי.

"אני גאה בחינוך שקיבלתי בנערותי, ושמחה שזכיתי להתבגר בגרמניה המזרחית!" השיבה המלצרית בנימה נחרצת. "חברי ואני חונכנו לאידיאולוגיה, לחשיבותה וכוחה של הקבוצה, לחתירה למען מטרה משותפת, להישגים בספורט ובמדע. חונכנו לערכים. היה לנו בשביל מה להתבגר. להבדיל מהחיים של הנוער במערב של היום, בהם הכול נסוב סביב החומר והכסף, מבלי ערכים בכלל.

כל זאת אמרה המלצרית בנחרצות ובהחלטיות, אך היה נדמה לי כי קו של עצב ומרירות משוך על פניה ומלווה את דבריה הנחרצים. שוב חשבתי על הקיבוץ של פעם ועל ההשוואה הקודמת שהצעתי. לא יכולתי שלא להיזכר שוב בילדותי בקיבוץ.  באמת היו אידיאלים אשר לאורם חונכנו והתבגרנו.  אמנם חלקם התבררו עם השנים כמנותקים ממציאות החיים הקיבוצית, ורבים מאלו שחינכו אותנו לערכים לא בהכרח הגשימו אותם בעצמם.  אך בכל זאת ולמרות הכול, ובהשוואה לאלטרנטיבות, היו אלו חיים ערכיים. 

קשה לחנך ללא ערכים.  כאשר משווים את הסוציאליזם של מזרח גרמניה ואת (להבדיל) הסוציאליזם של הקיבוץ הארצישראלי, לתרבות ההדוניזם החומרני המיוצגת על ידי ה MTV, אולי בכל זאת הסוציאליזם עדיין לא אמר את מילתו האחרונה?

כאשר עמדנו לשלם את החשבון ולהיפרד מהמלצרית הסוציאליסטית-לשעבר שלנו, ביקשתי את רשותה לצלם אותה ולפרסם את סיפורה באחד ממאמרי.  "בשום פנים ואופן לא!!!" היא השיבה בתוקפנות.  "אל תהיה רשע!!!".  קצת נבהלתי מתגובתה.  היא הזכירה לי ספר מתח אותו קראתי לאחרונה, על המשטרה החשאית ברוסיה הסטאליניסטית.  אינסטינקטיבית פזלתי לצדדים, מחפש סוכנים סמויים ואמצעי האזנה.  ואז הבנתי שאמנם חלפו כבר כמה שנים, וחומת ברלין כבר נפלה, ואמנם נמצאנו בשוויץ, אך הרגלים ואמצעי  זהירות של מי שגדל במזרח גרמניה קשה לעקור.

אז מה אמרנו על MTV?

יוני 2011



שטרודל לא חוצה גבולות

שוויצריה. נופים יפהפיים. אוצרות טבע ואתרי תיירות מרהיבים.  מים בשפע זורמים וניגרים מכל פינה.  כשמגיעים לשוויצריה מארץ ישראל, בה כל מקלחת או השקיית גינה גורמת לפרץ של רגשות אשמה בשל בזבוז המים, אין תענוג גדול יותר ממקלחת חמה וארוכה במלון, תחת ראש מקלחת ענקף בידיעה שנהר הריין זורם בשצף קצף במרכז העיר, מזכיר כי גם בעיית מים היא לעתים רק עניין אזורי.  כאשר מטיילים בשוויצריה עולה התהייה שמא משה רבנו בהנהיגו את עם ישראל מבית עבדים במצרים לארץ המובטחת, האם לא התכוון בכלל להגיע לשוויצריה? 

לרגל עשרים שנות נישואים יצאנו בטסי ואני לטיול אופניים בשוויץ.  דיוושנו לנו להנאתנו כמאה וששים קילומטר לאורך קטע של נהר הריין במשך שלושה ימים רצופים, כאשר אנו חוצים בדרכנו את גבולותיהן של שלוש  מדינות: שוויצריה, אוסטריה וליכטנשטיין.  חציית הגבול באירופה המערבית במאה העשרים ואחת כמעט ואיננה מורגשת, לפחות לא לתייר המזדמן.  רגע אתה במדינה אחת ובמשנהו חצית את הגבול ואתה כבר בשכנתה. 

אחת מחולשותיי הארציות היא התאווה העזה לשטורדל תפוחים. כנראה מקור חולשה זו בתנורה של אמי זהבה ז"ל, אשר שטרודל תפוחים מתוק וריחני היה אחת מהתמחויותיה. בעונת התפוחים, בכל חג, מועד ויום הולדת הייתי זוכה לגלילה הנהדרת הזו שלאחר יציאתה מהתנור הייתה שורדת במקרר כעשרים וארבע שעות בלבד, בטרם חיסולה המהיר, פס אחר פס, גליל אחר גליל.

כאשר התחתנתי עם בטסי, גם היא זיהתה מהר את השפעתו המגית של השטורדל על בעלה הטרי, ומאז ממשיכה היא את המסורת השטורדלית המשפחתית בנאמנות ובאהבה.

כך, כאשר החלטנו לצאת לטיול אופניים בשוויץ, בידיעה ששוויץ גובלת בגרמניה ובאוסטריה, ממלכות השטורדל, לא היה לי צל של ספק שבין קילומטר  לקילומטר של רכיבה מאומצת על אופניים, אזכה גם לטעום ולחוות את השטורדל האמיתי, האירופאי, במגרשו הביתי.  תקוותיי לשטרודל תפוחים הרקיעו שחקים, אך במהרה התבדו. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.

מהרגע הראשון בו נחתנו בנמל התעופה של ציריך, דרך תחנות הרכבת השונות, ובכל העיירות הציוריות ומסבירות הפנים בהן לנו וסיירנו במהלך טיול האופניים שלנו, שאלתי שוב ושוב, מסתייע בגרמנית השבורה שלי, בתחילה בסקרנות ובקול בטוח ומלא ציפייה, אשר התחלף בהדרגה לקול מהסס אשר השתזרה בו נימת ייאוש:  "האם יש לכם שטרודל תפוחים"?

להפתעתי ולאכזבתי הרבה נעניתי שוב ושוב בשלילה.  באכזבתי כי רבה התחלתי לנחש מה מקור הבעיה.  מדוע לא ניתן למצוא שטורדל טוב בשוויצריה? בשלב מסוים העלינו בטסי ואני השערה שאולי הסיבה נעוצה בכך שעונת התפוחים עדיין לא החלה, אך אז נוכחנו שתפוחים ישנם בשפע, בכל מקום.  גם מאפיות נראו בכל פינה, ועוגות אחרות עיטרו את מדפיהן העמוסים.  רק שטרודל תפוחים לא נמצא!

את התשובה לתעלומה קיבלנו לקראת סוף הטיול, במקום בלתי צפוי.  במלון וולזנהאוזן הנמצא בכפר קטן הנושא את אותו השם.  הכפר וולזנהאוזן ממוקם במורדותיו של רכס הרים המתנשא מעל נהר הריין, ומשקיף על אגם קונסטנץ, באזור בו הנהר מתחבר לאגם, מצדו השוויצרי. זהו כפר קטן, בן אלפיים תושבים בלבד, אליו עולים עם האופניים ברכבל קטן ואדום המטפס על ההר במשך שמונה דקות בדיוק ופולט את נוסעיו מול דלתו של מלון בריאות יפהפה, אשר ממסעדתו ומחלונותיו נשקף נוף עוצר נשימה של האגם וסביבותיו.

למלון המפנק הגענו לאחר יום רכיבה מתיש, מזיעים ומכווצי שרירים.  לאחר שחייה קלה בבריכת המלון ומקלחת חמה וארוכה (בכיף, ללא ייסורי מצפון...), הבנו שמסעדת המלון היא המקום היחיד בכפר הקטן בו ניתן לאכול בערב, וירדנו למסעדה.  התיישבנו לצידו של שולחן קטן הצופה לנוף המרהיב, והזמנו אספרגוס מאודה ואורז.  מחירי האוכל בשוויץ גבוהים ביותר, והתעמקות יתר במחירי התפריט אינה מומלצת ועלולה לגרום לכאבי בטן כבר לפני הארוחה.  כבר בתחילת הטיול הבנו שמוטב לנו שלא להתעמק במחירי האוכל.

במהלך הארוחה ניגש אלינו מנהל המלון. גבר אירופי, לבוש בקפידה ומכיר בערך עצמו.  הוא הציג את עצמו בשם אריק דאסן והחלפנו בינינו דברי נימוסין. כאשר שמע שאנו חוגגים עשרים שנות נישואין, הסביר בחיוך קל כי לו יש שתי נשים – החוקית והמלון, והחוקית בדרך כלל נמצאת במקום השני.  לאחר שיחה קלה בה התברר כי הוא מכיר טוב את ישראל וניהל בעבר מלון באפריקה בבעלות משקיע ישראלי, הצגתי בפניו את השאלה שהטרידה אותי כבר כמה ימים: "מדוע איני מצליח למצוא בשוויצריה שטרודל תפוחים?".  מר דאסן חייך וענה כמו מובן הדבר  מאליו: "שטרודל הוא הרי מאכל אוסטרי!  אנחנו שוויצרים! מדוע שאנחנו השוויצרים נאפה עוגה אוסטרית?  מי שרוצה שטרודל אוסטרי – שילך לאוסטריה!"

ואז הבנתי.  אין מדובר רק בעוגה. מדובר בעניין של כבוד לאומי. של גאווה פטריוטית!

הודיתי למנהל המלון שהמשיך לשולחן האורחים הבא, והבטתי אל אשתי בסיפוק אשר הלך והתעצם ככל שהמשכתי להפוך בנושא.  הנה, מצאנו סוף סוף מקום ונושא בו אנו הישראלים יכולים לחוש לגביו סיפוק וקורת רוח ממנת חלקנו.  כאן, באירופה השלווה והציורית, נאלצים התושבים והתיירים - בשל ענייני כבוד לאומי וגאווה - לוותר על דברים חשובים ומהותיים כדוגמת שטרודל תפוחים.  ואילו אצלנו במזרח התיכון, הרי האוכל חוצה-גבולות הוא ואינו נעצר בגבולות מעשה ידי אדם.

החומוס, הפלפל, הפול, הפיתות, הבקלאווה. רשימה ארוכה של מאכלים חוצי-גבולות אשר התייר המבקר יכול למצוא בישראל, אך גם במסעדות ובמאפיות שכנותיה: מצרים, ירדן, לבנון וסוריה.  סכסוכים ועימותים יש לנו בשפע.  מים קיימים במשורה. הנהר שלנו הוא בקושי פלג מים. הגבול מוקף בגדרות ובמוקשים, ולעבור מישראל למדינה שכנה ניתן בקושי ולא לכולן, אך לפחות לאוכל אנחנו נותנים מעבר חופשי! עוד לא אבדה תקוותנו!

 לתגובות: melamed.sagi@gmail.com

יוני 2011



מערת מסתור

למחרת ליל מדורות האש  של ל"ג בעומר, עשן המדורות עדיין לא נמוג לגמרי משמי ישראל.  השמים עדיין מעט אפורים למרות שהשמש כבר יצאה במזרח ועננים בשמים אין.  יצאתי לרכיבת בוקר מוקדמת על אופני במרחבי השדות המקיפים את הושעיה, ושמתי פני לכיוון צפון-מערב, גולש לבקעת בית נטופה.  בימים אלו חווה הנוף הגלילי תקופת מעבר בין הירוק העז והעמוק של האביב לבין הצהוב-אפור של הקיץ. הירוק הכהה של עצי האלון, האפור המבריק של עלי הזית, הירוק הרך של שיחי הכותנה אשר זה עתה בקעו מבין רגבי העפר הכבדים, הירוק-צהבהב של עשבי האביב המתייבשים והצהוב המבריק של שלפי החיטה הקצורה.  הטבע, כמו מתלבט הוא האם להחליף את מלתחת האביב במלתחת הקיץ, עוטה לו בינתיים קצת מזה וקצת מזה, מתגנדר בפסי ירוק וצהוב בגוונים שונים.

בדרכי מהושעיה לכיוון מערב, חולפים על פני שני רצים ספורטיביים בנפנוף ידיים לשלום.  ידידי, דני הפרופסור לפילוסופיה ודובי רופא הילדים. שניהם לבושים בגדי ריצה מסוגננים, לרגליהם נעלי ריצה חדישות, ועל ידם שעוני ריצה משוכללים.  אני פונה צפונה מתחת הכביש הראשי כשלשמאלי אגם המים המלאכותי הגדול של המוביל הארצי, שואב ואוגר את מעט המים שעוד נותרו בכנרת ומשלחם דרומה.

 ואז אני מזהה אותו, מזרז את עדר הכבשים המתקדם לו לאיטו ומלחך את שלפי החיטה הקצורה.  רועה כבשים בדואי, הולך בצעדים מדודים, כפוף קומה, לבוש בבגדים ארוכים, חולצת פלנל משובצת ומכנסי קורדרוי אשר ימיהם הטובים כבר מאחוריהם, ונעול במגפי גומי שחורים וגבוהים, בלתי שייכים לחום היום ולעונת השנה, כמו שכח בעליהם כי החורף והשלוליות כבר מאחורינו.

עצרתי את אופני לצידו של הרועה ובירכתיו לשלום:  "א-סלאם עלייכום". "עלייכום א-סלאם" השיב במאור פנים, כמו שמח לדבר עם בן אנוש לאחר מספר שעות בהן תיקשר רק עם כבשיו.  החלפנו שרשרת ברכות מסורתיות בשפה הערבית, כשאנו מכסים בכמה משפטים  את רוב הנושאים החשובים בחיים:  בריאות, שלום, משפחה, פרנסה.  כתמיד,  ששתי לנצל את ההזדמנות לתרגל את השפה הערבית, אשר למרות שהחלידה קמעה בהיעדר שימוש  מספיק, עדיין אהובה היא עלי ושגורה בפי.

במהרה למדתי כי שמו של הרועה המבוגר הוא יוסוף. הוא תושב הכפר הערבי-בדואי השכן ערב-אל הייב. הכפר נמצא ממש מול הושעיה, כקילומטר בלבד בקו אווירי.  אך למרות המרחק הפיזי הקצר, קשר אנושי בין אנשי הכפר ותושבי הושעיה כמעט ואינו קיים. יוצא הדופן היחיד הוא שומר בית הספר בהושעיה, זכי, אשר למרות מוצאו מקנה בטחון ושלווה להורים ולילדים כאחד. לעתים קרובות יוצרת נוכחותו של זכי השומר בלבול בקרב ילדי בת הספר הרכים, אשר במציאות הישראלית נדמה להם כי ערבי =אדם מסוכן.  כשסיפרתי לבתי הקטנה כי זכי השומר הוא ערבי, היא השיבה בתמיהה מהולה בחרדה:  "מה, זכי הוא ערבי?  חשבתי שהערבים הם רעים, וזכי הרי שומר עלינו?!".

מבלי ששאלתיו, סיפר לי יוסוף כי הוא גר ליד המערה העתיקה החצובה בתוך תל העפר המתנוסס באמצע בקעת בית נטופה, המערה אליה ילדי הושעיה נוהגים לטייל ולזחול בתוכה.  "המערה נמצאת בעמק בית נטופה כבר מימי תקופת המרד היהודי ברומאים. היו אלו היהודים שהסתתרו בה לפני 2000 שנה מהרומאים", סיפר לי יוסוף, ומבלי משים, חיבר בדבריו את שיחתנו האקראית למורשת ל"ג בעומר של ליל אמש.

יום קודם, ערב ל"ג בעומר, שוחחתי עם ארבעת ילדי על מקורות מנהגי החג.  חפצתי לדעת מה מידת היכרותם עם מנהגי ומקורות החג.  כיוון שגם אני איני זוכר את כל פרטי המסורת, הורדתי ממדף הספרים את האנציקלופדיה למסורת היהודית.  לאחר שקראתי ורעננתי את זכרוני שלי, התמקדתי בהסברי במנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר, אותן הפכו ילדי ישראל לעיקר מהות החג, כשהם אוספים עצים למדורה החל מצאת חג הפסח ועד לערב ל"ג בעומר, ומציתים מדורה ענקית לאורך כל הלילה ומבלים לצידה במאכל ובמשתה.

על פי המסורת, הדלקת המדורות בל"ג בעומר מקורה במרד היהודי נגד הרומאים, אשר המידע על מועד פריצתו  הועבר מישוב לישוב ומכפר לכפר, בעזרת משואות גדולות אשר הוצתו ביהודה ובגליל על ראשי ההרים.

ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את יוסוף את השאלה האולטימטיבית:  "מה יהיה"?  אף מבלי שפירטתי את השאלה ולמה בדיוק אני מתכוון, הבין יוסוף את משמעות השאלה, וכיוון את תשובתו ליחסים בין יהודים וערבים ולשלום הנכסף ההולך ומתרחק מאיתנו.  את תשובתו התחיל הרועה הזקן בהבהרה כי הוא שייך לצד הטוב של המתרס: "אנחנו כולנו בכפר משרתים בצבא כגששים, במשמר הגבול, בכוחות הביטחון.  אצלנו אין בעיות..."  אחר כך העביר באלגנטיות את האחריות למצב ולאחריתו לאחראי הראשי:  "הכל בידי אללה", הכריז.  "אני לא יודע מה יהיה.  הכל בידי שמים".

נפרדתי לשלום מיוסוף והוא המשיך לצעוד באמצע שדה החיטה הקצור עם כבשיו. עליתי על אופניי והרהרתי בשיחתנו הקצרה, בעודי מדווש חזרה להושעיה.  השיחה עם יוסוף הזכירה לי ארגון ציבורי גדול בו עבדתי בעבר.  האווירה בארגון באותה תקופה הייתה עכורה, בשל קיצוצי תקציב, מאבקים פוליטיים וחוסר ודאות לגבי העתיד.  היו בארגון הנ"ל עובדים וותיקים, שעבדו ופעלו בארגון כבר עשרות שנים.  בשיחות איתם, תמיד קיבלתי את  התחושה שהם מרכינים את ראשם כמו קני סוף. ממתינים לראות לאן תישוב הרוח ומתי תישך. מי יעלה ומי ייפול.  ענייני היום יום הטרידו פחות את אותם עובדים וותיקים.  הם התמקדו בעתיד – בפנסיה שלהם, בחיים שאחרי העבודה.  כדי להגיע למחוז פרישתם בשלום, הם נזהרו בהתבטאויותיהם, נמנעו מנקיטת עמדה ומהשתייכות כזו או אחרת. הם הבינו כי הבוס של היום אולי לא יהיה בארגון מחר.

בשיחות עם ערביי ארץ ישראל אני חש בתופעה דומה.  לא רק מצד הפוליטיקאים והאינטלקטואלים. גם בקרב האנשים הפשוטים, ובעיקר המבוגרים יותר שביניהם. לעתים נראה כי צרות היום יום פחות מטרידות אותם, והם מביטים לטווח ארוך, אל המחר ואל המחרתיים.  מתייחסים למורכבות פסיפס ומארג החיים ביחד בארץ ישראל בפרספקטיבה ארוכת טווח, היסטורית.   הם מבינים, לאו דווקא בגלל השכלה או בקיאות היסטורית אלא יותר בשל חוכמת חיים, כי שליטים הם ברי-חלוף, בעיקר כאשר מדובר בשליטי ארץ ישראל. מחכים הם, בסבלנות, לראות מי החזק, מי השולט, בידי מי הכוח היום ועד מתי.

שהרי במשך אלפי שנה ידעה הארץ הקטנה והמופלאה הזו התקועה לה בתווך בין אסיה, אירופה ואפריקה, שליטים ומלכים שונים אשר עלו וירדו, ניצחו ונוצחו, כבשו והפסידו.  והרי מדינת ישראל של היום קיימת כאן פחות ממאה שנה, וכבר כל כך קשה לה לשלוט במה שכבשה והשיגה, והיא נקרעת  על ידי כוחות וזרמים מנוגדים מבפנים ולחוצה על ידי אויבים ושונאים מבחוץ.   

האם יוסוף ושכמותו מבינים משהו שאנו, שליטי הארץ העכשוויים, איננו מבינים?

מאי 2011

לתגובות ומשובים: Melamed.sagi@gmail.com



עיתון יומי

לפני חמש עשרה שנה הייתי סטודנט בבוסטון.  כעוזבי קיבוץ, חיינו אשתי ואני בבוסטון בצמצום,  מהיד אל הפה, מאזנים בקושי מדי חודש את פנקס הצ'קים.  חודשיים לאחר הגעתנו לבוסטון, חלתה אמי בסרטן, ובסיטואציה משפחתית קשה זו מצאנו עצמנו כמשתמשים כבדים בטלפון מארה"ב לישראל.   מחירי השיחות מארה"ב לישראל היו אז עדיין גבוהים, מעל לדולר וחצי לדקת שיחה.  חשבון הטלפון היווה עבורנו הוצאה כספית משמעותית, אך חלופה לא הייתה. 

בעוד שבישראל נהנתה חברת בזק בתקופה ההיא ממונופול ללא עוררין, בארה "ב התחרות בין חברות הטלפון כבר הייתה בעיצומה, וממנה נהנה הצרכן.  לפתע התחלנו לקבל "תשורות" מחברות טלפון מתחרות.  צ'קים הגיעו בדואר בסכומים שנעו בין 50$ ל-150$.  נוסח המכתב שליווה את ההמחאה היה בסגנון "רק תחתום על צ'ק המתנה, תפקיד אותו בבנק ותצטרף לשירות הטלפון הבינלאומי שלנו, במחיר טוב יותר מהמחיר שאתה משלם כרגע".  ללא עזים, בלי מלכודות. 

כך מצאתי עצמי, בשנה הראשונה ללימודי בבוסטון, מפקיד בבנק צ'ק חדש מדי כמה שבועות, כל פעם מתנה מחברה מתחרה אחרת, סיוע למשק הבית הלחוץ שלנו, בעוד חשבון הטלפון הבינלאומי שלנו קטן והולך למרות כמות השיחות לישראל הגדלה והולכת. 

השבוע נזכרתי באנקדוטה הזו, כאשר עשיתי מנוי לעיתון יומי.  המנוי הקודם הסתיים, ולאחר כמה שבועות ללא עיתון יומי, החלטתי כי קריאת עיתון חשובה למשפחה.  בעיקר כדי שנוכל לעקוב אחר העולם ואחר שכונתנו הלא יציבה, המשתנה במהירות האור, ואפילו כדי שבני ארי יוכל לשלוט באירועי הספורט השונים ולעדכן אותי כשנראה לו שצריך. למרות שכמעט הכל ניתן למצוא כיום באינטרנט, אני עדיין חסיד של נייר בו ניתן לאחוז ולקרוא בשכיבה על השטיח.

ואז קיבלתי טלפון מהעיתון הכלכלי גלובס.  לפני שנתיים הייתי מנוי על גלובס, אך ביטלתי את המנוי כיוון שבני משפחתי לא מצאו בו עניין, ובזמן נסיעותיי התכופות לחו"ל העיתון היה נערם בבית מבלי שאפילו ייפתח, ומביך את משפחתנו שוחרת איכות הסביבה.  על הקו מהצד השני היה סוכן המכירות יוסי כהן.  "החלטנו לתת לך מנוי של חודש מתנה!."  "יופי", אמרתי.  אמנם חז"ל קבעו כי "שונא מתנות יחיה", אך בהעדר עיתון יומי, גם גלובס זה משהו.  וכך קיבלנו את גלובס במשך חודש תמים, כאשר הילדים מזכירים לי כי העיתון כלל לא מעניין אותם.  בינתיים התקשרתי לעיתון "הארץ" והתברר לי שעלות המנוי שלהם היא 260 ₪ לחודש.  יקר מאד.

לאחר חודש הגיע טלפון נוסף מיוסי כהן מגלובס.  "אני מבקש להציע לך מנוי בעלות של 140 ₪ לחודש.  לאחר שיחה ארוכה סיכמנו שאני כרגע לא מעוניין, ובטח לא במחיר הזה, אך שיתקשר לאחר חג הפסח.

מיד לאחר הפסח הוא התקשר.  בשלב הזה הבנתי שיש לי עסק עם מקצוען טלמרקטינג מהטובים שיש בתעשייה. כמעט בלתי אפשרי היה לסרב לו.  לאחר שהמחיר ירד למחיר אטרקטיבי מאד (הבטחתי ליוסי לא לכתוב אותו), והוא התחייב שהמנוי יתבטל אוטומטית לאחר 9 חודשים, ובעוד החוסר בעיתון יומי נותן אותותיו בשליטתי באירועים הגלובליים, נכנעתי ומסרתי לו את מספר כרטיס האשראי שלי. חתמתי על מנוי לגלובס.

בדרכי הביתה מהעבודה באותו ערב, החלטתי בכל זאת לנסות שוב עם "הארץ", העיתון המועדף על המשפחה.  כשענתה לי נציגת המכירות הבהרתי לה כי אני מוכן לשקול מנוי לעיתונם רק במידה ויציעו לי מחיר אטרקטיבי, וכי אין לה מה לחזור אלי עם הצעת מחיר גבוהה מ- 200 ₪ לחודש.

לאחר שלושים דקות היא מתקשרת נרגשת.  "השגתי לך הנחה של 50%, באישור המנהל.  התשלום החודשי שלך יעלה רק 130 ₪".  שמחתי. זו הייתה מלכתחילה האופציה המועדפת.

הגעתי הביתה ומיד התקשרתי לגלובס לבטל את המנוי עליו חתמתי רק כמה שעות קודם לכן.  "יחזרו אליך תוך 48 שעות" ענתה לי הנציגה האדיבה.

למחר, בשמונה בבוקר בדיוק, מתקשר יוסי כהן.  בשלב הזה כבר חשתי כמי שמשוחח על הבוקר עם חבר קרוב.  "מה קרה שגיא?" הוא שאל באינטימיות.  ניסיתי להסביר.  יוסי לא וויתר.  "חשוב לנו מאד שתהיה לקוח שלנו!.  אני רוצה להציע לך כמה מתנות מיוחדות..."  ואז הגיעה רשימת המתנות האטרקטיביות (גם פה התחייבתי לא לפרט) אשר מתוכן הייתי צריך לבחור כמה.

בקצרה, יצאתי מהשיחה הזו כאשר אני עדיין מנוי על גלובס, ובאמתחתי מתנות שונות אשר קודם לכן לא ידעתי עד כמה אני זקוק להן...  האמת, לא יכולתי לומר "לא" ליוסי.  חשתי כמו אדם ההולך במדרחוב, ומבלי שתכנן זאת נעצר ליד נגן רחוב כדי להקשיב לנגינתו.  הנגינה של הנגן, וההשקעה שלו באיכות הנגינה, מצליחים להרשים ולרגש את הולך הרגל, שהוא מרגיש חייב לשים כמה מטבעות בכובעו של הנגן. ממש הרגשתי מחויבות כלפי יוסי כהן! 

לשאלתי ענה יוסי שהוא כבר 20 שנה במקצוע.  לא יכולתי להתאפק וביקשתי ממנו שיספר לי כיצד מנהלים משא ומתן מול עיתון יומי.  הוא חלק איתי כי לאנשי המכירות יש מכסה שבועית של מחירים מיוחדים ותמריצים ייחודיים אותם הם יכולים להציע ללקוחות שהם חפצים ביקרם. 

השיעור אשר קיבלתי מיוסי כהן מעיתון "גלובס" במכירות, בנחישות, בדבקות במטרה וביצירתיות, ובמקביל הלקח שלמדתי לגבי התחרות בין העיתונים ויכולתו של הצרכן הבודד לנצלה לצרכיו, היו  כל כך מעניינים ומאלפים, שחשתי שקיבלתי תמורה הולמת עבור כספי.  וכעת יש למשפחת מלמד מנוי לשני עיתונים יומיים...

הרבה כביסה והרבה עוגות

 

כמה ציוני דרך קיימים בהבאת ילד יהודי לעולם ובגידולו. ברובם הם אוניברסליים. הידיעה על ההיריון.  הלידה. ברית. יום ראשון בגן.  יום ראשון בכתה א'.  בר/ת מצווה. סיום ביה"ס.  חתונה.

רק במדינת ישראל חווה ההורה היהודי ציון דרך משמעותי וייחודי: גיוס ילדו לצבא ההגנה לישראל.

כשנולד בננו הבכור גיא לפני 17 שנה, חשתי כי הבנתי טוב יותר את מעשה הבריאה. יציאתו של בני מרחם אמו בקריאה רמה ובביטחון עצמי (שמאפיין אותו מאז ועד היום), גרמה לי להאמין שיש סיבה ויש מסובב.

כמו הורים רבים לבנים בכורים, סברתי שזה הקטן גדול יהיה. עד כה נראה כי אכן כך הוא. אולם, מרגע היוולדו כבר התחלתי לחשוב על יום גיוסו.

אם מובטחת וחוזרת ומובטחת במדינת ישראל הבטחה מסורתית אולטימטיבית אשר לעולם אינה ממומשת, ולה קווי דמיון להבטחה לגבי ביאת המשיח, הרי היא הבטחת האבות לאימהות כי בניהן, בהגיעם לגיל 18, לא יאלצו עוד לאחוז נשק ולהילחם. כמה ימים לאחר היוולדו של גיא שלנו הבטחתי לאשתי כי הרך הילוד יתבגר ויגדל לישראל אחרת, ישראל של שלום.  היו אלו שנות ההבטחה הגדולה. יצחק רבין כיהן כראש הממשלה. תהליך אוסלו בעיצומו. פתיחת נציגויות ישראליות ברחבי העולם הערבי. שלום נחתם עם ירדן. מזרח תיכון חדש הפציע באופק. בשנים אלו הכשרתי אף אני  עצמי לשירות כחייל של שלום, בלומדי לימודי תואר ראשון ואחר כך גם שני, בלימודי המזרח התיכון, משקיע לילות כימים בשינון השפה הערבית.

ובקרוב אף אני, דור שלישי למשפחת מלמד בארץ ישראל, מצטרף לדורות שקדמו לי, אשר הבטיחו ולא הצליחו לקיים.  גיא, אשר חגג לאחרונה את יום הולדתו השבע עשרה,  החל לפני מספר חודשים את תהליך המיון לשרות הצבאי.  מבחנים, בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות, מבדקים ליחידות העילית של צה"ל. ואני באמת סברתי שאני ובני דורי נשכיל להצליח במקום שכשלו אבותינו ואבות אבותינו.

ההווי הצבאי והשפעת הצבא על חיינו בישראל, מורגשים בכל פינה ובכל מקום.  בשבוע שעבר, בליל הסדר תשע"א, הסבנו סביב שולחן הסדר בביתם שבהושעיה יחד עם משפחת לאו-לביא.  משפחת לאו-לביא מייצגת ומסמלת את סיפור תקומתו של עם ישראל.

סב המשפחה, נפתלי, נצר למשפחת רבנים מפוארת בפולין, שרד כנער את זוועות מחנות ההשמדה טרבלינקה ובוכנוולד, בעודו מציל יחד עמו את אחיו הצעיר ממנו ישראל-מאיר (לימים רבה הראשי של מדינת ישראל).  לאורך שירותו הציבורי, כשאשתו ג'ון לצידו, כיהן נפתלי בתפקידי מפתח שונים במדינת ישראל הנבנית, ביניהם כמזכירו של משה דיין וכקונסול מדינת ישראל בניו יורק.

אבי המשפחה, שי, גר בהושעיה שבגליל, משרת בצבא מזה 34 שנים בתפקידי לחימה ופיקוד, איש ניהול ותעשייה, שלהנאתו מגדל מטע זיתים אורגני ומפיק שמן זית מעולה.

בניו של שי, משה ואלעד, התנדבו כמובן מאליו ליחידות עילית בצבא, כאשר משה ממשיך את שירותו כמפקד פלוגה ביחידה בה צמח כחייל. לשי ולאשתו ורדה עוד ארבע בנות, שתים מהן כבר נשואות, וחמישה  נכדים.

אך ניצני השיחה המעניינת סביב שולחן הסדר הגיעו דווקא מכיוון הנשים במשפחה, והשיחה נסבה סביב המחיר אשר משלמות נשותיהן של קציני הקבע. עלו שאלות ערכיות אשר רק מי שחווה מציאות צבאית על בשרו יוכל להבינן.  האם נכון למפקד בעל משפחה שיישן בבית עם אשתו וילדיו באמצע השבוע בעוד חייליו ישנים בשטח, או שמא עליו לישון עם חייליו תמיד?  מה תפקידם של המפקדים הבכירים בקביעת סדרי עדיפויות ובניסיון לשמור על איזון בין פיקוד צבאי לחיי משפחה של קציניהם?  מה גורם לבחור בן 28 לבחור בקריירה צבאית כאשר אשה ושלושה ילדים מחכים לו בתסכול בבית והוא לא מצליח להגיע כדי לקיים את מצוות בדיקת החמץ ערב פסח?  ומתי האישה שבבית תישבר ותכריז "עד כאן!"? 

היו גם שאלות אשר לא נשאלו, ודברים אשר לא נאמרו, אך עמדו באוויר.  חוט השני המוביל בין מחנות ההשמדה באירופה מהם ניצל הסב נפתלי, למחנות הצבא בארץ ישראל בהם מכשיר הנכד משה את לוחמי ישראל, אשר עליהם מוטלת המשימה למנוע הישנות השואה.  לא נשאלה גם השאלה "ואם אנחנו לא נשרת בצבא – מי כן ישרת?", ואף לא "מה יקרה אם יום אחד  לא נהיה חזקים מספיק"?

למחרת ליל הסדר אירחנו לארוחת חג זוג ידידים מבוסטון אשר ניצלו את חופשת הפסח לביקור בישראל.  ל. ור. שהו שניהם לפני כעשרים שנה בשנת התנדבות וחוויה בקיבוץ, ועקבות השנה הזו טבועות עמוק בליבם.  כיום, כהורים שלושה ילדים, באמצעו של ביקור כתיירים בישראל הירוקה אשר אביב 2011 צובע אותה בצבעי איפור אשר מסווים היטב את קוויה השגרתיים, החלו בני הזוג להשתעשע מחדש ברעיון של עלייה לארץ.  ר. התייעץ איתי לגבי האתגרים הרגילים של עלייה מארה"ב לישראל: פרנסה, מגורים, שפה, חינוך. על כל השאלות הללו יכולתי לענות ולסייע במידע ובעצה.    אך אז הגענו לשאלת השאלות.  "איננו בטוחים בנכונותנו לשירותם של ילדינו בצבא ההגנה לישראל", אמר לי ר. בכנות.  "זו הסוגייה שרק אתם יכולים לענות אליה.  לא שליח עלייה, לא רב ובוודאי לא אני, יכולים לעזור לכם למצוא את התשובה אליה", השבתי לו.  "זו שאלת השאלות של ההורה הישראלי או ההורה אשר רוצה להיות ישראלי, ועליה רק אתם יכולים להשיב לעצמכם. אני יכול לספר לכם כמה עולה לבנות בית בגליל, שבישראל כמעט הכול יותר יקר מארה"ב, שאפשר למצוא חינוך טוב לילדים אך לא תמיד, ושבדרך כלל עם העלייה ארצה יש להיות מוכנים לירידה בשכר ולהתפשרות באפשרויות הקריירה. לגבי שירות הילדים בצבא – זהו דיון בינכם לבין עצמכם!

וחזרה לגיא שלנו, בן השבע עשרה.  דאגותינו עדיין הן בגדר תיאורטיות ולא נבחנות במבחן המציאות היומיומית.  זכורני כיצד במשך ארבע השנים שבהן שירתתי בצבא הייתה אמי זהבה זיכרונה לברכה  אומרת לי במוצ"ש ערב חזרתי לבסיס: "שמור על עצמך, בן", ומילותיה וארשת פניה  כתפילה.  לנו יש עוד כשנתיים-שלוש עד לנשיקה של מוצאי שבת, ולימים שאחריה.  בינתיים בטסי מרגיעה את עצמה ואומרת: "מה יש לי לעשות?  אעשה הרבה כביסה והרבה עוגות, והשם ישמור על גיא שלנו."



חרות הרוח

רוח האדם חזקה מגופו. נוכחתי בכך לאחרונה במהלך מרוץ מרתון ת"א שנערך ביום שישי שעבר בהשתתפות 18,000 רצים.

הגעתי למרוץ כדי לעודד את אשתי בטסי.  היא השתתפה במקצה חצי המרתון, ורצה 21 ק"מ. המתנתי לה במשך השעתיים בהן היא אצה ברחובות תל אביב, במזג אוויר אביבי ונעים. שוחחתי עם אנשים על הא ועל דא, הסתובבתי בין הדוכנים השונים המציגים ומקדמים מוצרי ואביזרי ספורט שונים, והתפרקדתי להנאתי על ספסל בטיילת החוף, קורא את עיתון סוף השבוע ומשתדל לא להיקלע למצב רוח רע בשל החדשות וניתוחי המצב הקודרים.  בדרך כלל, מי שרוצה לשמור על מצב רוח טוב בישראל, כדאי לו שיקרא ספרי הגות וספרי היסטוריה, וימנע מעיתונים.

כאשר התקרב מועד הגעתה של אשתי לקו הסיום, התקדמתי לאיטי לעבר משפך הגמר, כדי לעודד אותה בישורת המרוץ האחרונה.  היא הגיעה מלאת אנרגיה ומאושרת.  נדמה היה כי יכלה להסתובב על עקביה ולרוץ את כל המסלול בחזרה. לאחר שאיתרתי אותה בין אלפי הרצים המיוזעים, אשר זה עתה סיימו את ריצתם והיו עסוקים בשחרור שרירים במתחם הסיום בטיילת חוף תל אביב, ובהחלפת חוויות עם חבריהם ובני משפחתם, הלכנו שנינו לפגוש זוג חברים תל אביביים לארוחת בוקר מאוחרת.  ואז ראינו אותה.

היא הייתה ישובה על כיסא גלגלים מיוחד, המותאם לריצה.  היא לא הייתה היחידה שהשתתפה במרוץ בכיסא גלגלים.  יותר ויותר בעלי מוגבלויות פיזיות משתתפים כיום בישראל במרוצים ובריצות. אך אז היא גלגלה את כסאה לכיוון השטח המוגבה המפריד בין נתיב אחד למשנהו בכביש הנמתח לאורכה של הטיילת בתל אביב. היינו מרוחקים ממנה כחמישים מטר.  מסביב היו המוני אנשים שניתן היה לה לבקש מהם סיוע.  "תראי", לחשתי לאשתי, בעודי מבחין לתדהמתי באשה הצעירה מושכת את עצמה מכיסא הגלגלים שלה, ומטפסת בעזרת ידיה בלבד על שטח ההפרדה המוגבה (בתמונה למטה).  גופה נגמר באגן הירכיים. לא היו לה כלל רגליים. לאחר שמשכה את עצמה למעלה, משכה הספורטאית המדהימה את כיסא הגלגלים למעלה אל שטח ההפרדה והתיישבה עליו שוב.  בשלב הזה התעשתנו. היה נראה שהיא אינה מעוניינת בסיוע, אך אשתי בכ"ז ניגשה לקבוצת שוטרים שעמדה בסמוך וביקשה מהם לבדוק אם האישה בכיסא הגלגלים זקוקה לעזרה.  אך לפני שהשוטר ניגש אליה, היא כבר התגלגלה לצידו השני של הכביש, ובאותה שיטה ירדה לצידו השני והמשיכה לה לדרכה.

אותה אשה אלמונית השאירה עלי רושם עמוק. איני יודע מי היא, מה שמה, מאין באה ובמה היא עוסקת. הספקתי לצלם אותה מאחור בעודי ממלמל כי "אני חייב לספר עליה לילדי".  עם חזרתנו הביתה להושעיה ביום שישי אחר הצהריים, מצאנו את ילדינו ישנים שנת ישרים.  לפני כניסת השבת הערנו אותם כדי שיספיקו לבצע את ההכנות האחרונות לפני כניסת השבת.  במהלך השבת סיפרתי להם על האישה ועם צאת השבת הראיתי להם את תמונתה.  למחרת באימון מועדון הקראטה, סיפרתי על האישה בכיסא הגלגלים גם לתלמידי.

גופנו מעסיק אותנו בני האדם, כל הזמן.  דווקא כאשר משהו לא מתפקד באופן מושלם, אם זה כאב, חתך, שיעול או סתם שריר תפוס, אזי אנו נזכרים ומוזכרים בפגיעותו של גופנו.  בברכת "אשר יצר" אנו מודים לאל על כי המערכת שלנו מתפקדת כראוי וכל חור ונקב ממלא את תפקידו המיועד ולא נסתם, וכך איננו מתייחסים כאל מובן מאליו, לתפקודה התקין של המערכת המשוכללת בצורה בלתי רגילה, לא לגמרי מובנת – גופנו.

המפגש המרגש מרחוק עם אותה ספורטאית אלמונית בכיסא גלגלים, השאיר בי את חותמו, והמחיש את יכולתה של הרוח החזקה והנחושה לגבור על אתגרי הגוף ולהשיג את חרותה. כמו בענייני גוף, גם בתחומים אחרים טוב לנו להעריך ולהודות על הטוב והחופשי, שלעתים נראים לנו כל כך מובנים מאליהם, אך בהיעדרם, תופסים מקום כה מרכזי בחיינו, כמו החרות לבחור שליט, החרות לנסוע, החרות לעבוד, החרות להקים משפחה, וזו רק רשימה חלקית.  בשיחת טלפון עם ידידתי בטסי שטרן מארה"ב, ציינו זה לזו רשימה לא קצרה של סיבות לדאגה, אשר במרכזן אויבי ישראל אשר, כמו לאורך רוב שנות ההיסטוריה היהודית, נראה כי "עומדים עלינו לכלותנו".  בסופה של השיחה הצעתי לבטסי כי כדאי לנו לראות גם את חצי הכוס המלאה: בכל שנות ההיסטוריה היהודית, לאורך כל הדורות, מעולם לא היה מצבנו טוב יותר מאשר בימים אלו, ערב חג הפסח תשע"א.  אולי מחר יהיה רע יותר, אבל ראוי גם להוקיר וליהנות מהיום.

כאשר חג הפסח, חג החרות, עומד בפתחנו, נאחל זה לזה כי נשאף ונצליח להגשים את חרותנו, הפיזית והרוחנית, האישית, הקהילתית והלאומית.

חג שמח!



נפש לציון

השבוע ביליתי כמה ימים בקליבלנד. לקהילה היהודית של קליבלנד שמורה בליבי פינה חמה עד מאד. אני חש שם בבית.  חמש שנים פעלתי בצוותא עם אנשי הקהילה לבניית קשרים כלכליים, חברתיים וחינוכיים בין קהילת קליבלנד לקהילת אזור בית שאן, במסגרת תכנית שותפות 2000. היו אלו מנהיגי הקהילה היהודית של קליבלנד שגייסו אותי לתפקיד מנהל השותפות, והחזירו בשנת 1998 אותי ואת משפחתי ארצה מבוסטון שם התגוררנו מספר שנים.  כמו על קהילות רבות בארה"ב של היום, גם על קליבלנד ועל הקהילה היהודית בה עוברת תקופה לא פשוטה.  עזיבת צעירים, התרוקנות מרכז העיר מעסקים וירידה בתרומות המהוות את עורק החיים של המוסדות היהודיים בקהילה, מהווים רק חלק מהאתגרים עמם מתמודדת הקהילה.

בין שאר הידידים שפגשתי בקליבלנד, ביליתי שעה של שיחה מלב אל לב עם חברי צ'אק רטנר, במשרדו שבטרמינל טאוור במרכז העיר.  צ'ק הוא יו"ר הדירקטוריון של חברת פורסט סיטי, חברת נדל"ן ופיתוח משפחתית. משפחת רטנר היא אחת התומכות המרכזיות בקהילה היהודית ובישראל, מזה כמה דורות, ובני המשפחה מאיישים את שדרת ההנהגה הכלכלית והפילנטרופית של הקהילה היהודית והלא יהודית בעיר.  צ'אק סיפר לי איך דודי פנחס ספיר היה יושב בביתו ולא קם מהספה של  עד שהיה מגייס את אביו לעוד השקעה, התחייבות להקמת עוד מפעל חדש בפריפריה ועוד דרך ליצירת מקומות עבודה בישראל הצעירה של שנות הששים.

צ'אק רטנר מתאפיין במספר תכונות העושות אנשים כמותו למשאב נדיר שלו היה ניתן לשכפלו בסדרות, היו העם היהודי ומדינת ישראל יוצאים נשכרים ובגדול, ביניהם:  לב נדיב ורחב כגובהו של המגדל בו ממוקם משרדו, תבונה ויכולת לשכנע ולסחוף אחרים למעשים של תיקון עולם, צניעות וחום אנושי ומחויבות אבסולוטית להמשכיות העם היהודי ולעתידה של מדינת ישראל.

לקראת סיומה של פגישתנו, כאשר כבר עמדנו  להיפרד לשלום, הפטיר צ'אק בהתנצלות כי הוא חש לעתים רגשות אשמה על כך שלמרות מחויבותו העמוקה ופעילותו למען ישראל, הוא אינו חי במדינה בגופו ואינו מרגיש כי הוא נמצא "בקו החזית" של מאבקה של ישראל.  הורדתי את תיקי מכתפי, התיישבתי שוב וחלקתי עם ידידי את הרהורי ותובנותיי בנושא זה.

ראשית, אני סבור כי ישראל היא קודם כל המקום הטוב ביותר ליהודי לחיות בו.  לא רק העובדה שזו הארץ שלנו היהודים, בה אנו הרוב, הקובעים, בה היהדות והיהודים אינם נאלצים להיות מיעוט מתנצל.  אפילו לא בגלל שלאחר אלפיים שנה, ורק בפעם השנייה בהיסטוריה שעמנו, יש מדינה יהודית ריבונית לעם היהודי.  הדברים היותר ארציים, כמו האוכל, מזג האוויר, הנוף, התרבות, המה חשוב יותר ומה פחות.  מן הסתם איני אובייקטבי בעניין זה, שהרי לכך נולדתי ולזה אני רגיל (למרות שחייתי בארה"ב מספר שנים ואני מבקר בה מספר פעמים בשנה, כל שנה), אך מאידך, מה כן אובייקטיבי בעולמנו?  אשתי ואני נוהגים להתלוצץ ולומר כי ביתה של משפחתנו ממוקם על חלקת הקרקע הטובה ביותר בעולם היהודי, שהרי: ישראל היא הארץ הטובה ביותר ליהודים, הגליל הוא האזור היפה ביותר בישראל, הושעיה היא הישוב המוצלח ביותר בגליל, וביתנו נמצא בנקודת הנוף היפה ביותר בהושעיה...

שנית, ובעיקר בעולם של המאה ה-21 ההולך ונהיה גלובלי ו"שטוח" יותר, היכולת לגור בחלק אחד של העולם ולהיות משמעותי ומעורב בחלק עולם אחר, הולכת ונהיית יותר ויותר אפשרית ורלבנטית.  אנשים כמו צ'אק וחבריו, אשר לא רק תורמים מכספם, אלא גם פועלים ללא לאות במסגרות ובארגונים שונים לקידום ענייניה והתמודדות עם אתגריה של מדינת ישראל (הסברה, קליטת עלייה, לובינג, השכלה גבוהה), מהווים חלק חיוני במערכה ובמערכת העולמית  לחיזוקה ולהבטחת עתידה של ישראל.

האמת צריכה להיאמר. אכן, בסופו של דבר, כאשר טילים נופלים ומטענים מתפוצצים, הוא והיא שגרים פיזית בישראל נמצאים בעין הסערה, וילדיהם הם אלו שישנים במקלטים, נפגעים, וסובלים מחרדות.  יחד עם זאת, אם לקחת דוגמא רלבנטית, גם בצבא אחוז קטן מהחיילים נמצא בגופו בחזית ומשתתף ממש בלחימה.  רוב הצבא (מודיעין, תחזוקה, מחשוב וכו') תומך, מסייע, מאפשר לחימה, אך לא נלחם בעצמו. האם הצבא מסוגל להילחם ללא הכוחות התומכים?  כמובן שלא. האם מדינת ישראל יכולה להתמודד במערכה הגלובלית רבת החזיתות ללא העם היהודי בתפוצות לצידה? אולי כן, אך ללא ספק בפחות הצלחה.

ושלישית, ואולי החשוב מכל, הבעיה האמיתית היא שרוב יהודי העולם אינם תומכים ומסייעים לישראל!  אחוז גדל והולך מבני העם היהודי אינם מזדהים עם המדינה היהודית, אינם מבקרים בה, אינם יוצאים להגנתה ואינם רואים בקשר אליה דבר שיש להתגאות בו ולנופף בו ברבים. אחוז קטן והולך של יהודי התפוצות מכיר בקשר בין קיומה העצמאי של מדינת ישראל לבין העובדה שהוא עצמו יכול לחיות כיהודי חופשי ושווה זכויות ב(כמעט)כל מקום בעולם.  כיום מחויבות לעתידה ותמיכה במדינת ישראל אינם עוד חלק אינטגרלי בד.נ.א של כל יהודי באשר הוא. כך, את אלו שכן עומדים לצידה של ישראל, יש לכבד, להוקיר, לעודד ולחבק, ויחד איתם לפעול לחיזוק הקשר והסולידריות של יהדות העולם עם ביתם הלאומי.

ולכן, הצ'אק רטנרים של העולם היהודי, באשר אתם, דעו כי אתם מהווים חלק חיוני ואולי אף הכרחי לעתידה של מדינת ישראל. הלוואי שאתבדה, אך חוששני שבעתיד הלא רחוק נזדקק לכם עוד יותר.

מרץ 2011



מרחוק הכל קרוב יותר

שעת אחר הצהרים מאוחרת, ואני בדרכי לפגישה בכפר ורדים, ישוב יהודי משגשג ליד אזור התעשייה תפן בגליל המערבי אשר הוקם בשנות השמונים, על ידי התעשיין המיתולוגי סטף ורטהיימר וקבוצת שותפים לדרך, כמודל חדש של התיישבות איכותית בפריפריה הצפונית של המדינה.

לכפר ורדים הגעתי דרך העיר כרמיאל.  כאשר טיפסתי על רכס ההר המשתרע ממערב למזרח מעל כרמיאל, עצרתי והזנתי את עיני בנוף המרהיב.  הנוף היה מרהיב משתי סיבות: ראשית, הגליל בימים אלו של סוף החורף-תחילת האביב, כולו ירוק מבהיק, מנומר בכתמי צבע.  אפילו צלקות המחצבות והמזבלות הפיראטיות מוסתרות להן תחת שמלת הירוק והצבעוני. כעת הגליל פשוט במיטבו, ככלה תחת חופתה, אשר צלקותיה ובהרות הפנים שלה מוסתרות באיפור כבד ובנהרת שמחת הכלולות.  ושנית, כל פעם מחדש אני מתרשם (מחד) ומודאג (מאידך) מפסיפס הישובים והקהילות בגליל. העיר כרמיאל ממוקמת במרכז הגליל ומסביבה פזורים מצפים קטנים, קיבוצים, מושבים וישובים קהילתיים, יהודים, אשר בדרך כלל מתנוססים להם על ראשי הגבעות, כמו הוצבו שם להתריס ולהגן.  מסביבם נמצאים כפרים ערביים גדולים, בדרך כלל כמיטב המסורת, נטועים לרגלי ועל צלעות ההרים, מנצלים ככל האפשר את האדמה הפוריה בבקעות.

ואז, בעודי נושם את האוויר הצלול ונהנה מהנוף עוצר הנשימה, עצרה לידי מכונית לבנה וממנה יוצא בחור צעיר.  הבחור, שנראה ערבי אך היה לבוש בסגנון אמריקאי, נעמד על סלע גדול מעל המצוק, והשקיף למטה, לכיוון הכפר המוסלמי דיר אל אסד, כשהוא מרוכז כולו בנוף ומצלם בהתלהבות.  ניגשתי אליו ופתחתי בשיחה. המלים זרמו ממנו בשטף, ללא היסוס, כמו רק חיכה להישאל ולחלוק את תחושותיו.  שמו מוצטפא, הוא בן הכפר דיר אל אסד שאותו צילם. יש לו אשה וילד. הוא מוסלמי. כבר 10 שנים שהוא מתגורר בארה"ב, באורלנדו, פלורידה. עזב את ישראל כי רצה לשנות אווירה, לנסות מקום שונה.  רק פעם אחת הגיע לביקור בישראל במרוצת עשר השנים האחרונות.  עובד בחנות טלפונים סלולריים באורלנדו.  מתגעגע בטירוף לגליל ולכפר, לערכי המשפחה ולחיי הקהילה, אבל באמריקה הוא  יכול להתקדם, להרוויח יותר.  שאלתי אותו לאיזה דבר הוא מתגעגע הכי הרבה.  "להכל" ענה, "אך בעיקר לנוף הזה. של הכפר שלי.  אין כזה נוף באמריקה. אני מת על הארץ הזו.  דבר ראשון הגעתי לכאן למעלה כדי להסתכל על הכפר שלי מלמעלה ולצלם".

 שאלתי את מוצטפא על יחסי יהודים וערבים. הוא סיפר כי באורלנדו חיים הרבה יהודים וגם הרבה ערבים, והם חיים יופי זה לצד זה, עובדים ומבלים ביחד.  "רק פה בישראל יש בלגן. אם אתה רוצה לראות איך ערבים ויהודים חיים ביחד – רק בארה"ב.  שם כולם מכבדים את כולם, שווים. רק פה יש בלגאנים" חזר, הדגיש ואמר. 

ביקשתי את רשותו  של מוצטפא לצלם אותו והמשכתי לכפר ורדים. בדרכי, בעוד הכביש מתפתל בין כרמי זיתים וטרסות אבן, תהיתי מדוע באורלנדו חיים היהודים והערבים טוב ביחד ואילו כאן בארץ ישראל "יש בלגנים" ביניהם.  האם זה הריחוק ממוקדי המתיחות?  אולי השפה הזרה?  אולי המכנה המשותף והתרבות הדומה של בני המזרח התיכון אשר מחברים ויוצרים מכנה משותף דווקא בארץ זרה? מה מאפשר למוצטפא ולידידיו הישראלים-יהודים באורלנדו ליצור מערכת יחסים, אותה הם לא מסוגלים לקיים בהיותם שכנים בישראל?

וכך בעודי שקוע בהרהורים, הגעתי לכפר ורדים, ישוב מטופח המונה  כ-1500 משפחות.  במרכז הישוב קאנטרי קלאב מצויד היטב, מרכז מסחרי, מרכז חינוך, וכל מה שצריכה אוכלוסייה גלילית כדי לחיות בנוחות כשמסביבה הנוף היפהפה של מרכז הגליל.  הגעתי מוקדם לפגישה והסתובבתי קצת בישוב להתרשם מהאווירה.  כחובב ספורט ניגשתי באופן טבעי לקאנטרי קלאב, להתרשם מהאווירה ומהמתקנים.  הלכתי בעקבות חוש הריח והשמיעה והגעתי לאימון של חוג אמנויות לחימה.  השילוב נראה ערבוב של קראטה, ג'יו ג'יצ'ו וטאיקוונדו.  לא הטכניקה משכה את עיני, אלא פסיפס האנשים והשפות באימון.  שני המדריכים היו בחורים צעירים וחסונים דוברי ערבית (דרוזים, מוסלמים או נוצרים – קשה היה לדעת).  באולם האימונים היו כ-15 ילדים בגילאי  7-12.  רובם היו ערבים וחלקם יהודים תושבי המקום.  היתה זו שפת ההוראה שהדהימה אותי.  המדריכים דיברו בבליל של 3 שפות!  ערבית (שפת האם שלהם ושל חלק מהתלמידים), עברית (שפת האם של חלק מהתלמידים וכמו כן השפה הלאומית בישראל) ואנגלית, שכנראה מהווה את השפה הרשמית של אמנות הלחימה המשולבת. כך, כאשר המדריך הורה לילד לבעוט בשלושה גבהים שונים, כל גובה קיבל שפה משלו: ראס (ראש), מידל (אמצע), רגל...

בחודש אדר, בו מצווה להרבות בשמחה, ערב חג הפורים, שבוע לאחר הרצח המזעזע של משפחת פוגל ביישוב איתמר, כשמכוניות של סטודנטים ערבים מוצתות במכללת צפת, ומפלס המתח והגזענות בישראל עולה בהתמדה, מוכיחים מוצטפא מדיר אל אסד עם חבריו היהודים באורלנדו, ומשתתפי חוג אומנויות הלחימה בכפר ורדים, שבכל זאת אפשר.