יום רביעי, 23 במרץ 2011

מרחוק הכל קרוב יותר


שעת אחר הצהרים מאוחרת, ואני בדרכי לפגישה בכפר ורדים, ישוב יהודי משגשג ליד אזור התעשייה תפן בגליל המערבי אשר הוקם בשנות השמונים, על ידי התעשיין המיתולוגי סטף ורטהיימר וקבוצת שותפים לדרך, כמודל חדש של התיישבות איכותית בפריפריה הצפונית של המדינה.
לכפר ורדים הגעתי דרך העיר כרמיאל.  כאשר טיפסתי על רכס ההר המשתרע ממערב למזרח מעל כרמיאל, עצרתי והזנתי את עיני בנוף המרהיב.  הנוף היה מרהיב משתי סיבות: ראשית, הגליל בימים אלו של סוף החורף-תחילת האביב, כולו ירוק מבהיק, מנומר בכתמי צבע.  אפילו צלקות המחצבות והמזבלות הפיראטיות מוסתרות להן תחת שמלת הירוק והצבעוני. כעת הגליל פשוט במיטבו, ככלה תחת חופתה, אשר צלקותיה ובהרות הפנים שלה מוסתרות באיפור כבד ובנהרת שמחת הכלולות.  ושנית, כל פעם מחדש אני מתרשם (מחד) ומודאג (מאידך) מפסיפס הישובים והקהילות בגליל. העיר כרמיאל ממוקמת במרכז הגליל ומסביבה פזורים מצפים קטנים, קיבוצים, מושבים וישובים קהילתיים, יהודים, אשר בדרך כלל מתנוססים להם על ראשי הגבעות, כמו הוצבו שם להתריס ולהגן.  מסביבם נמצאים כפרים ערביים גדולים, בדרך כלל כמיטב המסורת, נטועים לרגלי ועל צלעות ההרים, מנצלים ככל האפשר את האדמה הפוריה בבקעות.
ואז, בעודי נושם את האוויר הצלול ונהנה מהנוף עוצר הנשימה, עצרה לידי מכונית לבנה וממנה יוצא בחור צעיר.  הבחור, שנראה ערבי אך היה לבוש בסגנון אמריקאי, נעמד על סלע גדול מעל המצוק, והשקיף למטה, לכיוון הכפר המוסלמי דיר אל אסד, כשהוא מרוכז כולו בנוף ומצלם בהתלהבות.  ניגשתי אליו ופתחתי בשיחה. המלים זרמו ממנו בשטף, ללא היסוס, כמו רק חיכה להישאל ולחלוק את תחושותיו.  שמו מוצטפא, הוא בן הכפר דיר אל אסד שאותו צילם. יש לו אשה וילד. הוא מוסלמי. כבר 10 שנים שהוא מתגורר בארה"ב, באורלנדו, פלורידה. עזב את ישראל כי רצה לשנות אווירה, לנסות מקום שונה.  רק פעם אחת הגיע לביקור בישראל במרוצת עשר השנים האחרונות.  עובד בחנות טלפונים סלולריים באורלנדו.  מתגעגע בטירוף לגליל ולכפר, לערכי המשפחה ולחיי הקהילה, אבל באמריקה הוא  יכול להתקדם, להרוויח יותר.  שאלתי אותו לאיזה דבר הוא מתגעגע הכי הרבה.  "להכל" ענה, "אך בעיקר לנוף הזה. של הכפר שלי.  אין כזה נוף באמריקה. אני מת על הארץ הזו.  דבר ראשון הגעתי לכאן למעלה כדי להסתכל על הכפר שלי מלמעלה ולצלם".
 שאלתי את מוצטפא על יחסי יהודים וערבים. הוא סיפר כי באורלנדו חיים הרבה יהודים וגם הרבה ערבים, והם חיים יופי זה לצד זה, עובדים ומבלים ביחד.  "רק פה בישראל יש בלגן. אם אתה רוצה לראות איך ערבים ויהודים חיים ביחד – רק בארה"ב.  שם כולם מכבדים את כולם, שווים. רק פה יש בלגאנים" חזר, הדגיש ואמר. 
ביקשתי את רשותו  של מוצטפא לצלם אותו והמשכתי לכפר ורדים. בדרכי, בעוד הכביש מתפתל בין כרמי זיתים וטרסות אבן, תהיתי מדוע באורלנדו חיים היהודים והערבים טוב ביחד ואילו כאן בארץ ישראל "יש בלגנים" ביניהם.  האם זה הריחוק ממוקדי המתיחות?  אולי השפה הזרה?  אולי המכנה המשותף והתרבות הדומה של בני המזרח התיכון אשר מחברים ויוצרים מכנה משותף דווקא בארץ זרה? מה מאפשר למוצטפא ולידידיו הישראלים-יהודים באורלנדו ליצור מערכת יחסים, אותה הם לא מסוגלים לקיים בהיותם שכנים בישראל?
וכך בעודי שקוע בהרהורים, הגעתי לכפר ורדים, ישוב מטופח המונה  כ-1500 משפחות.  במרכז הישוב קאנטרי קלאב מצויד היטב, מרכז מסחרי, מרכז חינוך, וכל מה שצריכה אוכלוסייה גלילית כדי לחיות בנוחות כשמסביבה הנוף היפהפה של מרכז הגליל.  הגעתי מוקדם לפגישה והסתובבתי קצת בישוב להתרשם מהאווירה.  כחובב ספורט ניגשתי באופן טבעי לקאנטרי קלאב, להתרשם מהאווירה ומהמתקנים.  הלכתי בעקבות חוש הריח והשמיעה והגעתי לאימון של חוג אמנויות לחימה.  השילוב נראה ערבוב של קראטה, ג'יו ג'יצ'ו וטאיקוונדו.  לא הטכניקה משכה את עיני, אלא פסיפס האנשים והשפות באימון.  שני המדריכים היו בחורים צעירים וחסונים דוברי ערבית (דרוזים, מוסלמים או נוצרים – קשה היה לדעת).  באולם האימונים היו כ-15 ילדים בגילאי  7-12.  רובם היו ערבים וחלקם יהודים תושבי המקום.  היתה זו שפת ההוראה שהדהימה אותי.  המדריכים דיברו בבליל של 3 שפות!  ערבית (שפת האם שלהם ושל חלק מהתלמידים), עברית (שפת האם של חלק מהתלמידים וכמו כן השפה הלאומית בישראל) ואנגלית, שכנראה מהווה את השפה הרשמית של אמנות הלחימה המשולבת. כך, כאשר המדריך הורה לילד לבעוט בשלושה גבהים שונים, כל גובה קיבל שפה משלו: ראס (ראש), מידל (אמצע), רגל...
בחודש אדר, בו מצווה להרבות בשמחה, ערב חג הפורים, שבוע לאחר הרצח המזעזע של משפחת פוגל ביישוב איתמר, כשמכוניות של סטודנטים ערבים מוצתות במכללת צפת, ומפלס המתח והגזענות בישראל עולה בהתמדה, מוכיחים מוצטפא מדיר אל אסד עם חבריו היהודים באורלנדו, ומשתתפי חוג אומנויות הלחימה בכפר ורדים, שבכל זאת אפשר.

קשת בשמי הגליל

ערפילי בקר.  סערת סוף החורף שהבטיחו חזאי מזג האוויר מתגנבת לה מעל חופי הים התיכון ופורצת בהדרגה אל שמי ישראל.  כבר חודש מרץ.  עוד מעט חג פורים.  ואנחנו חשבנו שנגמר החורף. השלמנו עם המחשבה המתסכלת כי מעט הגשם שירד במהלך חורף תשע"א הוא מה שיש, ואיתו נאלץ להסתדר עוד קיץ שחון אחד. עוד גינות נוי וחלקות דשא ייובשו. מחירי המים ימשיכו לעלות. הכנרת תמשיך להתרחק מחופיה. ילדינו ילמדו וישננו בבית הספר כי חייבים לחסוך במים שהרי ישראל מתייבשת.
ופתאום, סערה אמיתית מגיעה לשמינו. כמו הגיעה מארצות רחוקות, בהן חורף הוא באמת חורף.  רעמים חזקים, עננים שחורים קודרים, גשם עז, רוח סערה.  הארץ מתקדרת, נצבעת בגווני אפור ושחור. הגליל הירוק נצבע בצבעים לא-לו.  ואז, מבין ענני הגשם, בוקעת לה, חייכנית ובטוחה בעצמה, הקשת בענן, מיתמרת לה מעל בקעת בית נטופה. חצי סהר עגול ומושלם, צבוע בצבעים עזים.
שש וחצי בבוקר, בדרכי לעבודה במכללת עמק יזרעאל, הבחנתי בקשת בזווית עיני ומיד עצרתי את רכבי ביציאה מהושעיה, אחרי שער הכניסה הצהוב. יצאתי מהמכונית, למרות הגשם המתעצם אשר איים לגרש את קרני השמש שעדיין העזו להציץ מבעד לעננים. הוצאתי מנרתיקו את הטלפון הנייד וצילמתי את הקשת בענן.  חשתי שהקשת מסמלת משהו אך לא הייתי בטוח מהו הדבר. במהלך היממה האחרונה התגבשה הכרתי.  הקשת מגשרת בין הפסימי לאופטימי. בין הדאגה לתקווה.  הקשת כמו  מבטיחה ואומרת, לנו לבני האנוש, המתרוצצים על גבי הארץ המובטחת ושוכחים לעתים קרובות כי יש סיבה ויש מסובב: אני כאן. יש תקווה. אל ייאוש.  הברית קיימת ועומדת.
הרבה סיבות לדאגה יש כאן, בסוף חורף תשע"א, אך גם תקוות והבטחות.  והשילוב הזה, בין דאגה וחשש לבין הבטחה ותקווה, נראה כי מתבטא הוא גם במזג האוויר, בסביבה, בטבע.
מצד אחד, קשה כבר להחליט ממה לדאוג יותר, מהצרות הקרובות או הרחוקות. מבפנים, מדינת ישראל הולכת ומצטופפת, מוכת בצורת, מאוימת ע"י פערים כלכליים וחברתיים, קונצנזוסים שהיו עמודי תווך מתערערים, אלימות מילולית ופיזית פושה בחברה, ובתוכה חי מיעוט מתוסכל, חוסר סבלנות, מודע יותר ויותר לכוחו של החלש.
ומסביב בשכונה, הסדר הישן התהפך כמגדל קלפים כמעט בן לילה, ובמקום הצרות הידועות עלולות לבוא צרות חדשות, גדולות יותר. איראן ממשיכה בהתחמשותה ובקריאותיה להשמדת מדינת ישראל, דיקטטורים ותיקים אולי יוחלפו בחדשים, גרועים יותר, גבולות שקטים עלולים להתלקח.
וגם העולם הרחב פחות ופחות סבלני למדינה הקטנה, החצופה, הנתפסת, באופן פרדוכסלי ולמרות ממדיה הזעירים והיסטוריית הרדיפות של עמה, כבריון שכונתי אלים.  לאחרונה שמעתי על רגשות אשמה הזויים: גרמניה חשה רגשות אשמה כלפי העם הפלסטיני, כיוון שהעם היהודי, אשר כמעט הושמד ע"י הגרמנים הנאציים לפני 70 שנה, מצא לו מקלט ובית לאומי בישראל על חשבון הפלסטינים.... משום כך הגרמנים צריכים לתמוך בפלסטינים במאבקם נגד ישראל...
אך מאידך, גם סיבות לתקווה ישנן.  משטרי השכונה שמסביב משתנים, ושמא השינוי, לטובה יהיה?  אולי באמת זהו רצון אותנטי של עמי הסביבה לקחת את גורלם בידיהם ולהובילו לכיוון דמוקרטי, חופשי, נאור?
 ובתוכנו, למרות הכל, חדשנות, יצירתיות, הרבה סיבות לגאווה ואופטימיות. לפני שבועיים התקיים באילת כנס שנתי לאנרגיות חלופיות. אלפי חברות ובעלי עניין מרחבי העולם הגיעו לעיר השמש הדרומית.  גלעד מעוז, עו"ד מוביל בתחום, סיפר לי כי הכנס באילת הופך להיות אחד האירועים המשמעותיים בתעשייה, וכי ישראל היא אחד ממרכזי העשייה והחדשנות המרכזיים בעולם בתחום אנרגיות חלופיות. מספרים כי לאחר יציאת מצרים משה רבנו נאלץ להוביל את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, כדי למצוא ארץ במזרח התיכון שאין בה נפט...  אז נפט אין לנו, מים במשורה, אבל שמש ומוח יצירתי דווקא יש בישראל בשפע.
בספר בראשית, פרשת נח, כתוב: "את קשתי נתתי בענן והייתה לאות ברית ביני ובין הארץ."   כך, למרות כל הצרות, והאיומים, והדאגות, האביב נראה בפתח, צבעוני ומתפרץ יותר מתמיד. הרי ועמקי הגליל צבועים בירוק, צהוב, ורוד ואדום, מכוסים מרבדי רקפות, כלניות ועיריות. ובעוד שורות אלו נכתבות, גשמי ברכה עזים יורדים בכל רחבי הארץ, מרווים את צימאונה של הארץ ומעניקים לה מתנת פרידה של החורף, לפני שיסתלק לו עד השנה הבאה.  ומדי פעם מבקיעה לה הקשת מבין העננים ומזכירה: יש תקווה. הברית קיימת ועומדת.
מרץ 2011