יום חמישי, 9 ביוני 2011

שטרודל לא חוצה גבולות

שוויצריה. נופים יפהפיים. אוצרות טבע ואתרי תיירות מרהיבים.  מים בשפע זורמים וניגרים מכל פינה.  כשמגיעים לשוויצריה מארץ ישראל, בה כל מקלחת או השקיית גינה גורמת לפרץ של רגשות אשמה בשל בזבוז המים, אין תענוג גדול יותר ממקלחת חמה וארוכה במלון, תחת ראש מקלחת ענקף בידיעה שנהר הריין זורם בשצף קצף במרכז העיר, מזכיר כי גם בעיית מים היא לעתים רק עניין אזורי.  כאשר מטיילים בשוויצריה עולה התהייה שמא משה רבנו בהנהיגו את עם ישראל מבית עבדים במצרים לארץ המובטחת, האם לא התכוון בכלל להגיע לשוויצריה? 
לרגל עשרים שנות נישואים יצאנו בטסי ואני לטיול אופניים בשוויץ.  דיוושנו לנו להנאתנו כמאה וששים קילומטר לאורך קטע של נהר הריין במשך שלושה ימים רצופים, כאשר אנו חוצים בדרכנו את גבולותיהן של שלוש  מדינות: שוויצריה, אוסטריה וליכטנשטיין.  חציית הגבול באירופה המערבית במאה העשרים ואחת כמעט ואיננה מורגשת, לפחות לא לתייר המזדמן.  רגע אתה במדינה אחת ובמשנהו חצית את הגבול ואתה כבר בשכנתה. 
אחת מחולשותיי הארציות היא התאווה העזה לשטורדל תפוחים. כנראה מקור חולשה זו בתנורה של אמי זהבה ז"ל, אשר שטרודל תפוחים מתוק וריחני היה אחת מהתמחויותיה. בעונת התפוחים, בכל חג, מועד ויום הולדת הייתי זוכה לגלילה הנהדרת הזו שלאחר יציאתה מהתנור הייתה שורדת במקרר כעשרים וארבע שעות בלבד, בטרם חיסולה המהיר, פס אחר פס, גליל אחר גליל.
כאשר התחתנתי עם בטסי, גם היא זיהתה מהר את השפעתו המגית של השטורדל על בעלה הטרי, ומאז ממשיכה היא את המסורת השטורדלית המשפחתית בנאמנות ובאהבה.
כך, כאשר החלטנו לצאת לטיול אופניים בשוויץ, בידיעה ששוויץ גובלת בגרמניה ובאוסטריה, ממלכות השטורדל, לא היה לי צל של ספק שבין קילומטר  לקילומטר של רכיבה מאומצת על אופניים, אזכה גם לטעום ולחוות את השטורדל האמיתי, האירופאי, במגרשו הביתי.  תקוותיי לשטרודל תפוחים הרקיעו שחקים, אך במהרה התבדו. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
מהרגע הראשון בו נחתנו בנמל התעופה של ציריך, דרך תחנות הרכבת השונות, ובכל העיירות הציוריות ומסבירות הפנים בהן לנו וסיירנו במהלך טיול האופניים שלנו, שאלתי שוב ושוב, מסתייע בגרמנית השבורה שלי, בתחילה בסקרנות ובקול בטוח ומלא ציפייה, אשר התחלף בהדרגה לקול מהסס אשר השתזרה בו נימת ייאוש:  "האם יש לכם שטרודל תפוחים"?
להפתעתי ולאכזבתי הרבה נעניתי שוב ושוב בשלילה.  באכזבתי כי רבה התחלתי לנחש מה מקור הבעיה.  מדוע לא ניתן למצוא שטורדל טוב בשוויצריה? בשלב מסוים העלינו בטסי ואני השערה שאולי הסיבה נעוצה בכך שעונת התפוחים עדיין לא החלה, אך אז נוכחנו שתפוחים ישנם בשפע, בכל מקום.  גם מאפיות נראו בכל פינה, ועוגות אחרות עיטרו את מדפיהן העמוסים.  רק שטרודל תפוחים לא נמצא!
את התשובה לתעלומה קיבלנו לקראת סוף הטיול, במקום בלתי צפוי.  במלון וולזנהאוזן הנמצא בכפר קטן הנושא את אותו השם.  הכפר וולזנהאוזן ממוקם במורדותיו של רכס הרים המתנשא מעל נהר הריין, ומשקיף על אגם קונסטנץ, באזור בו הנהר מתחבר לאגם, מצדו השוויצרי. זהו כפר קטן, בן אלפיים תושבים בלבד, אליו עולים עם האופניים ברכבל קטן ואדום המטפס על ההר במשך שמונה דקות בדיוק ופולט את נוסעיו מול דלתו של מלון בריאות יפהפה, אשר ממסעדתו ומחלונותיו נשקף נוף עוצר נשימה של האגם וסביבותיו.
למלון המפנק הגענו לאחר יום רכיבה מתיש, מזיעים ומכווצי שרירים.  לאחר שחייה קלה בבריכת המלון ומקלחת חמה וארוכה (בכיף, ללא ייסורי מצפון...), הבנו שמסעדת המלון היא המקום היחיד בכפר הקטן בו ניתן לאכול בערב, וירדנו למסעדה.  התיישבנו לצידו של שולחן קטן הצופה לנוף המרהיב, והזמנו אספרגוס מאודה ואורז.  מחירי האוכל בשוויץ גבוהים ביותר, והתעמקות יתר במחירי התפריט אינה מומלצת ועלולה לגרום לכאבי בטן כבר לפני הארוחה.  כבר בתחילת הטיול הבנו שמוטב לנו שלא להתעמק במחירי האוכל.
במהלך הארוחה ניגש אלינו מנהל המלון. גבר אירופי, לבוש בקפידה ומכיר בערך עצמו.  הוא הציג את עצמו בשם אריק דאסן והחלפנו בינינו דברי נימוסין. כאשר שמע שאנו חוגגים עשרים שנות נישואין, הסביר בחיוך קל כי לו יש שתי נשים – החוקית והמלון, והחוקית בדרך כלל נמצאת במקום השני.  לאחר שיחה קלה בה התברר כי הוא מכיר טוב את ישראל וניהל בעבר מלון באפריקה בבעלות משקיע ישראלי, הצגתי בפניו את השאלה שהטרידה אותי כבר כמה ימים: "מדוע איני מצליח למצוא בשוויצריה שטרודל תפוחים?".  מר דאסן חייך וענה כמו מובן הדבר  מאליו: "שטרודל הוא הרי מאכל אוסטרי!  אנחנו שוויצרים! מדוע שאנחנו השוויצרים נאפה עוגה אוסטרית?  מי שרוצה שטרודל אוסטרי – שילך לאוסטריה!"
ואז הבנתי.  אין מדובר רק בעוגה. מדובר בעניין של כבוד לאומי. של גאווה פטריוטית!
הודיתי למנהל המלון שהמשיך לשולחן האורחים הבא, והבטתי אל אשתי בסיפוק אשר הלך והתעצם ככל שהמשכתי להפוך בנושא.  הנה, מצאנו סוף סוף מקום ונושא בו אנו הישראלים יכולים לחוש לגביו סיפוק וקורת רוח ממנת חלקנו.  כאן, באירופה השלווה והציורית, נאלצים התושבים והתיירים - בשל ענייני כבוד לאומי וגאווה - לוותר על דברים חשובים ומהותיים כדוגמת שטרודל תפוחים.  ואילו אצלנו במזרח התיכון, הרי האוכל חוצה-גבולות הוא ואינו נעצר בגבולות מעשה ידי אדם.
החומוס, הפלפל, הפול, הפיתות, הבקלאווה. רשימה ארוכה של מאכלים חוצי-גבולות אשר התייר המבקר יכול למצוא בישראל, אך גם במסעדות ובמאפיות שכנותיה: מצרים, ירדן, לבנון וסוריה.  סכסוכים ועימותים יש לנו בשפע.  מים קיימים במשורה. הנהר שלנו הוא בקושי פלג מים. הגבול מוקף בגדרות ובמוקשים, ולעבור מישראל למדינה שכנה ניתן בקושי ולא לכולן, אך לפחות לאוכל אנחנו נותנים מעבר חופשי! עוד לא אבדה תקוותנו!
 לתגובות: melamed.sagi@gmail.com
יוני 2011



תגובה 1: