גם אני הכנסתי לסוכתי

רבי לוי יוחנן מברדיצ'ב נהג להכניס לסוכתו פשוטי אדם, שאין בידם לא תורה ולא סחורה.  התרעמו על כך כמה מחסידיו ושאלוהו: "מה ראה רבנו להכניס לסוכתו הדיוטות?"  ענה הצדיק: "אחרי מאה ועשרים שנה, כשאגיע לעולם שכולו טוב, שבו צדיקים יושבים בסוכת עורו של לוויתן, אבוא ואבקש להיכנס לאותה סוכה, ואם לא יתירו לי וישאלו מי אני ומה אני, שמעז לבקש דריסת רגל במקום שבו  יושבים צדיקים, אענה ואומר: 'גם אני הכנסתי לסוכתי אנשים פשוטים."* עם מיכאל** עבדתי בפרויקט לקידום לשיתוף פעולה אזורי.  כיום מיכאל שייך לרשימת המיליארדרים הישראלים החדשים, אך באותה עת הוא היה אלמוני יחסית, אשר במקביל לעסקים חובקי-עולם יזם שיתופי פעולה ייחודיים עם מדינות שכנות.  נסענו ממנהטן ביחד עם משלחת בינלאומית  למפגש עבודה באוניברסיטת קורנל שבמדינת ניו יורק.  היה זה  ליל חורף מושלג. הנסיעה במיניבוס ממנהטן לאיתקה אורכת במזג אוויר רגיל כחמש שעות.  באותו לילה היא ארכה כשמונה שעות, בשל מזג האוויר המושלג אשר הקשה על הנהיגה והפך את הנסיעה לסכנת נפשות. כאשר הגענו בשעת לילה מאוחרת לבית המלון הסמוך לאוניברסיטת קורנל, היינו רצוצים וסחוטים.  אכלנו במהירות ארוחת ערב בציפייה ללכת לישון לקראת יום העבודה העמוס אשר ציפה לנו למחרת.  כל אחד מחברי המשלחת היה מרוכז בעייפותו שלו. פתאום קרא לי מיכאל ושאל בדחיפות: "איפה הנהג של המיניבוס שלנו?  למה הוא לא אכל אתנו?" הבטתי מסביב ולא הבחנתי בנהג.  התחלנו לחפשו. לבסוף מצאנו אותו מתארגן ללינה בשק שינה על רצפתו של המיניבוס הקר.  מיכאל שאל אותו בתמיהה מדוע אינו ישן במלון, כמו כולנו.  "הרי שילמתי לחברת ההיסעים גם עבור הלינה שלך!" השתומם מיכאל.  ואז התברר כי הנהג אמנם קיבל הוצאות לינה, אך העדיף לחסוך אותן ותכנן לישון במקום זאת ברכבו, למרות הקור המקפיא ששרר בחוץ אותו לילה. מיכאל לא הניח לו לנהג העייף והנבוך, והתעקש שיאסוף את תיקו וילון בחדר במלון, תוך כדי שהוא דואג לכך שהתשלום על החדר במלון יהיה בנוסף להוצאות הלינה אשר כבר שולמו ולא במקומן. עם האוורד** אכלתי לא מזמן ארוחת בוקר במנהטן, בחדר האוכל הפרטי של החברה בה הוא משמש בתפקיד בכיר מזה שנים רבות.  זוהי אחת מהחברות הגדולות בתחומה, המעסיקה עשרות אלפי עובדים ברחבי העולם.   היינו רק שנינו בחדר המסעדה האינטימי והמעוצב, כאשר מלצר לבוש בקפידה עומד לשרתנו. כשהובאה לשולחננו החביתה, יצאתי  לרגע לשטוף את ידי.  כאשר חזרתי, מצאתי את האוורד מדובב את המלצר אשר סערת רוחו ניכרה בו.  התחלתי לאכול בעודי מאזין לשיחתם.  התברר שהמלצר סובל לאחרונה מהתנכלות מצד חברת האחזקות המעסיקה אותו.  היחס השתנה  לרעה בשל חילופי הבעלים עד כדי כך שהמלצר הסביר להאוורד שהוא יאלץ לעזוב את עבודתו בקרוב.  הארולד לא הניח לו: "ספר לי את הפרטים המדויקים וכיצד אני יכול לסייע לך.  אתה משרת אותי בנאמנות כבר הרבה שנים.  תמיד עשית זאת במסירות ובמקצועיות.  עכשיו  תורי לעזור לך!" התעקש האוורד. האוורד, אחד מהמוערכים והוותיקים שבמנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, אדם עשיר ורב-קשרים והשפעה, לא נגע בארוחה שהוגשה לו, לא הניח ולא נח עד שלא קיבל מהמלצר את כל הפרטים שנדרשו לו כדי לבדוק את המקרה ולנסות לסייע.  ומעבר לאנושיות, לחמלה, להנאה שבעזרה לזולת, וליופי שבלהיות פשוט "מענטש", הרי החיים הינם גלגל מסתובב. פעם למעלה ופעם למטה.  ועל כך כבר נכתב במשלי איזופוס לפני אלפי שנים:    הַאַרְיֶה וְהַעַכְבָּר האריה היה ישן. עכבר שלא הרגיש באריה, עבר על גוּפוֹ. הֵקִיץ האריה משנתו וּתְפַסוֹ. ביקש העכבר רחמים באמרו: "עַזְבֵנִי לְנַפְשִי ואשִיב לך טובה." דברי העכבר הצחיקו את האריה והוא עֲזָבוֹ. באחד הימים צדו ציידים את האריה וקשרוּהוּ בְּחֶבֶל אל עץ.  שמע העכבר את שאגת האריה, בא בריצה, כִּרְסֵם את החבל עד שניתק אותו.  אמר העכבר לאריה: "זוכר אתה כי צחקת לי, לא האמנת שאוכל להשיב לך טובה? והנה עכשיו עיניך הרואות: גם העכבר הקטן יכול לפעמים לעזור לאריה!". *מתוך "יראה ואהבה" בעריכת יואל רפל ** שם בדוי