יום שני, 20 בספטמבר 2010

שלום כתה א' - לאיזו ישראל גדלה סיון?

שלום כתה א' - לאיזו ישראל גדלה סיון?/שגיא מלמד


בוקר הראשון לספטמבר 2010. סיון שלנו הולכת לכתה א'.  הרביעית והאחרונה בילדינו. היום הראשון בכתה א' תמיד היה חוויה מרגשת, עם כל אחד מהילדים. אך הפעם זה משהו מיוחד עוד יותר.
כבר שבועות שאיני מצליח להתאפק ואומר לסיון שוב ושוב.  "גם את מתרגשת כמו אבא?"  והיא בחיוך קטן "לא".  אך בימים האחרונים גם לה קשה להסתיר את התרגשותה.  לפתע קשה לה להירדם, והיא ישנה ליד ההורים, וידה בכף ידי.  היא שואלת שאלות יפהפיות של ילדה החשה שהיא עוברת מעולם הילדות נטול החובות לעולם אחר, בו יותר מסגרות, יותר חוקים, יותר ציפיות.  "אבא, ומה עם המורה תגיד מה לעשות ואני לא אבין? מה היא תעשה?" או "אבא, מה עושים תינוקות שלא מבינים את מה שהמורה אומרת להם?".
ועל ההתרגשות של כולנו מנסות לחפות ההכנות: חולצות בית ספר צבעוניות, ילקוט חדש, ספירת מלאי בילקוט לוודא שהכל נמצא: קלמר, מחברות, תיבת אוכל..  כמו חיילים הבודקים את אפוד הציוד  לפני יציאה לקרב.
ביום זה אני מרגיש כמו שילוב של גנן, רועה ומאמן נבחרת: לאחר שנים של טיפוח, הכשרה, עליות ונפילות, הובלה וריצה אחרי, הקניית ידע וערכים, חיבוקים ונשיקות. היום אני מלווה אותה לדרך חדשה. עם איזו צידה לדרך היא צועדת לגן?
ובעצם, ההתרגשות היא לא ממש בגלל סיון אלא יותר בגללנו ההורים.  ההורים, שמסיימים עוד פרק בגידול הילדים, ומבינים שכבר לא יובילו ילד לגן בבוקר, לא יציירו ציור של לב בצבעים של הגן, רגע לפני הריצה לעבודה, ולא ישתתפו במסיבת חנוכה או פורים בגן.    
מהמעמד ההיסטורי המשפחתי אני מפליג למעגלים שמסביב.  על המאחד כל כך הרבה אנשים ומשפחות ביום זה.  בירושלים, ברמאללה, באלקנה, בנצרת, בגבת, באילת.  מובילים ילד קטן  לכתה א'.  והתפילה בלב ובשפתיים של כל ההורים, אולי שונה בצליליה אך מאד דומה בתוכנה: "שיברכהו, וישמרהו, ויחזירנו הביתה בשלום..."
האם יום כזה יכול להיות יום מאחד, מאחד במטרות, מאחד במאמצים למצוא דרכים לחיות ביחד ולהבטיח עתיד בטוח ומבטיח יותר לילדי כתה א' באשר הם?
ושעה מאוחר יותר, בעת הטקס הרשמי בבית הספר בהושעיה, בה נכנסים ה"אלפים" החדשים לעולו של בית ספר, תוך כדי שהם עוברים מתחת טלית, לקול תרועות ודמעות הקהל.  ואני, בעודי עובר בין חיוך אוהב לדמעה רגשנית, מהרהר: מה מצפה להם, לילדי כתה א' של שנת תשע"א?  איזה מין עולם הם ינסו להבין וללמוד בבית הספר?  וכך צומחת והולכת לה ספירת מלאי. מנסה להעריך לאיזו  ישראל גדלה לה סיון שלנו. וכך אני מוצא עצמי מרכיב רשימה של גם אבל גם, של מחד ומאידך:
סביבה – לעובדה ולשומרה:
במקביל לעליית המודעות בעולם לשמירת הסביבה, גם בישראל של המאה העשרים ואחת מוקדשת תשומת לב רבה לנושא. ההכרח בשמירה על משאבי המים המתדלדלים של המדינה, מודעות תאגידית מתעוררת (גם בשל אינטרסים מסחריים גרידא) לנושא, חינוך בבתי הספר וארגוני החברה האזרחית הנרתמים לחנוך ולפעילות  של שתדלנות– כל אלו עשויים לכאורה לעורר אופטימיות.
מנגד, קשה למצוא בעולם המערבי מדינה מלוכלכת ומלכלכת יותר מישראל.  בחופשה משפחתית שערכנו בסלובניה בקיץ האחרון, נהנינו מכל רגע. מהירוק, מהמים, מהטבע.  בשלב מסיים הערתי לאשתי כמה מתסכל להשוות את שמירת הנקיון בין סלובניה וישראל.  בסלובניה, אשר יצאה לא כ"כ מזמן מזרועות הקומוניזם, ואשר קיבלה עצמאות לפני עוד פחות זמן, לא רואים אשפה ברחובות, זבל בצידי הערים ופסולת בניין בכניסה לכפרים.
ואצלנו – מענין מה חושב האל במרומים על יחס העם היהודי לארץ אשר ניתנה לו לעובדה ולשומרה.... קשה ללכת ברחוב, לטייל בטבע או לנסוע בכבישים מבלי לראות בקבוקים, שקיות ושאר פסולת ואשפה. מי שלא יוצא מגבולותיה של ישראל יכול לסבור שאי אפשר אחרת.  בעבר היה הבטחון תרוץ להזנחת הסביבה.  "מה לעשות" אמרו, "אנחנו לא בסקנדינביה...".
כששאל אותי בני הצעיר באיזו יבשת מצוייה ישראל – השבתי בציניות שישראל היא מדינה שרוצה להיות באירופה, נמצאת באסיה ומתנהגת כמו באפריקה...
בטחון - מי ואיך העומדים עלינו לכלותנו:
הערכת הבטחון ישראל של 2010 תלויה בצבע המשקפיים שחובשים. חובש המשקפיים הורודים יאמר בסיפוק כי מצבנו מצוין. מעט פיגועים, חזיתות שקטות יחסית, שלום עם שתי מצרים וירדן מחזיק מעמד, צה"ל מתאמן ברצינות...
לעומתו יטען חובש המשקפיים האפורות כי מצבנו נהיה גרוע יותר ויותר, ואולי לא היה מעולם כה מסוכן: חזית האסלאם הקיצוני מתהדקת מסביבנו, מדרום (עזה) מצפון (חיזבאללה) וממזרח איראן ואולי גם עיראק.  צה"ל לא ניצח במלחמה כבר 43 שנים, אחוז הולך וגדל מהציבור כבר לא משרת בצבא, ובעיקר – מתקרב היום המפחיד בו תוכל מדינה אויבת המצהירה על מטרתה להשמיד את ישראל, ללחוץ על כפתור ולשגר לעברנו נשק גרעיני. וזו עוד מדינה שמאזן ההרתעה הרציונלי המאיים שאם נותקף נחזיר מכה קשה עוד יותר, לא בהכרח מרתיע את מנהיגיה.
מעמדנו בעולם:
ישראל של היום כבר עברה את הקו. הקו המפריד בין מדינה קטנה וחוצפנית אשר חלק גדול מהעולם עוקב בתדהמה אוהדת אחר השגיה בבנית מדינה, כלכלה, צבא, לבין מדינה אשר למרות שטחה הקטן נחשבת למעצמה, ומקבלת כיסוי תקשורתי ללא שום פרופורציה לגודלה.  וכמעצמה, נתפשת ישראל כבריון שכונתי הרומס ומדכא את שכניו/תושביו הפלשתינים המסכנים וחסרי ההגנה.
בארוחת בוקר שקיימתי לאחרונה עם שגריר ישראל באחת ממדינות אירופה המערבית, הוא סקר בפני את התדרדרות מעמדה של ישראל באותה מדינה, את הקושי להציג את הגישה הישראלית בפני קהלים הולכים ועוינים, ואת הוצאות ההגנה על הבטחון ההולכות וגדלות של הקהילה היהודית באותה מדינה.
ומצד שני, יש עדיין קהלים גדולים ומשפיעים בעולם, בצפון ודרום אמריקה, באירופה ובאסיה, אשר תומכים באדיקות בישראל כמדינה המבטאת את חזון שיבת העם היהודי לארץ התנ"ך.  הקהילה הנוצרית האוונגליסטית היא אולי הבולטת בהם.  יש המעריכים את מספר הנוצרים האוונגליסטים התומכים בישראל מסיבות דתיות ב-300 מיליון!
ומצד שלישי, ישראל הצליחה לארוך השנים גם לגייס לצדה ידידים מכיוונים בלתי-צפויים.  בביקורי האחרון בשטוקהולם עצרתי לשתות כוס שוקולד חם בבית קפה פינתי קטן. כשהבחנתי במבטאו המוכר של בעל הקפה, שאלתי למוצאו. "מלבנון", הוא ענה. השבתי לו (תוך כדי היסוס קל אם נכון לעשות זאת לפני שהוא מכין את המשקה) אהלן ביכ – אנא מן אישראיל.  נחנא ג'יראן (שכנים).  בחיוך ובקול לוחש סיפר לי שהוא נוצרי, מזחלתא, שהוא מעריץ את ישראל אשר עזרה לנוצרים בלבנון, וכאות אהדה נתן לי הנחה במחיר ועוד הוסיף כוס מיץ על הבית...
כל ישראל אחים:
באמצע המאה השנייה למפעל הציוני, 100 שנה למפעל ההתיישבות, 62 שנה להקמת המדינה, ועדיין קשה לומר שכל ישראל אחים.
מצד אחד, ההבדלים החדים בין אשכנזי וספרדי, בין מהגרי ארץ אחת לשנייה, היטשטשו, בעיקר בשל הזמן שחלף והדור שכבר גדל בן לילידי הארץ, ולו ההבדל העדתי כבר לא כ"כ משמעותי.
מאידך, עדיין יש תמיד מי שמצליח לחדד את ההבדלים וליצור "הם" ו"אנחנו": דתיים טובים ודתיים לא טובים, אתיופים לעומת אשכנזים, מתנחלים לעומת צפוניים.  בשיחה עם סטודנט במכללת עמק יזרעאל, אשר עלה מאתיופיה בגיל 13, הוא חלק איתי פצע פתוח בנפשו.  שאלתי אותו: "במטוס, בדרך לישראל מאתיופיה, על מה חלמת?"  והוא השיב במבט מיוסר: "באתיופיה רדפו אותנו כי היינו יהודים. במטוס  חלמתי להגיע לארץ בה אהיה שווה בין שווים.  כשהגעתי הבנתי שגם פה אני אחר."
בעזרת השם:
ידיד מהושעיה אמר לי פעם בכניסה לבית הכנסת בישוב, לאחר ששירת כמה שנים מתישות בתפקיד בכיר בשירות הציבורי: "אחרי שהכרתי כיצד הממשלה שלנו עובדת – הבנתי כי אין ספק שיש אלהים בשמים, אחרת ממזמן היה גורלנו נחרץ..."
מצד שני, קצת מפחיד לחשוב מה רואה וחושב השם בשמים, כשהוא מביט בנעשה למטה.  לעתים, בעת קריאת ההפטרה בשבת, בעת הקשיבי לדברי הנביאים בגנות החטאים השונים שחטא עם ישראל, ובעונשים אשר יבואו על החוטאים, אני חושב על השחיתויות, העוולות וחוסר הצדק שאצלנו, ומתחלחל מפחד.
ומצד שלישי, אולי מאז ומעולם, במקום בו היו בני אדם היו קיימים חטאים ושחיתויות (ראה סיפורי התורה), ורק כעת הכל חשוף יותר, פומבי יותר.
עושה שלום במרומיו:
בשלושת העשורים הראשונים למדינת ישראל, היינו מוקפים אויבים, מעטים מול רבים. התמונה היתה מפחידה אך החלום תמיד היה ברקע: יום אחד יהיה שלום.  יום יבוא והדור הבא לא יצטרך להילחם.  זו היתה ההבטחה האולטימטיבית שהבטיח כל הורה ישראלי: ילדי לא יצטרכו להילחם.
נראה כי החלום  הולך ומתרחק.  בישראל של שנת 2010 כבר קשה למצוא הורים שיבטיחו את הבטחת השלום לילדיהם.  אפילו בקרב מי שנחשבו "מחנה השלום" כבר פושטת הפסימיות.  רוב אוכלוסיית המדינה (אולי פוחדת לומר בקול רם אך) מאמינה שעוד הרבה זמן נצטרך לחיות על חרבנו.  גרוע מזה.  התשובה לשאלה שפעם נחשבה לטאבו "האם ישראל תהיה קיימת תמיד?", כבר לא מובנת מאליה.  מוקפת אוייבים, מאבדת תמיכה עולמית, ועומדת בפני תסריט הבלהות של אויב שרוצה להשמידנו ויש לו יכולת גרעינית לעשות כן – שרידותה של ישראל לאורך זמן ניצבת בשנים האחרונות בפני סימן שאלה גדול.
מי הוא המודל לחיקוי?
בתקופת ילדותי בקיבוץ, גיבורי העם היו החלוצים, החקלאים, החיילים והמצביאים, שרי הממשלה וחברי הכנסת, וגם קצת גם זמרים ושחקנים. לשם נשאו עיניהם העם ולשם שאפו טובי הנוער.
היום חלוצים זה כבר פרק בהיסטוריה, חקלאים הם תאילנדים, להיות קצין בכיר זה כבר לא מי יודע מה, ופוליטיקאים זה כמעט שם נרדף למושחתים.
לעומת זאת, יזם הייטק, טייקון, סלב כזה או אחר, הם המצליחנים הראויים לחיקוי.
לכאורה – זה טוב ומשמח.  חזון אחרית הימים.  סוף סוף אנו ככל העמים, ויכולים להתרכז בחיים הטובים.
אבל – להתרכז בחיים הטובים זו פריבילגיה אשר מדינה המוקפת אויבים מבחוץ ולעתים גם מבפנים, אינה יכולה להרשות לעצמה. ישראל לא תוכל לשרוד אם טובי בניה ירצו קודם כל להיות עשירים ומפורסמים. 

אז עם מה כל זה משאיר אותנו, ולאיזו ישראל גדלים סיון וחבריה לספסל הלימודים?  התשובה הקצרה היא: לא ברור. התשובה הארוכה היא: לא ברור לי וגם לא לאחרים. 
ומה כן ברור:
ראשית, אני מאמין במה שכל צנחן למד כבר בטירונות: אם לא נהיה תלויים זה בזה – נהיה תלויים זה לצידו של זה.  אחדות, לכידות ואיחוד כוחות הם הכרח בשבילנו.
ושנית, שבראשון בספטמבר 2010, נכנסו סיון ומאות אלפי תלמידים אחרים בשערי בית ספר יהודי וישראלי, במדינת ישראל הדמוקרטית והחופשייה, בית לעם היהודי, לה צבא יהודי, אוניברסיטאות יהודיות, תעשייה וחקלאות יהודית.  מדינה בה (כמעט) לכל ילד יש קורת גג, בגד ללבוש ומזון על השולחן.  וזו בהחלט סיבה לאופטימיות!