השבוע ביליתי כמה ימים בקליבלנד. לקהילה היהודית של קליבלנד שמורה בליבי פינה חמה עד מאד. אני חש שם בבית. חמש שנים פעלתי בצוותא עם אנשי הקהילה לבניית קשרים כלכליים, חברתיים וחינוכיים בין קהילת קליבלנד לקהילת אזור בית שאן, במסגרת תכנית שותפות 2000. היו אלו מנהיגי הקהילה היהודית של קליבלנד שגייסו אותי לתפקיד מנהל השותפות, והחזירו בשנת 1998 אותי ואת משפחתי ארצה מבוסטון שם התגוררנו מספר שנים. כמו על קהילות רבות בארה"ב של היום, גם על קליבלנד ועל הקהילה היהודית בה עוברת תקופה לא פשוטה. עזיבת צעירים, התרוקנות מרכז העיר מעסקים וירידה בתרומות המהוות את עורק החיים של המוסדות היהודיים בקהילה, מהווים רק חלק מהאתגרים עמם מתמודדת הקהילה.
בין שאר הידידים שפגשתי בקליבלנד, ביליתי שעה של שיחה מלב אל לב עם חברי צ'אק רטנר, במשרדו שבטרמינל טאוור במרכז העיר. צ'ק הוא יו"ר הדירקטוריון של חברת פורסט סיטי, חברת נדל"ן ופיתוח משפחתית. משפחת רטנר היא אחת התומכות המרכזיות בקהילה היהודית ובישראל, מזה כמה דורות, ובני המשפחה מאיישים את שדרת ההנהגה הכלכלית והפילנטרופית של הקהילה היהודית והלא יהודית בעיר. צ'אק סיפר לי איך דודי פנחס ספיר היה יושב בביתו ולא קם מהספה של עד שהיה מגייס את אביו לעוד השקעה, התחייבות להקמת עוד מפעל חדש בפריפריה ועוד דרך ליצירת מקומות עבודה בישראל הצעירה של שנות הששים.
צ'אק רטנר מתאפיין במספר תכונות העושות אנשים כמותו למשאב נדיר שלו היה ניתן לשכפלו בסדרות, היו העם היהודי ומדינת ישראל יוצאים נשכרים ובגדול, ביניהם: לב נדיב ורחב כגובהו של המגדל בו ממוקם משרדו, תבונה ויכולת לשכנע ולסחוף אחרים למעשים של תיקון עולם, צניעות וחום אנושי ומחויבות אבסולוטית להמשכיות העם היהודי ולעתידה של מדינת ישראל.
לקראת סיומה של פגישתנו, כאשר כבר עמדנו להיפרד לשלום, הפטיר צ'אק בהתנצלות כי הוא חש לעתים רגשות אשמה על כך שלמרות מחויבותו העמוקה ופעילותו למען ישראל, הוא אינו חי במדינה בגופו ואינו מרגיש כי הוא נמצא "בקו החזית" של מאבקה של ישראל. הורדתי את תיקי מכתפי, התיישבתי שוב וחלקתי עם ידידי את הרהורי ותובנותיי בנושא זה.
ראשית, אני סבור כי ישראל היא קודם כל המקום הטוב ביותר ליהודי לחיות בו. לא רק העובדה שזו הארץ שלנו היהודים, בה אנו הרוב, הקובעים, בה היהדות והיהודים אינם נאלצים להיות מיעוט מתנצל. אפילו לא בגלל שלאחר אלפיים שנה, ורק בפעם השנייה בהיסטוריה שעמנו, יש מדינה יהודית ריבונית לעם היהודי. הדברים היותר ארציים, כמו האוכל, מזג האוויר, הנוף, התרבות, המה חשוב יותר ומה פחות. מן הסתם איני אובייקטבי בעניין זה, שהרי לכך נולדתי ולזה אני רגיל (למרות שחייתי בארה"ב מספר שנים ואני מבקר בה מספר פעמים בשנה, כל שנה), אך מאידך, מה כן אובייקטיבי בעולמנו? אשתי ואני נוהגים להתלוצץ ולומר כי ביתה של משפחתנו ממוקם על חלקת הקרקע הטובה ביותר בעולם היהודי, שהרי: ישראל היא הארץ הטובה ביותר ליהודים, הגליל הוא האזור היפה ביותר בישראל, הושעיה היא הישוב המוצלח ביותר בגליל, וביתנו נמצא בנקודת הנוף היפה ביותר בהושעיה...
שנית, ובעיקר בעולם של המאה ה-21 ההולך ונהיה גלובלי ו"שטוח" יותר, היכולת לגור בחלק אחד של העולם ולהיות משמעותי ומעורב בחלק עולם אחר, הולכת ונהיית יותר ויותר אפשרית ורלבנטית. אנשים כמו צ'אק וחבריו, אשר לא רק תורמים מכספם, אלא גם פועלים ללא לאות במסגרות ובארגונים שונים לקידום ענייניה והתמודדות עם אתגריה של מדינת ישראל (הסברה, קליטת עלייה, לובינג, השכלה גבוהה), מהווים חלק חיוני במערכה ובמערכת העולמית לחיזוקה ולהבטחת עתידה של ישראל.
האמת צריכה להיאמר. אכן, בסופו של דבר, כאשר טילים נופלים ומטענים מתפוצצים, הוא והיא שגרים פיזית בישראל נמצאים בעין הסערה, וילדיהם הם אלו שישנים במקלטים, נפגעים, וסובלים מחרדות. יחד עם זאת, אם לקחת דוגמא רלבנטית, גם בצבא אחוז קטן מהחיילים נמצא בגופו בחזית ומשתתף ממש בלחימה. רוב הצבא (מודיעין, תחזוקה, מחשוב וכו') תומך, מסייע, מאפשר לחימה, אך לא נלחם בעצמו. האם הצבא מסוגל להילחם ללא הכוחות התומכים? כמובן שלא. האם מדינת ישראל יכולה להתמודד במערכה הגלובלית רבת החזיתות ללא העם היהודי בתפוצות לצידה? אולי כן, אך ללא ספק בפחות הצלחה.
ושלישית, ואולי החשוב מכל, הבעיה האמיתית היא שרוב יהודי העולם אינם תומכים ומסייעים לישראל! אחוז גדל והולך מבני העם היהודי אינם מזדהים עם המדינה היהודית, אינם מבקרים בה, אינם יוצאים להגנתה ואינם רואים בקשר אליה דבר שיש להתגאות בו ולנופף בו ברבים. אחוז קטן והולך של יהודי התפוצות מכיר בקשר בין קיומה העצמאי של מדינת ישראל לבין העובדה שהוא עצמו יכול לחיות כיהודי חופשי ושווה זכויות ב(כמעט)כל מקום בעולם. כיום מחויבות לעתידה ותמיכה במדינת ישראל אינם עוד חלק אינטגרלי בד.נ.א של כל יהודי באשר הוא. כך, את אלו שכן עומדים לצידה של ישראל, יש לכבד, להוקיר, לעודד ולחבק, ויחד איתם לפעול לחיזוק הקשר והסולידריות של יהדות העולם עם ביתם הלאומי.
ולכן, הצ'אק רטנרים של העולם היהודי, באשר אתם, דעו כי אתם מהווים חלק חיוני ואולי אף הכרחי לעתידה של מדינת ישראל. הלוואי שאתבדה, אך חוששני שבעתיד הלא רחוק נזדקק לכם עוד יותר.
מרץ 2011
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה