שעת אחר הצהרים מאוחרת, ואני בדרכי לפגישה בכפר ורדים, ישוב יהודי משגשג ליד אזור התעשייה תפן בגליל המערבי אשר הוקם בשנות השמונים, על ידי התעשיין המיתולוגי סטף ורטהיימר וקבוצת שותפים לדרך, כמודל חדש של התיישבות איכותית בפריפריה הצפונית של המדינה.
לכפר ורדים הגעתי דרך העיר כרמיאל. כאשר טיפסתי על רכס ההר המשתרע ממערב למזרח מעל כרמיאל, עצרתי והזנתי את עיני בנוף המרהיב. הנוף היה מרהיב משתי סיבות: ראשית, הגליל בימים אלו של סוף החורף-תחילת האביב, כולו ירוק מבהיק, מנומר בכתמי צבע. אפילו צלקות המחצבות והמזבלות הפיראטיות מוסתרות להן תחת שמלת הירוק והצבעוני. כעת הגליל פשוט במיטבו, ככלה תחת חופתה, אשר צלקותיה ובהרות הפנים שלה מוסתרות באיפור כבד ובנהרת שמחת הכלולות. ושנית, כל פעם מחדש אני מתרשם (מחד) ומודאג (מאידך) מפסיפס הישובים והקהילות בגליל. העיר כרמיאל ממוקמת במרכז הגליל ומסביבה פזורים מצפים קטנים, קיבוצים, מושבים וישובים קהילתיים, יהודים, אשר בדרך כלל מתנוססים להם על ראשי הגבעות, כמו הוצבו שם להתריס ולהגן. מסביבם נמצאים כפרים ערביים גדולים, בדרך כלל כמיטב המסורת, נטועים לרגלי ועל צלעות ההרים, מנצלים ככל האפשר את האדמה הפוריה בבקעות.
ואז, בעודי נושם את האוויר הצלול ונהנה מהנוף עוצר הנשימה, עצרה לידי מכונית לבנה וממנה יוצא בחור צעיר. הבחור, שנראה ערבי אך היה לבוש בסגנון אמריקאי, נעמד על סלע גדול מעל המצוק, והשקיף למטה, לכיוון הכפר המוסלמי דיר אל אסד, כשהוא מרוכז כולו בנוף ומצלם בהתלהבות. ניגשתי אליו ופתחתי בשיחה. המלים זרמו ממנו בשטף, ללא היסוס, כמו רק חיכה להישאל ולחלוק את תחושותיו. שמו מוצטפא, הוא בן הכפר דיר אל אסד שאותו צילם. יש לו אשה וילד. הוא מוסלמי. כבר 10 שנים שהוא מתגורר בארה"ב, באורלנדו, פלורידה. עזב את ישראל כי רצה לשנות אווירה, לנסות מקום שונה. רק פעם אחת הגיע לביקור בישראל במרוצת עשר השנים האחרונות. עובד בחנות טלפונים סלולריים באורלנדו. מתגעגע בטירוף לגליל ולכפר, לערכי המשפחה ולחיי הקהילה, אבל באמריקה הוא יכול להתקדם, להרוויח יותר. שאלתי אותו לאיזה דבר הוא מתגעגע הכי הרבה. "להכל" ענה, "אך בעיקר לנוף הזה. של הכפר שלי. אין כזה נוף באמריקה. אני מת על הארץ הזו. דבר ראשון הגעתי לכאן למעלה כדי להסתכל על הכפר שלי מלמעלה ולצלם".
שאלתי את מוצטפא על יחסי יהודים וערבים. הוא סיפר כי באורלנדו חיים הרבה יהודים וגם הרבה ערבים, והם חיים יופי זה לצד זה, עובדים ומבלים ביחד. "רק פה בישראל יש בלגן. אם אתה רוצה לראות איך ערבים ויהודים חיים ביחד – רק בארה"ב. שם כולם מכבדים את כולם, שווים. רק פה יש בלגאנים" חזר, הדגיש ואמר.
ביקשתי את רשותו של מוצטפא לצלם אותו והמשכתי לכפר ורדים. בדרכי, בעוד הכביש מתפתל בין כרמי זיתים וטרסות אבן, תהיתי מדוע באורלנדו חיים היהודים והערבים טוב ביחד ואילו כאן בארץ ישראל "יש בלגנים" ביניהם. האם זה הריחוק ממוקדי המתיחות? אולי השפה הזרה? אולי המכנה המשותף והתרבות הדומה של בני המזרח התיכון אשר מחברים ויוצרים מכנה משותף דווקא בארץ זרה? מה מאפשר למוצטפא ולידידיו הישראלים-יהודים באורלנדו ליצור מערכת יחסים, אותה הם לא מסוגלים לקיים בהיותם שכנים בישראל?
וכך בעודי שקוע בהרהורים, הגעתי לכפר ורדים, ישוב מטופח המונה כ-1500 משפחות. במרכז הישוב קאנטרי קלאב מצויד היטב, מרכז מסחרי, מרכז חינוך, וכל מה שצריכה אוכלוסייה גלילית כדי לחיות בנוחות כשמסביבה הנוף היפהפה של מרכז הגליל. הגעתי מוקדם לפגישה והסתובבתי קצת בישוב להתרשם מהאווירה. כחובב ספורט ניגשתי באופן טבעי לקאנטרי קלאב, להתרשם מהאווירה ומהמתקנים. הלכתי בעקבות חוש הריח והשמיעה והגעתי לאימון של חוג אמנויות לחימה. השילוב נראה ערבוב של קראטה, ג'יו ג'יצ'ו וטאיקוונדו. לא הטכניקה משכה את עיני, אלא פסיפס האנשים והשפות באימון. שני המדריכים היו בחורים צעירים וחסונים דוברי ערבית (דרוזים, מוסלמים או נוצרים – קשה היה לדעת). באולם האימונים היו כ-15 ילדים בגילאי 7-12. רובם היו ערבים וחלקם יהודים תושבי המקום. היתה זו שפת ההוראה שהדהימה אותי. המדריכים דיברו בבליל של 3 שפות! ערבית (שפת האם שלהם ושל חלק מהתלמידים), עברית (שפת האם של חלק מהתלמידים וכמו כן השפה הלאומית בישראל) ואנגלית, שכנראה מהווה את השפה הרשמית של אמנות הלחימה המשולבת. כך, כאשר המדריך הורה לילד לבעוט בשלושה גבהים שונים, כל גובה קיבל שפה משלו: ראס (ראש), מידל (אמצע), רגל...
בחודש אדר, בו מצווה להרבות בשמחה, ערב חג הפורים, שבוע לאחר הרצח המזעזע של משפחת פוגל ביישוב איתמר, כשמכוניות של סטודנטים ערבים מוצתות במכללת צפת, ומפלס המתח והגזענות בישראל עולה בהתמדה, מוכיחים מוצטפא מדיר אל אסד עם חבריו היהודים באורלנדו, ומשתתפי חוג אומנויות הלחימה בכפר ורדים, שבכל זאת אפשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה