יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

הבן הבכור מתגייס

הבן הבכור מתגייס


שגיא מלמד


כמו תשע עשרה שנה חיכיתי, ביראה ובאהבה, במיוחד ליום הזה.  ברגשות מעורבים. בפחד, בהדחקה ובגאווה. מלווה בתפילה.


בדומה לאהבה הראשונה. כמו הולדתו של ילד ראשון. אין בכך שום חדשנות, אך בכל זאת זה כל כך מיוחד. כולם עשו ועושים את זה אך עדיין נדמה כאילו אתה הראשון.


כאשר נולד בננו הבכור, כאשר זינק לאוויר העולם בצעקה חזקה והודיע שזהו זה, הוא מכאן ואילך  אתנו, חשתי שסוף סוף הבנתי את סוד הבריאה.  מאז ועד היום זכינו לעוד שלושה ילדים נהדרים ועדיין פעם ראשונה יש רק אחת.


מיום היוולדו כבר עמדה בחלל האוויר שאלת גיוסו העתידי לצבא ההגנה לישראל.  במעמד ברית המילה שלו הכרזתי והבטחתי לבטסי אשתי (בשחצנות מהולה בתמימות) שעד שיגיע הרך הנולד לבגרות, כבר שלום יבוא על ארצנו ולא יהיה עוד צורך בגיוסו לצבא.  כאשר גילה כבר מגיל צעיר תכונות מנהיגות יוצאות-דופן, לא הצלחתי לגרש מראשי את המחשבה כיצד יהיה כחייל וכמפקד.  כאשר הצטיין בספורט דמיינתי אותו סוחב מתחת לאלונקה. בשעות בוקר מוקדמות הייתי מציץ לחדר הבנים לראותם ישנים בשלווה במיטתם ומחשב בראשי כמה זמן עוד נותר לנו.


הצלצול המעורר אשר התריע כי זה אכן עומד להתרחש, היה צו הגיוס הראשון.  לפתע המעטפה עם המשולש המוכר של הדואר הצבאי לא היתה ממוענת אלי אלא לבני. אוי!  זה כבר התחיל להיות מוחשי.  שעון העצר נלחץ והספירה לאחור החלה.


האמת, לשירות צבאי משמעותי יש מעלות רבות.  הוא מחנך לסדר ולמשמעת. הוא מלמד את החייל שיעורים חשובים לחיים במנהיגות, באחווה, בחיים בצוותא, באחריות הדדית.  הוא מאפשר לבחור הצעיר להתמודד עם אתגרים, להאמין בעצמו וללמוד כי גבולות הבלתי אפשרי גמישים הם ותלויים רבות בנחישות ובאמונה. השירות הצבאי מפתח אישיות, בגרות, עוצמות ויכולות.


רק שני חסרונות עיקריים מעיבים על מעלותיו הרבות של השירות הצבאי: האחת, הוא מסוכן לבריאות. אפשר להיפצע ואף לאבד את החיים בעיסוק הצבאי.  השנייה, הבחור והבחורה הצעירים עוברים במעבר חד מלימודי תיכון, נעורים, אהבות, בילויים ושאר עיסוקים חיוביים בעיקרם, למציאות של חייל קרבי, שבה עיסוקו העיקרי ומטרת אימוניו והכשרתו הם ללמוד ולהצטיין באומנות המלחמה, שתכליתה בסופו של דבר היא להרוג ולהרוס.


וכך עוד לפני הגיוס, וכבר המשפחה מתחילה להיערך למציאות החדשה.  בהכנות לארוחת השבת, הבכור קורא לאחיו הצעיר שילמד כיצד מכינים סלט ירקות חגיגי לשבת.  "בוא תלמד.  אני מעביר אליך את לפיד הכנת הסלט.  עוד כמה שבועות אני כבר לא אוכל להכין את הסלט.  כשאגיע הביתה לחופשות אני מתכוון רק לנוח ולטעון מצברים..."  כך גם התפילות הייעודיות בהן אני מברך את הילדים בשבת, של "יברכך השם וישמרך" מקבלות משמעות מיוחדת וכמו טוענות כבר מראש את מצבר התפילות המבקשות ומייחלות שיצא ואף יחזור בשלום.


מרתק גם להשקיף מהצד כיצד הוא עצמו מתכונן לגיוסו ההולך ומתקרב. ההכנות הפיזיות והנפשיות לפני המבדקים והגיבוש ליחידה וההתלבטויות עד לרגע האחרון לגבי בחירת הייעוד הצבאי. ההתרגשות והגאווה של כולנו כאשר התבשר כי התקבל לשורות הנבחרים אשר יצטרכו להתאפק עוד שנה וחצי רווים בזעה, מעוטי שעות שינה ומאופיינים בעמידה בהרבה אתגרים, עד שיזכו לענוד את סיכת הלוחם הנכספת.


אם להביט על גיוס הבן ממרום עוף הציפור, בפני הורה ישראלי ציוני לבן מתגייס מונחות כמה אפשרויות כיצד להתייחס לגיוס המתקרב:


האחת, מתוך חשש, חרדה ותסכול מכך שעוד דור במשפחה צריך ללמוד להילחם. מתוך כעס על המצב הביטחוני, על הממשלה, על הערבים שמכריחים אותנו להילחם, על השכונה האלימה בה אנו חיים, על העולם חסר הצדק.


השנייה, מתוך קבלת הדין. מתוך השלמה עם כך שגיוס הבנים הוא חלק מהמחיר שעל ההורים לשלם כחלק מבחירתם לחיות במדינת ישראל. כמעט כמו תשלום מסים, עולו של חמסין בקיץ, פקקי תנועה עצבנים,  דחיפות בתור, מחירי דלק ומכוניות ושביתות ארגוני עובדים לא מוסברות.


והשלישית, מתוך תחושה של גאווה וסיפוק.  של הודיה על הזכות שנפלה בחלקנו להוות טבעת גאה בשלשלת הדורות של העם היהודי בארצו.  של כתיבת פרק בהיסטוריה, אותו מאפיינת העובדה יוצאת הדופן של עם ישראל ריבוני היכול לאחוז בנשק, להגן על עצמו ועל בני עמו בכל אשר הם, לעצב את עתידו וגורלו במו ידיו.  והרי, אם נבחן את ההיסטוריה של העם היהודי מאז אברהם אבינו, רק מעט מאד דורות זכו לכך.


עם יד על הלב, כל שלושת התחושות הללו מתערבבות זו  בזו, לעתים זו גוברת ולעתים השנייה או השלישית.


בהשכימי מוקדם בבוקר, אני אוהב להביט על ארבעת ילדי ישנים שנת ישרים, פניהם שלוות וחלקות. כשאני מעיר אותם בברכת החקלאים המסורתית: "קומו לעבודת הבורא", הם קמים בניחותא ובעצלתיים.  בקרוב ולאחר יותר מתשע עשרה שנה, גיא כבר לא יישן בפנים שלוות, ולא יקום בעצלתיים.  הוא יישן דרוך ומתוח.  מוכן להקפצה, לתרגול, להזנקה, לפעולה. 


נוע לדרכך גיא בני.  "יברכך ה' וישמרך.  יאר ה' פניו אליך ויחונך.  ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום."


אבא.


 


 


שגיא מלמד מתגורר עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ספרו "בנארצי" יצא לאור ב- 2012 בהוצאת אחיאסף ותורגם לאנגלית כ- Son of My Land ב-2013.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com