ערפילי בקר. סערת סוף החורף שהבטיחו חזאי מזג האוויר מתגנבת לה מעל חופי הים התיכון ופורצת בהדרגה אל שמי ישראל. כבר חודש מרץ. עוד מעט חג פורים. ואנחנו חשבנו שנגמר החורף. השלמנו עם המחשבה המתסכלת כי מעט הגשם שירד במהלך חורף תשע"א הוא מה שיש, ואיתו נאלץ להסתדר עוד קיץ שחון אחד. עוד גינות נוי וחלקות דשא ייובשו. מחירי המים ימשיכו לעלות. הכנרת תמשיך להתרחק מחופיה. ילדינו ילמדו וישננו בבית הספר כי חייבים לחסוך במים שהרי ישראל מתייבשת.
ופתאום, סערה אמיתית מגיעה לשמינו. כמו הגיעה מארצות רחוקות, בהן חורף הוא באמת חורף. רעמים חזקים, עננים שחורים קודרים, גשם עז, רוח סערה. הארץ מתקדרת, נצבעת בגווני אפור ושחור. הגליל הירוק נצבע בצבעים לא-לו. ואז, מבין ענני הגשם, בוקעת לה, חייכנית ובטוחה בעצמה, הקשת בענן, מיתמרת לה מעל בקעת בית נטופה. חצי סהר עגול ומושלם, צבוע בצבעים עזים.
שש וחצי בבוקר, בדרכי לעבודה במכללת עמק יזרעאל, הבחנתי בקשת בזווית עיני ומיד עצרתי את רכבי ביציאה מהושעיה, אחרי שער הכניסה הצהוב. יצאתי מהמכונית, למרות הגשם המתעצם אשר איים לגרש את קרני השמש שעדיין העזו להציץ מבעד לעננים. הוצאתי מנרתיקו את הטלפון הנייד וצילמתי את הקשת בענן. חשתי שהקשת מסמלת משהו אך לא הייתי בטוח מהו הדבר. במהלך היממה האחרונה התגבשה הכרתי. הקשת מגשרת בין הפסימי לאופטימי. בין הדאגה לתקווה. הקשת כמו מבטיחה ואומרת, לנו לבני האנוש, המתרוצצים על גבי הארץ המובטחת ושוכחים לעתים קרובות כי יש סיבה ויש מסובב: אני כאן. יש תקווה. אל ייאוש. הברית קיימת ועומדת.
הרבה סיבות לדאגה יש כאן, בסוף חורף תשע"א, אך גם תקוות והבטחות. והשילוב הזה, בין דאגה וחשש לבין הבטחה ותקווה, נראה כי מתבטא הוא גם במזג האוויר, בסביבה, בטבע.
מצד אחד, קשה כבר להחליט ממה לדאוג יותר, מהצרות הקרובות או הרחוקות. מבפנים, מדינת ישראל הולכת ומצטופפת, מוכת בצורת, מאוימת ע"י פערים כלכליים וחברתיים, קונצנזוסים שהיו עמודי תווך מתערערים, אלימות מילולית ופיזית פושה בחברה, ובתוכה חי מיעוט מתוסכל, חוסר סבלנות, מודע יותר ויותר לכוחו של החלש.
ומסביב בשכונה, הסדר הישן התהפך כמגדל קלפים כמעט בן לילה, ובמקום הצרות הידועות עלולות לבוא צרות חדשות, גדולות יותר. איראן ממשיכה בהתחמשותה ובקריאותיה להשמדת מדינת ישראל, דיקטטורים ותיקים אולי יוחלפו בחדשים, גרועים יותר, גבולות שקטים עלולים להתלקח.
וגם העולם הרחב פחות ופחות סבלני למדינה הקטנה, החצופה, הנתפסת, באופן פרדוכסלי ולמרות ממדיה הזעירים והיסטוריית הרדיפות של עמה, כבריון שכונתי אלים. לאחרונה שמעתי על רגשות אשמה הזויים: גרמניה חשה רגשות אשמה כלפי העם הפלסטיני, כיוון שהעם היהודי, אשר כמעט הושמד ע"י הגרמנים הנאציים לפני 70 שנה, מצא לו מקלט ובית לאומי בישראל על חשבון הפלסטינים.... משום כך הגרמנים צריכים לתמוך בפלסטינים במאבקם נגד ישראל...
אך מאידך, גם סיבות לתקווה ישנן. משטרי השכונה שמסביב משתנים, ושמא השינוי, לטובה יהיה? אולי באמת זהו רצון אותנטי של עמי הסביבה לקחת את גורלם בידיהם ולהובילו לכיוון דמוקרטי, חופשי, נאור?
ובתוכנו, למרות הכל, חדשנות, יצירתיות, הרבה סיבות לגאווה ואופטימיות. לפני שבועיים התקיים באילת כנס שנתי לאנרגיות חלופיות. אלפי חברות ובעלי עניין מרחבי העולם הגיעו לעיר השמש הדרומית. גלעד מעוז, עו"ד מוביל בתחום, סיפר לי כי הכנס באילת הופך להיות אחד האירועים המשמעותיים בתעשייה, וכי ישראל היא אחד ממרכזי העשייה והחדשנות המרכזיים בעולם בתחום אנרגיות חלופיות. מספרים כי לאחר יציאת מצרים משה רבנו נאלץ להוביל את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, כדי למצוא ארץ במזרח התיכון שאין בה נפט... אז נפט אין לנו, מים במשורה, אבל שמש ומוח יצירתי דווקא יש בישראל בשפע.
בספר בראשית, פרשת נח, כתוב: "את קשתי נתתי בענן והייתה לאות ברית ביני ובין הארץ." כך, למרות כל הצרות, והאיומים, והדאגות, האביב נראה בפתח, צבעוני ומתפרץ יותר מתמיד. הרי ועמקי הגליל צבועים בירוק, צהוב, ורוד ואדום, מכוסים מרבדי רקפות, כלניות ועיריות. ובעוד שורות אלו נכתבות, גשמי ברכה עזים יורדים בכל רחבי הארץ, מרווים את צימאונה של הארץ ומעניקים לה מתנת פרידה של החורף, לפני שיסתלק לו עד השנה הבאה. ומדי פעם מבקיעה לה הקשת מבין העננים ומזכירה: יש תקווה. הברית קיימת ועומדת.
מרץ 2011
מקסים! קשת בענן זו אחת מתופעות הטבע הכי יפות שיש. הבת שלי מתה על דובי אכפת לי רק בגלל שהם מחליקים על קשת והיא מאד אוהבת משחקים לבנות של צביעה בצבעי הקשת.
השבמחק