מילואים בצבא השלום 

שירות מילואים. בסיס צבאי אי שם בדרום. שעת לילה מאוחרת. תרגיל מלחמה. מכשירי הקשר והטלפונים רועשים.  "קודקוד כאן נמר, עבור".  ניוד כוחות. תפיסת עמדות. הקצאת משימות. השמדת מטרות. תמרון ואש.

קבוצת מילואימניקים טרוטת עיניים ומצמיחה זיפים מאיישת את עמדות הפיקוד.  בגילאי 20 עד 60+.  לבושים מדי צבא ירוקים, הם באים מרקעים שונים ומגוונים: עורכי דין, סוחרים, פקידי ממשלה, חקלאים, היי-טק.  כאן בשירות המילואים עוטים המילואימניקים בן-לילה את גלימת התפקיד הצבאי: קצין מודיעין, סמלת מבצעים, קצין רפואה, מפקד חטיבה, מ"פ תחזוקה, מג"ד שריון.  ה"אזרחי" נשאר מאחור, בבית החם והנוח, ועכשיו מרוכזים כולם במשימות הצבאיות שלפניהם. 

השעון כבר חוצה את קו חצות ועובר ליום הבא.  העיניים אדומות עוד יותר ומתקשות להישאר פתוחות.  כוסות קפה נערמות. מישהו מוציא קופסת עוגיות מהבית ומעבירה מסביב להזרקת סוכר לורידים העייפים. מכשירי הקשר נרגעים ומשתתקים בהדרגה.  עוברים לנוהל לילה.  תודה לאל, זו לא באמת מלחמה אלא רק תרגיל.  ובלילה גם חיילים צריכים לנוח.

בין חילופי משמרות, לחיפוש מזרון, שק שינה ופינה להיזרק בה לכמה שעות שינה חטופות, מתפתחות שיחות בעלות גוון "אזרחי", אישי יותר.   "מאיפה אתה? מה עושה באזרחות? מכיר את זה ואת ההוא"? והשאלה הגדולה מרחפת ונוגעת בכולם: מדוע אני עושה את זה? מה מביא אדם מן היישוב לעזוב הכל ולהתגייס למילואים? 

ואני שואל את עצמי: כל כך הרבה זמן, אנרגיות, כסף, יצרים, אדרנלין, ובעיקר - חיי אנוש, מושקעים במכונה הענקית הזו, הצבא.  אם הצורך הלאומי החיוני כל כך – להיות חזקים ולהגן על מדינתנו וחיינו בעימות אלים מול אויבינו מבחוץ– מצליח לרתום עוצמות ומשאבים כל כך אדירים – האם ניתן יהיה לרתום עוצמות ומשאבים דומים גם לאתגר חיוני לא פחות, אשר להצלחה בו פירות כה מבטיחים ומלהיבים – אתגר עשיית השלום?   

"שלום" היא אחת מהמלים היותר שכיחות באוצר המלים שלנו.  משימוש יום יומי, דרך שירים ותרבות ועד לסידורי התפילה, המילה "שלום" מופיעה בכל מקום.  אולם, פירוש המילה "שלום" אינו פשוט ומובן מאליו.  כשביקשתי חבר בארוחת שבת להגדיר מהו "שלום", הוא הגדיר בהיסוס:  "זה ההיפך ממלחמה".  ניגשתי לאתר וויקיפדיה. השלום (PEACE) מתואר שם כ"היעדר מלחמה" או "מערכת יחסים המתנהלת בהרמוניה ללא קונפליקט אלים." תוצאה דומה מצאתי גם במקומות נוספים.  נראה כי השלום מתואר יותר על דרך השלילה (היעדר מלחמה) מאשר על דרך החיוב (כמה טוב יכול להיות כשיהיה שלום).

בבחירה בין "מלחמה" ל"שלום", הראשונה היא מושגת יותר, לכאורה אפילו יותר טבעית ומובנת מאליה.  בעימותים אלימים ובמלחמות אנחנו פוגשים כבר מספר בראשית, ובשפע. גם בעידן המודרני נראה כי הן אנשים והן קהילות ומדינות, פונים לעימות ויוצאים למלחמה בקלות רבה יותר מאשר משיגים שלום.  נדמה כאילו מלחמה ואלימות טבועים בטבע האנושי.  השלום נתפס יותר כאידיאל נשגב, כמטרה נעלה אשר לעד תישאר בלתי-מושגת, כחלום השייך לנאיביים, לרוחניים, ליפי הנפש.  לעתים נראה כי אפילו מבטאי הביטויים השחוקים כדוגמת "מדינת ישראל חותרת לשלום" כבר אינם מאמינים למוצא פיהם שלהם.

כמה נקודות למחשבה:

האם אנחנו מקדישים להשגת שלום מספיק מחויבות, תשוקה, אנרגיות ומשאבים?  ומה אם החברה הישראלית ומדינתה היו גומרים אומר להקדיש לשלום – מבפנים וכלפי חוץ – את מירב המשאבים הרוחניים והגשמיים אשר עומדים לרשותה?  האם גם אז השלום היה בלתי-מושג כל כך?  ומה אם העיסוק בשלום היה הופך לעניין רווחי ואופנתי, שעשייתו, קידומו, הפצתו ועצם היותו – נושאים בחובם כדאיות, פרסום, מוניטין ורווח כספי?  האם לא היו יותר אנשים, תשומת לב ומשאבים מופנים לכיוון עשיית ועיסוק בשלום?

מלחמות וסכסוכים אלימים מונעים לא רק על ידי טבע האדם, אלא גם על ידי (יש הטוענים - בעיקר) בעלי אינטרסים של כוח, השפעה וכסף.   מהם האינטרסים מאחורי השלום, אשר קידומם יניע אנשים, קהילות, חברות וארגונים להקדיש לו את מירב מאמציהם ויכולתם?

ואיך נראה שלום?  איזה צבע, טעם וריח יש לו?  כולנו יכולים לתאר מלחמה, גם מי שלא חווה אותה באופן אישי, שכן אנו מוקפים ומופצצים בדימויי מלחמה ואלימות – סרטים, משחקים, ספרים, שירים, פרסומות ועוד.  האם ניתן לדמיין ולבטא באופן מוחשי כיצד נראה שלום?

ומה לגבי המונח "שלום"?  האם אינו כבר שחוק, נדוש, פתטי מדי?  האם הגיעה העת להמציא מונח חדש,  מעין "מצב צבירה" מסוג אחר, אשר יבטא את אותו אידיאל נשגב ואולי אף יקדם אותנו לכיוון השגתו?

וחזרה לשירות המילואים.  בעוד מכשירי הקשר רועמים, הזיעה, העייפות והאדרנלין הגברי בשיאם, ומשחק המלחמה שואב לתוכו את כל כולם של המילואימניקים אשר התקבצו לכאן מכל קצוות הארץ כדי להתאמן ולהתכונן למלחמה, מצאתי עצמי שוב תוהה:  האם יהיה ניתן אי-פעם לגייס, לצייד ולהניע את צבאות השלום?

שגיא מלמד חי עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com 

  למאמרים נוספים: http://sagimelamed.blogspot.com