"השתתפתי אמש בטקס לזכרו של ארווין גרין, אדם מיוחד מדטרויט אשר פעל רבות לקירוב לבבות בין יהודים וערבים", סיפרתי לבתי סיון, בזמן ארוחת הבוקר, לפני לכתה לעוד יום לימודים בכיתה א'. "איפה?" שאלה סיון. "בנצרת" עניתי. "בנצרת-עלית, היכן שגרות המטפלות של הגן?" שאלה. "לא בנצרת-עלית, בנצרת הערבית". עניתי. "מה, גרים שם ערבים? ערבים הם כמו יוונים? ערבים הם אכזריים, נכון אבא?" חיברה סיון את חוויתי לסיפור החנוכה ששמעה בכיתתה לפני כמה ימים.
בחוזרי באותו לילה הביתה מאירוע הזכרון לזכרו של גרין, שאלתי את בני הבכור גיא, בן 17, כמה מבני כתתו דיברו אי פעם עם ערבי בן גילם. גיא יוצא דופן בקרב בני גילו מבחינת הכרת האחר. לא רק בגלל אביו. הוא מתנדב במד"א יחד עם נערים ערבים ושיחק כדורעף בקבוצת הכפר עילבון. קבוצה ערבית, מהטובות בליגה. "אבא, אני לא דוגמא, אבל חוץ ממני רוב החבר'ה בגילי מעולם לא שוחחו עם ערבי, אם אינך מביא בחשבון את השומר הבדואי בבית הספר והטבח אשר עובד בקייטרינג בשבת."
לפני מספר חודשים יצאה סיון הקטנה לטייל עם חברה בישובנו הושעיה בשבת בצהריים, ונעלמה יחד עם חברתה. לאחר שעתיים של חיפושים קדחתניים, בחום שרבי של קיץ ישראלי, מצאנו אותן ליד המכולת, צדות הפתעות. בחוזרי הביתה כשידה של בתי האהובה אחוזה בידי, ראינו את השומר הערבי אשר מסייר במכוניתו בהושעיה בשבת. "את רואה סיון, אפילו השומר של הושעיה יצא לחפש אותך" ניסיתי להרשימה. "מה אבא, מותר לשומר לנסוע בשבת?" "הוא לא יהודי, הוא ערבי, ולכן מותר לו לנסוע בשבת" השבתי. "אבא, ערבים הם לא אנשים רעים? הוא לא מסוכן לנו?" נבהלה סיון מהתובנה שהשומר אשר מגן עלינו הוא בעצם ערבי.
לאחרונה התפרסם מחקר חדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה. לפי תוצאות המחקר המדאיג, חלה החמרה בחשדנות, בחוסר האמון ובפחד של אזרחי מדינת ישראל היהודים, כלפי אזרחיה הערבים.
הפחד הוא אולי הגורם העיקרי המזין את להבות הסכסוך הישראלי-ערבי, והמונע תנועה חיובית לכיוון פתרונו. במקביל, הפחד מהווה גורם בסכסוך אשר הפתרון לו (לפחד) אינו פתרון של סכום אפס. במלים אחרות, חלוקת קרקע בין שני עמים נצים, בעייתית יותר, כיוון שכל קרקע אשר תינתן לצד האחד – תילקח מהצד השני. לעומת זאת, פחד הוא רגש שצמצומו בקרב צד אחד אינו גורע מאומה מהצד הנגדי.
מדוע אנחנו, וילדינו, פוחדים משכנינו הערבים? מה מקור פחד זה? ניסיתי לתמצת ספירת מלאי של גורמי פחד. אם להשתמש בכותרת ספרו הקלאסי של תום קלנסי – "כל הפחדים כולם":
חינוך ומיתוס: חונכנו על ברכי התפיסה הפשטנית. אנחנו הטובים והם הרעים. החושך מסייע להדגיש את האור והצבע הלבן מבליט את השחור. כך, כדי שיהיה ברור מיהם הטובים, חיוני להדגיש מי הם הרעים. סדרת הספרים האהובה עלי בילדותי היתה "הספורטאים הצעירים". אלון החלוץ ורפי השוער הביאו למדינת ישראל הצעירה בסיפורת כבוד אשר נבחרות הכדורגל של ישראל לדורותיהן מעולם לא הצליחו להביא במציאות. אך תמיד כיכב בסיפור גם גיבור רע, לפעמים נאצי אך בדרך כלל ערבי, אשר ניסה לעצור בדרכים שפלות את גיבורינו הצעירים בדרכם אל הנצחון והתהילה. סגנון דומה היה גם לסדרות פופולאריות נוספות, כמו חסמב"ה, עזית הצנחנית ועוד. ספורט, כח רצון, נחישות, אימונים קשים ואפילו רומנטיקה, לא הספיקו לבדם כדי לשלהב את רוח הקורא הצעיר. חובה היתה לתבל את הסיפורים גם בערבי רע, ורצוי עם שפם גדול ומלוכלך ועיניים שחורות וחורשות מזימה...
גם בחגי ישראל מודגש עקרון הטובים והרעים. למעט חגי תשרי וט"ו בשבט, בהם עונות השנה והטבע משחקים תפקיד מרכזי, בכל חגי ישראל - חנוכה, פורים ופסח, יש "רעים" (מצרים, יוונים, רומאים, פרסים, עמלקים...) אותם מנצחים ה"טובים" (אנחנו). יהודי חכם אחד הסביר לי את תמצית חגי ישראל על רגל אחת: "הם רצו להרוג אותנו – אנחנו הרגנו אותם – בואו נאכל!"
תפיסה פשטנית קלה יותר להסבר, גם לילד וגם כל אחד לעצמו. תארו לעצמכם את סיפור החנוכה בסגנון הבא: האימפריה היוונית התפשטה בעולם והביאה איתה למדינות שכבשה השפעות שונות, חיוביות ושליליות. מצד אחד: חומרנות, הערצת היפה והחזק, וזלזול ברוחנית ובמופשט. מצד שני, טכנולוגיות מתקדמות, שיפור ברפואה, סדר שלטוני... גם בממלכת יהודה באותה תקופה היו זרמים שונים. זרם שדגל בקידמה, במדע, בהשתלבות עם עמי הסביבה, בוויתור על עקרונות למען שלום מלכות. זרם אחר היה לאומני, קנאי למסורת ולציווי האלוהי כפי שנתפס על ידו. זרם זה היה מוכן להקריב חיים ופרנסה לשם עמידה על עקרונותיו הדתיים... נשמע מוכר מתקופתנו? אולי. נשמע קל ונוח להסבר? לא בטוח.
השפה: שפה זרה גורמת לפחד ולניכור. אוצר המלים בערבית של הישראלי הממוצע מתמצה במילות סלנג אשר השתרשו בעברית כגון כיף, סחתין ואהלן, וכמה משפטי מפתח שימושיים מהשירות הצבאי כגון "עצור או שאני יורה בך"... אפילו יוזמות חשובות ללימוד השפה הערבית בבתי הספר נוחלות לעתים קרובות כשלון בשל הפחד הקמאי של הילדים מפני השפה אשר נתפסת כשפת האויב. הכרות יותר מעמיקה עם השפה הערבית היתה מאפשרת לישראלי היהודי להכיר את עושרה ושפע ביטוייה, ובעיקר למנוע מצב שבו כל קריאת מואזין לתפילה נשמעת לאוזן היהודית כמו הסתה למהומות.
שיקולים פוליטיים: לרוע המזל, עוצמת הפחד ברתימת אזרחים לתמיכה פוליטית חזקה לרוב מעוצמת התקווה. משום כך עושים פוליטיקאים רבים שימוש ציני ויעיל בהפחדת האזרחים ככלי להנעתם ולהשגת תמיכתם. ככל שמדינת ישראל מתרחקת מהשלום הנכסף, מתחפרת באמונה שאין מי לדבר, ומשתכנעת כי כל העולם נגדנו, כך גוברת עוצמתו ומרכזיותו של הפחד כרגש יעיל להנעה פוליטית.
טראומה של רדיפות: "זה שאתה פרנואיד אינו אומר כי לא רודפים אחריך", אומר פתגם חכם. העם היהודי אכן למוד רדיפות, גזירות ונסיונות השמד. בראי ההיסטוריה אנחנו עדיין באותו פרק היסטוריה בו נכתבה שואת העם היהודי. לכן, למרות כל מה שנכתב לעיל, יש ליהודים סיבה טובה ובדוקה להאמין, כפי שכתוב בהגדת פסח, ש"בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו." בין אלו הרודפים והפוגעים ביהודים במאה האחרונה, לערבים שמור מקום של כבוד. אין צורך בניתוח מעמיק מדי כדי להשתכנע שלפרנואידיות הישראלית יש על מה להסתמך במציאות!
גם האוכלוסייה הערבית היא צד במשוואת הפחד. מדוע הערבים פוחדים מהיהודים?
היסטוריה: מדינת ישראל הוקמה באמצע במזרח התיכון, מוקפת בעמים ובמדינות ערביות. באופן מופלא שגם מי שלא מאמין בהשגחה האלוהית לא יכול שלא להתרשם ממנו, הוקמה מדינה ליהודים ששרדו בקושי אדיר השמדת עם שיטתית באירופה. תוך כדי הקמתה של המדינה, ובמהלך העמותים הצבאיים אשר באו מדי כמה שנים בעקבות הקמתה, קורבן הקמתה של מדינת ישראל בלב המזרח התיכון היו תושביה הערבים. גם אם לקחת בחשבון את הקידמה והרווחה הכלכלית היחסית שבאו במקביל לפריחת הציונות בישראל, הפכו התושבים הערבים לכבושים, לפליטים ולאזרחים סוג ב' וג'. זו עובדה היסטורית.
המיעוט חושש מפני הרוב: הרוב היהודי הוא החזק במדינת ישראל. גם במדינות רגועות יותר ופחות מסובכות מישראל, המיעוט חושש מפני הרוב ופוחד ממנו. לא כל שכן כאשר עמי המיעוט והרוב נתונים עדיין בעיצומו של סכסוך קיומי ועקוב מדם.
הסתה: כפי שפוליטיקאים יהודים רבים עושים שימוש ציני בפחד מפני הערבים וכך מעצימים את הפחד, כך גם עמיתיהם הערבים. כאשר פוליטיקאי ערבי נבנה על גבי לאומיותו והצהרותיו הלוחמניות, וכאשר אלו הקוראים לחיים בדרכי שלום נתפשים בחברה הערבית כתבוסתניים, אין פלא שקולו של הפחד נשמע חזק וברור יותר.
אז מה עושים עם כל זה?
פתרון פשוט וקל לא קיים בשכונתנו. לעתים קרובות יוצא לי לטעון בפני מבקרים וידידים מחו"ל, כי לא ניתן ואפילו אסור לראות את התמונה הישראלית ואת מגוון האתגרים והבעיות אשר ישראל מתמודדת עמם, דרך משקפים של שחור/לבן, נכון/לא נכון. "מי שטוען בפניכם שהפתרונות הם פשוטים הוא או עיוור, או שקרן, או גם וגם" אני טוען בפניהם. אולם, הכרה בפחד כשורש מרכזי בסכסוך הערבי-יהודי היא חיונית. הכרה כזו תאפשר מצד אחד להפריד בין הפחדים לבין סוגיות מהותיות ומורכבות כמו דמוגרפיה, גיאוגרפיה וחלוקת משאבים, ומצד שני להקדיש תשומת לב לדרכים להתמודד עם הפחד ההדדי, כמו הכרות עם האחר, לימוד שפה, יצירת דיאלוג שובר סטריאוטיפים ועוד.
שגיא מלמד חי עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים. ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה