יום רביעי, 16 בפברואר 2011

הידורו עוז ושלום יחדיו?

הידורו עוז ושלום יחדיו?

שגיא מלמד

עם חזרתי משירות מילואים בחודש דצמבר האחרון, חיברתי בהשראת שירות המילואים מאמר המנסה להתמודד עם אתגר הפיכת השלום והעיסוק בו לדבר מלהיב, מרגש, אופנתי,  וזאת על רקע  ההתלהבות והמשיכה שמעוררת המלחמה.  במאמר שכותרתו "מלואים בצבא השלום"  העליתי מספר שאלות:  
בהנחה שמצב של שלום בין אנשים, קהילות ועמים, הוא מצב אידיאלי המשרת את הצרכים הבסיסים של האדם, כדוגמת הישרדות, בריאות, מזון ומחסה, מדוע כה הרבה משאבים פיזיים ונפשיים מוקדשים ומופנים להיערכות ולעשיית מלחמה, וזאת בעוד כה מעט משאבים מופנים לקידום השלום?  האם התשובה טמונה ב"דילמת האסיר" הלקוחה מתורת המשחקים, לפיה שיתוף פעולה בדרכי שלום משרת טוב יותר את האינטרסים של הצדדים משני (או יותר) צדי המתרס, ולמרות העובדה שהם מודעים ליתרונות הטמונים בעבודה משותפת וישרה, השחקנים בוחרים בדרך של הונאה וחוסר שיתוף פעולה, מחשש ומחשד שהצד השני יפעל באופן דומה.  האם מדובר בטבע האדם? אולי התנהגות אלימה, לעומתית, חסרת פשרות, טבעית יותר לבני המין האנושי?
ואם אכן מדובר בטבע האדם, האם בשל כך חווית המלחמה והעימות האלים (כפי שמתבטא בסרטים, משחקים, ספרים, טיפוח מיתוסים ועוד) מעוררת, מלהיבה ומרגשת כל כך את בני האדם, בעוד השלום נתפס כפתטי, נדוש ומשעמם?  האם מישהו ראה פעם ילד משחק במשחקי מחשב שעיקרם השגת שלום?
בעקבות הפצת המאמר, קיבלתי משובים רבים ומרתקים.  אני מודה לכל אחד שטרח לחשוב, לכתוב ולחלוק עמי את תובנותיו בנושא השלום.  בין המשיבים היו כאלו אשר גילו אופטימיות ואמונה בהנחה כי אם נחלום, נשאף ונחתור מספיק ליצור עולם של שלום, השלום בוא יבוא.   אנשים אלו היוו מיעוט. מרבית המשובים שקיבלתי מתחלקים לשני תחומים עיקריים:
א. רבים מקוראי המאמר התמקדו בסכסוך הישראלי-ערבי.  רובם כתבו כי הסיכוי לשלום בין מדינת ישראל לבין שכניה הערבים קלוש, וזאת לא משום שהעם הישראלי אינו חפץ בשלום, אלא כיוון שהערבים נחושים להשתלט בהדרגה על כל שטחי מדינת ישראל, ולכן לא יתכנו פיוס ופשרה בין העמים. חלק גדול מהמתייחסים למאמר, טענו כי החתירה לשלום משדרת הבעת חולשה ומהווה חשיפת נקודת תורפה, אותם עלול הצד השני לנצל לרעה.
ב. הסיכוי והסבירות להטות את עולמנו לעולם יותר הרמוני ורודף שלום, הינם קלושים.  טבע האדם נוטה למלחמה ולעימות, ולא לפיוס ולפשרות. המלחמה והמאבק באויב ממלאים תפקיד חיוני בהגדרת זהותו של האדם.  אנשים זקוקים לקבוצת הזדהות "טובה" ולמולה אויב "רע", על מנת להגדיר את עצמם.  אם לנסח זאת בקצרה – שלום נוגד את הטבע האנושי.
קבלת הנחות יסוד אלו, לפיהן מצב של שלום הוא מצב זמני, משעמם, הנוגד את טבע האדם, בעייתית ומדכדכת.  בצר לי פניתי לחפש תובנות נוספות בעולם אמנויות הלחימה.  אולי שם מסתתרת לה תשובה לשאלה, כיצד יכולים העוצמה, האומץ,המוכנות למלחמה והנחישות להילחם, לגור בכפיפה אחת יחד עם הכבוד ההדדי, החתירה לשלום ולהרמוניה, והשאיפה להימנעות מעימות אלים.  במשפט אחד: האם יתכן כי עוז ושלום ישכנו יחדיו זה לצד זה?
בקראטה, אמנות הלחימה היפנית, לא רק שאין סתירה בין עוצמה וכח לבין ההימנעות מעימות אלים. יתרה מזו.  עולם הערכים של הקראטה, או הקוד הערכי של אמנות הלחימה המסורתית,  מדגיש ומחייב שילוב של עוצמה מחד והימנעות מעימות אלים מאידך, כל זאת תוך כדי הקפדה יתרה על כבודו של היריב.  על פי סולם הערכים של הקראטה, הנצחון הנעלה ביותר אינו הכרעת היריב אלא ההימנעות מקרב!
 ג'יצין פונקושי, מייסד הקראטה המודרני, בספרו "עשרים העקרונות המנחים של הקראטה" מחבר בין עולם הקראטה לאתגרים מולם עומד האדם בשאיפתו לחיים מלאים, בטוחים ומספקים.  שלושת עקרונות הקראטה הראשונים אותם מציג פונקושי, מחדדים בסגנון יפני תמציתי וחד הבחנה, את החובה, היכולת והאפשרות, לשלב בין עוצמה  קטלנית המגובה במיומנות להרוג את היריב בידים ריקות, יחד עם שאיפה חסרת פשרות להימנעות מעימות אלים, ובמקביל חתירה ומחויבות לכבוד ולצדק.
לפי העקרון הראשון של פונקושי: "קראטה מתחיל ונגמר בקידה ("ריי")".  הקראטה אינו רואה סתירה בין החובה לכבד את היריב, המושרשת בנאמנות לקוד מוסרי נוקשה, לבין השאיפה לגבור עליו בקרב, בעזרת שימוש בטכניקות הגנה והתקפה, פיזיות ופסיכולוגיות.  בתחרויות הקראטה, לאחר הקידה המסורתית זה לזה והבעת הכבוד ההדדי והמחויבות לערכי הקראטה, עוברים שני היריבים המתמודדים זה מול זה לעמדת קרב, ועם הישמע ההוראה מהשופט – פותחים בקרב אימתני, בו משמשות הידים והרגליים ככלי נשק. מיד עם סיום הקרב, חוזרים המתמודדים על הקידה זה לזה, ומשדרים באמצעות הקידה כי הקרב נגמר והכבוד נשמר.
פתגם ערבי אומר ש"אם תדחוק חתול לפינה – הוא יהפך לנמר".  הזלזול באויב, היחס המשפיל כלפי יריבים, חוסר הכבוד כלפי הצד השני – אין בהם משום יתרון כלשהו, ושלושתם מעידים רק  על היעדר בטחון ועל חולשת הנוקט בהם.  על פי הקראטה, ניתן, וצריך, גם לכבד ולהעריך את היריב, אך עם זאת, במקרה של סכנה, גם להכות ואפילו להרוג – אם כלו כל הקיצין וזו נותרה הברירה היחידה.
"אין להתקיף ראשון בקראטה" מהווה עקרון שני ברשימת עקרונות הקראטה: הקראטה נועד בראש ובראשונה להגנה עצמית.  מיומו  הראשון בלימוד אמנות הלחימה, מוטמעת בתלמיד הקראטה המחויבות להשתמש ביכולות שהוא רוכש  למטרות חיוביות בלבד.  באופן כמעט פרדוקסלי, ייעודה של אמנות הלחימה היא חתירה לשלום. 
כשאנשים שומעים על עיסוקי בקראטה, הם כמעט תמיד מפטירים "מסוכן להיות בקרבתך".  אני מיד מעמיד אותם על טעותם.  אנשים העוסקים בקראטה (ובאומניות לחימה אחרות) ומחויבים לערכיה,  הם הפחות מסוכנים מכולם.  איש קראטה אמיתי לא ישתמש במיומנותו למטרה נפסדת. הוא ינקוט בדרכי שלום וימנע מעימות אלים כל עוד יוכל.
ולשכונתנו. ישראל תמיד התנאתה והתגאתה במחויבותה למלחמת אין-ברירה.  מלחמת הגנה.  לא לחינם נקרא הצבא הישראלי "צבא ההגנה לישראל".  כאשר יצאה למלחמות ברירה ( מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה), הסתבכה ישראל בבוץ הלבנוני ואזרחיה/חייליה איבדו את אמונם בהנהגת הצבא והמדינה.    במחויבות למלחמה רק כאשר כלו כל הקיצין ורק לצרכי הגנה עצמית, יש עוצמה אדירה, ולא רק ערכית.
"הקראטה עומד לצידו של הצדק" הוא עקרון שלישי.  יש הטוענים כי "במזרח התיכון אין ברירה.  חייבים לשחק  באופן "מלוכלך", כיוון שהתנהגות לפי אמות מידה וצדק מקובלים, לא תצליח."  אני סבור כי גישה זו,  מקורה בעמדת חולשה – מוסרית ופיזית.  אין מדובר בכך שאסור לנקוט באמצעים קשוחים ולעיתים אפילו אכזריים כדי לשמור על בטחוננו.  אך יש לעשות זאת רק בלית ברירה ורק באופן מכבד ומוסרי.
לסיכום, לא רק שניתן להיות צודק אך עדיין חזק ונחוש. יתרה מזו.  ללא עוצמה לא ניתן להיות צודק, ובהיעדר צדק נחלשת העוצמה.  זהו השילוב בין השלום והעוצמה אשר מחזק את שניהם.  אין צורך להרחיק לכת עד לאמנות לחימה יפנית.  העקרון מופיע בכתובים היהודים,  כפי שכתוב בספר תהילים: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
זאת ועוד. השבוע שבתי מנסיעת עבודה לצפון אמריקה. הנסיעה היתה ארוכה מתמיד. גופי התרגל לשעון ביולוגי אחר. היעפת כבשה אותי. בלילה השלישי לחזרתי ארצה לא הצלחתי להירדם. שילוב  של יעפת חריפה וראש טרוד.  גם אימון קראטה בערב וקצת בירה לאחריו לא הצליחו לסדר לי את השעון הפנימי. 
בלילה, לאחר שהתהפכתי והסתובבתי במיטתי שעה ארוכה, עברתי בשעת בוקר מוקדמת וניסיתי להירדם לצידה של בתי הקטנה, סיון.  ניקיתי את המיטה מערימת הבובות והבלונים שכיסתה אותה, ופיניתי  לי מקום לצידה של הקטנה.  התכרבלתי לידה וחיבקתי אותה חזק חזק, נושם את ניחוח שערה החפוף אשר ריחו ספק תינוקת ספק כבר ילדה גדולה.
בנסיון לנקות את ראשי ממחשבות ולהסדירו לשינה המיוחלת, הרהרתי בנושא מאמר זה, ובעיקר בשאלה האם טבע האדם למלחמה הוא.  ואז הכתה בי ההכרה.  הרי איני היחיד. חשבתי על מיליוני האבות בעולם (והרי אלו בדרך כלל אבות שגורמים למלחמה – לא אמהות) אשר נמצאים להם אי שם, בבית, באוהל, או תחת כיפת השמים, מחבקים את ילדם, נושמים את ניחוח שערו, חושבים על יום המחר, על ענייני פרנסה, בריאות ובטחון, ומונעים מהדחף להבטיח למשפחתם עתיד טוב ובטוח יותר.
תהיתי: האם באינסטינקט הבסיסי של האבות מתבטאים להם שני העקרונות: להיות חזק ונחוש כדי להגן על יקירך ובמקביל לרדוף אחר שלום כדי להבטיח את בטחונם? ואם כך - האם יוכלו העוז והשלום לדור יחדיו?

פברואר 2011





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה