יום שבת, 11 ביוני 2011

מברלין לאם. טי. וי

עשרים שנות נישואין, אהבה לנופים ולטבע והתשוקה לחוות ביחד, באוויר הפתוח, מחוץ לקופסת המכונית ובצורה בלתי-אמצעית את נופיה המרהיבים של שוויץ, הביאו את בטסי ואותי לטיול אופניים לאורך נהר הריין. כל בוקר השארנו את תיקינו במשרד הקבלה של המלון, עלינו על האופניים, ורכבנו כששים ק"מ לאורכו של שביל אופניים סלול ברובו ומסומן היטב, עד שהגענו אחר הצהריים למלון ביעדנו הבא, שם חיכו לנו חפצינו.
בסיומו של יום נסיעה ארוך ומהנה לאורכו של הנהר, הגענו לעיירה קטנה בשם בוכס (Buchs), על גבול שוויץ וליכטנשטיין.  בכוחותינו האחרונים, כשעכוזינו כבר זועקים למנוחה, התגלגלנו למלון, החנינו את האופניים, וטיפסנו במדרגות הלולייניות לחדרנו, משתוקקים לשטוף מגופנו את זיעת הדרך ולהתרענן מעט לפני היציאה לארוחת הערב.
בחדר המלון חיכתה לנו קבלת פנים נעימה בדמותה של סלסלה גדולה מלאה בפרליני שוקולד שוויצרי משובח, מלווה בברכה לבבית לכבוד יום הנישואין מבעלת המלון, אשר יחסה החם עמד ביחס הפוך לשליטתה האפסית בשפה האנגלית.  המקלחת החמה והארוכה הרפתה את שרירינו היגעים, שחררה את המכווצים שבהם, ולאחריה השתרענו על המיטה הרחבה, האכלנו זה את זה בשוקולד, ובטסי לקחה לידה את שלט הטלוויזיה והתחילה לזפזף ולחפש תחנה המשדרת באנגלית. מאז שנולד בננו הראשון, אין בביתנו טלוויזיה. אנו מאמינים שילדינו ואנו חשופים למספיק זבל והבל גם ללא טלוויזיה בבית. אך הרגלי ילדות לא מוחקים בקלות. זפזוף בערוצים היא מחלת ילדות של אשתי, אשר גדלה באמריקה בשנים בהן טלוויזיה הייתה הבידור הביתי העיקרי.
לא חסרים באירופה דברים יפים לתייר לצפות ולחוות.  טלוויזיה איננה אחד מהם. רובם המכריע של ערוצי הטלוויזיה באירופה הם מדובבים, בשפה המקומית.  לא פלא כי רמת האנגלית בחלק משמעותי באירופה היא בסיסית מאד. אפילו את תום קרוז ואת אנג'לינה ג'ולי שומעים מדברים בגרמנית או בשוויצרית. 
בהיעדר ערוץ מעניין יותר, נעצרה בטסי בזפזופה על תחנת MTV. "אני מכירה את האישה הזו, מביה"ס בקונטיקט!" קראה בטסי בהתלהבות למראה אשה מפורכסת ומאופרת בכבדות, אשר רואיינה מתכננת מסיבת יום הולדת שש עשרה לבתה.  שרוע בעייפות על המיטה, נאלצתי לצפות בדקות הקרובות בתכנית אווילית במהלכה חלקה נערה מתבגרת את ההתרגשות והרגשות מסביב להכנות למסיבת יום הולדתה השש עשרה.  לא ארחיב ורק אומר כי: א. העבודה שמסביב וההוצאה הכספית עבור המסיבה עלו על אלו הכרוכות בהפקת מסיבת חתונה מפוארת, כולל מכונית BMW  חדשה שקיבלה הילדה.  ב. הודיתי לאל שארבעת ילדי אינם יכולים לצפות בתכניות אוויליות מסוג זה בביתנו (ואני יודע שאולי אצל חבריהם הם כן רואים) ושנערות מסוג זה אינן (אני מקווה) נחשבות כמודל לחיקוי בקרב חבריהם של ילדי בהושעיה.
עם הכריע הרעב את העייפות, ולמרות השעה המוקדמת יחסית, כיבינו את הטלוויזיה, גלגלנו עצמנו ממיטת המלון הנוחה ויצאנו לעיירה הקטנה לחפש מקום לסעוד בו ארוחת ערב.  לאחר סיבוב בדיקת תפריטים התלויים בחזיתות המסעדות הספורות באזור, נכנסנו למסעדת Tauber. מסעדה ציורית ונקייה, ממוקמת בקומת הקרקע של בניין פינתי ברחוב הראשי, ומרוהטת בריהוט עץ כבד, שאנו היינו אורחיה הראשונים לאותו ערב.  התיישבנו בשולחן פינתי, וכאשר המלצרית הסבירה באדיבות כי המסעדה נפתחת רק עוד 10 דקות (דיוק זה דיוק!) אך הסכימה שנשב בינתיים, ביקשתי ממנה להמליץ על בירה מקומית.
המלצרית הבלונדינית הגיעה עם הבירה המומלצת, וכיוון שהיא ואנחנו היינו היחידים במסעדה, פתחנו בשיחה.  הסתבר שהיא בת ארבעים.  ללא ילדים. לשוויץ הגיעה לפני שלוש שנים דווקא מברלין, שבגרמניה המזרחית לשעבר.  לשאלותיי, אשר הפכו בהדרגה יותר ויותר חטטניות בהשפעת הבירה המקומית והסקרנות, סיפרה כי הגיעה לאזור בעקבות סיפור אהבה לחוואי מקומי, אותו פגשה בברלין.  האהבה סנוורה את עיניה וגרמה לה לעזוב עיר סואנת ושוקקת חיים כברלין, לטובת מגורים עם אהובה השוויצי בחווה קטנה בבעלות משפחתו על פסגת הר בשוויץ.  למרבה הצער להבות האהבה דעכו לאחר שנה, השגרה תפסה את מקומה, והיא נוכחה לדעת שנבצר ממנה להסתגל לחיי כפר שקטים וחד-גוניים, בהם התקשורת היומיומית היא בעיקר עם פרות וכבשים.
סיפרתי לה שאני בן קיבוץ מישראל, והצעתי כי לבטח ניתן היה לזהות קווי דמיון בין הקיבוץ ומזרח גרמניה הסוציאליסטית.  "בכלל לא" ענתה בהחלטיות.  "קיבוץ אפשר היה לעזוב ואנחנו לא יכולנו לצאת מגרמניה המזרחית. לא יכולתי לבקר במדינות אחרות".  כאשר סיפרה לנו שחזתה בנפילת חומת ברלין כאשר הייתה בת תשע עשרה, שאלתיה: "ואיך היה להתבגר בגרמניה המזרחית?" ציפיתי לתשובה בעלת נימה שלילית גם הפעם.  הופתעתי.
"אני גאה בחינוך שקיבלתי בנערותי, ושמחה שזכיתי להתבגר בגרמניה המזרחית!" השיבה המלצרית בנימה נחרצת. "חברי ואני חונכנו לאידיאולוגיה, לחשיבותה וכוחה של הקבוצה, לחתירה למען מטרה משותפת, להישגים בספורט ובמדע. חונכנו לערכים. היה לנו בשביל מה להתבגר. להבדיל מהחיים של הנוער במערב של היום, בהם הכול נסוב סביב החומר והכסף, מבלי ערכים בכלל.
כל זאת אמרה המלצרית בנחרצות ובהחלטיות, אך היה נדמה לי כי קו של עצב ומרירות משוך על פניה ומלווה את דבריה הנחרצים. שוב חשבתי על הקיבוץ של פעם ועל ההשוואה הקודמת שהצעתי. לא יכולתי שלא להיזכר שוב בילדותי בקיבוץ.  באמת היו אידיאלים אשר לאורם חונכנו והתבגרנו.  אמנם חלקם התבררו עם השנים כמנותקים ממציאות החיים הקיבוצית, ורבים מאלו שחינכו אותנו לערכים לא בהכרח הגשימו אותם בעצמם.  אך בכל זאת ולמרות הכול, ובהשוואה לאלטרנטיבות, היו אלו חיים ערכיים. 
קשה לחנך ללא ערכים.  כאשר משווים את הסוציאליזם של מזרח גרמניה ואת (להבדיל) הסוציאליזם של הקיבוץ הארצישראלי, לתרבות ההדוניזם החומרני המיוצגת על ידי ה MTV, אולי בכל זאת הסוציאליזם עדיין לא אמר את מילתו האחרונה?
כאשר עמדנו לשלם את החשבון ולהיפרד מהמלצרית הסוציאליסטית-לשעבר שלנו, ביקשתי את רשותה לצלם אותה ולפרסם את סיפורה באחד ממאמרי.  "בשום פנים ואופן לא!!!" היא השיבה בתוקפנות.  "אל תהיה רשע!!!".  קצת נבהלתי מתגובתה.  היא הזכירה לי ספר מתח אותו קראתי לאחרונה, על המשטרה החשאית ברוסיה הסטאליניסטית.  אינסטינקטיבית פזלתי לצדדים, מחפש סוכנים סמויים ואמצעי האזנה.  ואז הבנתי שאמנם חלפו כבר כמה שנים, וחומת ברלין כבר נפלה, ואמנם נמצאנו בשוויץ, אך הרגלים ואמצעי  זהירות של מי שגדל במזרח גרמניה קשה לעקור.
אז מה אמרנו על MTV?

יוני 2011



יום חמישי, 9 ביוני 2011

שטרודל לא חוצה גבולות

שוויצריה. נופים יפהפיים. אוצרות טבע ואתרי תיירות מרהיבים.  מים בשפע זורמים וניגרים מכל פינה.  כשמגיעים לשוויצריה מארץ ישראל, בה כל מקלחת או השקיית גינה גורמת לפרץ של רגשות אשמה בשל בזבוז המים, אין תענוג גדול יותר ממקלחת חמה וארוכה במלון, תחת ראש מקלחת ענקף בידיעה שנהר הריין זורם בשצף קצף במרכז העיר, מזכיר כי גם בעיית מים היא לעתים רק עניין אזורי.  כאשר מטיילים בשוויצריה עולה התהייה שמא משה רבנו בהנהיגו את עם ישראל מבית עבדים במצרים לארץ המובטחת, האם לא התכוון בכלל להגיע לשוויצריה? 
לרגל עשרים שנות נישואים יצאנו בטסי ואני לטיול אופניים בשוויץ.  דיוושנו לנו להנאתנו כמאה וששים קילומטר לאורך קטע של נהר הריין במשך שלושה ימים רצופים, כאשר אנו חוצים בדרכנו את גבולותיהן של שלוש  מדינות: שוויצריה, אוסטריה וליכטנשטיין.  חציית הגבול באירופה המערבית במאה העשרים ואחת כמעט ואיננה מורגשת, לפחות לא לתייר המזדמן.  רגע אתה במדינה אחת ובמשנהו חצית את הגבול ואתה כבר בשכנתה. 
אחת מחולשותיי הארציות היא התאווה העזה לשטורדל תפוחים. כנראה מקור חולשה זו בתנורה של אמי זהבה ז"ל, אשר שטרודל תפוחים מתוק וריחני היה אחת מהתמחויותיה. בעונת התפוחים, בכל חג, מועד ויום הולדת הייתי זוכה לגלילה הנהדרת הזו שלאחר יציאתה מהתנור הייתה שורדת במקרר כעשרים וארבע שעות בלבד, בטרם חיסולה המהיר, פס אחר פס, גליל אחר גליל.
כאשר התחתנתי עם בטסי, גם היא זיהתה מהר את השפעתו המגית של השטורדל על בעלה הטרי, ומאז ממשיכה היא את המסורת השטורדלית המשפחתית בנאמנות ובאהבה.
כך, כאשר החלטנו לצאת לטיול אופניים בשוויץ, בידיעה ששוויץ גובלת בגרמניה ובאוסטריה, ממלכות השטורדל, לא היה לי צל של ספק שבין קילומטר  לקילומטר של רכיבה מאומצת על אופניים, אזכה גם לטעום ולחוות את השטורדל האמיתי, האירופאי, במגרשו הביתי.  תקוותיי לשטרודל תפוחים הרקיעו שחקים, אך במהרה התבדו. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
מהרגע הראשון בו נחתנו בנמל התעופה של ציריך, דרך תחנות הרכבת השונות, ובכל העיירות הציוריות ומסבירות הפנים בהן לנו וסיירנו במהלך טיול האופניים שלנו, שאלתי שוב ושוב, מסתייע בגרמנית השבורה שלי, בתחילה בסקרנות ובקול בטוח ומלא ציפייה, אשר התחלף בהדרגה לקול מהסס אשר השתזרה בו נימת ייאוש:  "האם יש לכם שטרודל תפוחים"?
להפתעתי ולאכזבתי הרבה נעניתי שוב ושוב בשלילה.  באכזבתי כי רבה התחלתי לנחש מה מקור הבעיה.  מדוע לא ניתן למצוא שטורדל טוב בשוויצריה? בשלב מסוים העלינו בטסי ואני השערה שאולי הסיבה נעוצה בכך שעונת התפוחים עדיין לא החלה, אך אז נוכחנו שתפוחים ישנם בשפע, בכל מקום.  גם מאפיות נראו בכל פינה, ועוגות אחרות עיטרו את מדפיהן העמוסים.  רק שטרודל תפוחים לא נמצא!
את התשובה לתעלומה קיבלנו לקראת סוף הטיול, במקום בלתי צפוי.  במלון וולזנהאוזן הנמצא בכפר קטן הנושא את אותו השם.  הכפר וולזנהאוזן ממוקם במורדותיו של רכס הרים המתנשא מעל נהר הריין, ומשקיף על אגם קונסטנץ, באזור בו הנהר מתחבר לאגם, מצדו השוויצרי. זהו כפר קטן, בן אלפיים תושבים בלבד, אליו עולים עם האופניים ברכבל קטן ואדום המטפס על ההר במשך שמונה דקות בדיוק ופולט את נוסעיו מול דלתו של מלון בריאות יפהפה, אשר ממסעדתו ומחלונותיו נשקף נוף עוצר נשימה של האגם וסביבותיו.
למלון המפנק הגענו לאחר יום רכיבה מתיש, מזיעים ומכווצי שרירים.  לאחר שחייה קלה בבריכת המלון ומקלחת חמה וארוכה (בכיף, ללא ייסורי מצפון...), הבנו שמסעדת המלון היא המקום היחיד בכפר הקטן בו ניתן לאכול בערב, וירדנו למסעדה.  התיישבנו לצידו של שולחן קטן הצופה לנוף המרהיב, והזמנו אספרגוס מאודה ואורז.  מחירי האוכל בשוויץ גבוהים ביותר, והתעמקות יתר במחירי התפריט אינה מומלצת ועלולה לגרום לכאבי בטן כבר לפני הארוחה.  כבר בתחילת הטיול הבנו שמוטב לנו שלא להתעמק במחירי האוכל.
במהלך הארוחה ניגש אלינו מנהל המלון. גבר אירופי, לבוש בקפידה ומכיר בערך עצמו.  הוא הציג את עצמו בשם אריק דאסן והחלפנו בינינו דברי נימוסין. כאשר שמע שאנו חוגגים עשרים שנות נישואין, הסביר בחיוך קל כי לו יש שתי נשים – החוקית והמלון, והחוקית בדרך כלל נמצאת במקום השני.  לאחר שיחה קלה בה התברר כי הוא מכיר טוב את ישראל וניהל בעבר מלון באפריקה בבעלות משקיע ישראלי, הצגתי בפניו את השאלה שהטרידה אותי כבר כמה ימים: "מדוע איני מצליח למצוא בשוויצריה שטרודל תפוחים?".  מר דאסן חייך וענה כמו מובן הדבר  מאליו: "שטרודל הוא הרי מאכל אוסטרי!  אנחנו שוויצרים! מדוע שאנחנו השוויצרים נאפה עוגה אוסטרית?  מי שרוצה שטרודל אוסטרי – שילך לאוסטריה!"
ואז הבנתי.  אין מדובר רק בעוגה. מדובר בעניין של כבוד לאומי. של גאווה פטריוטית!
הודיתי למנהל המלון שהמשיך לשולחן האורחים הבא, והבטתי אל אשתי בסיפוק אשר הלך והתעצם ככל שהמשכתי להפוך בנושא.  הנה, מצאנו סוף סוף מקום ונושא בו אנו הישראלים יכולים לחוש לגביו סיפוק וקורת רוח ממנת חלקנו.  כאן, באירופה השלווה והציורית, נאלצים התושבים והתיירים - בשל ענייני כבוד לאומי וגאווה - לוותר על דברים חשובים ומהותיים כדוגמת שטרודל תפוחים.  ואילו אצלנו במזרח התיכון, הרי האוכל חוצה-גבולות הוא ואינו נעצר בגבולות מעשה ידי אדם.
החומוס, הפלפל, הפול, הפיתות, הבקלאווה. רשימה ארוכה של מאכלים חוצי-גבולות אשר התייר המבקר יכול למצוא בישראל, אך גם במסעדות ובמאפיות שכנותיה: מצרים, ירדן, לבנון וסוריה.  סכסוכים ועימותים יש לנו בשפע.  מים קיימים במשורה. הנהר שלנו הוא בקושי פלג מים. הגבול מוקף בגדרות ובמוקשים, ולעבור מישראל למדינה שכנה ניתן בקושי ולא לכולן, אך לפחות לאוכל אנחנו נותנים מעבר חופשי! עוד לא אבדה תקוותנו!
 לתגובות: melamed.sagi@gmail.com
יוני 2011