"עוז ושלום"

"אימא הבהילה אותי הבוקר!", סיפר לי בני ארי (16): "יצאתי מהבית לבית הספר.  כהרגלי בבוקר, הייתי אפוף שינה.  אימא, שבדיוק חזרה מריצת הבוקר שלה, צעקה לפתע בחדות: "ארי - תיזהר!!".  נבהלתי וזינקתי. חשבתי שגם לפתח דלתנו הגיע מחבל חמוש בסכין... ואז הבנתי שהייתה זו החתולה הקטנה של אחותי שניסתה לחמוק לתוך הבית מבעד הדלת..."

"רעננתי במוחי את טכניקות ההגנה מול תקיפה בסכין שלמדנו פעם באימוני הקראטה שלך...  לאחר שאתמול נזרקו אבנים ברחוב בחיפה בו נמצא משרדי..." חלק אתי ידידי שמוליק ביום שבת.

ליד הקפיטריה במכללת עמק יזרעאל פגשתי את ר., עובד המכללה, ערבי ישראלי מכפר קטן ליד עפולה.  שאלתיו: "מה יהיה?" במבט מודאג וטרוד ענה: "ואללה, לא יודע.  הכפר שלנו הוא הכי דו-קיום שיש.  משרתים בצבא (הוא עצמו שירת בגולני). משולבים בחברה הישראלית. חשים חלק מהמרקם הישראלי.  ועכשיו אנחנו בפחד שהיהודים בעפולה (שם אירעו כבר שתי דקירות של מפגעים ערבים) יתנקמו בנו מחוסר הבדלה בין טובים לרעים..."

בימים של "אחרי החגים", עצבי האזרחים הישראלים מתוחים עד דק.  ולא לחינם.  בכל עיר ובכל פינה צצים להם צעירים ערבים ותוקפים אזרחים יהודים. בעיקר בסכינים. גם במטענים ובירי.  בשלב זה.  אופי האלימות והטרור עוד עלול להסלים.

ושוב מעגל אלימות. ושוב השאלה: האם זו האינתיפאדה השלישית? ושוב לחצים על הממשלה והצבא למצוא ולהמציא אמצעים חדשים לדיכוי מעשי הטרור נגדנו.  ושוב הן הלוחצים והן הנלחצים יודעים כי אמצעים אלו הינם רק פלסטר ארעי המודבק על חתך עמוק ומודלק ופתרון אמיתי ובשורה לא יביאו.   

בזמנים שכאלו קלה הגלישה לקיצוניות.  קיצוניות על כל גווניה וכיווניה.  מי לייאוש מהכל ולפנטזיות על הגירה לברלין העיר המובטחת.  מי לפחד קמאי, לשנאה ולהזיות אודות פתרונות קסם.

אך הפתרון, המאד לא פשוט וכנראה לטווח הארוך בלבד, נמצא באמצע הדרך.  והדרך להתמודד עם המצב ולצאת כשידנו, אזרחיה הציונים של מדינת ישראל, על העליונה, באה לידי ביטוי בצמד מלים: עוז ושלום. 

עוז – כח פיזי ומוסרי משולבים זה בזה.  עוצמה צבאית ואזרחית.  אחדות עם.  הימנעות מפירוד ומחלוקת עם ישראל לשבטים ולסקטורים (מתנחלים, תל אביבים, שמאלנים, חרדים...).  גיבוי ותמיכה בעומדים על המשמר בחזית המאבק.  נחישות לעמוד בתלאות הכרוכות בהקמתה ובביסוסה של מדינת ישראל במזרח התיכון ונכונות גם לשלם לעתים מחיר יקר.

שלום – שמירה על ערכי מוסר יהודיים ואוניברסליים, גם כאשר הצד השני אינו עושה זאת.  המשך הושטת יד לשלום (כאשר היד השנייה תמיד אוחזת בנשק טעון) גם כאשר לא וודאי שיש מי שילחץ אותה.  מבט אמיץ וחסר-פניות במראה כדי לזכור מי אנחנו, מדוע אנחנו פה וכיצד אנו רוצים לראות עצמנו.  התגברות, לא מובנת מאליה, על המתח בין שתי המצוות. בין "זכור את עשה לך עמלק" (דברים כ"ה), לבין "...הגר הגר בתוכך ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים (ויקרא, י"ט)."

השילוב של עוז ושלום היה צו השעה גם במקרה של אסראא זידאן תאופיק עבד, אם לשלושה בת 30 מנצרת, אשר שלפה סכין ארוכה בתאריך ה 9.10.15  וניסתה לדקור חייל צה"ל בתחנה המרכזית בעפולה,

היה זה מעשה של עוז לעצור אותה, לירות ברגליה ולמנוע ממנה לבצע את זממה.  במקביל, גישה של שלום נדרשת מאתנו כדי להרגיש צער וחמלה על כך שהגענו למצב נוראי בו אם לשלושה נפרדת מילדיה ויוצאת מביתה כדי לדקור חייל, לתהות האם ניתן היה לנטרל אותה באופן שונה, להימנע משנאה ומפחד כלפי ערבים באשר הם ערבים, ולהמשיך לחתור לשלום עם שכנינו.

Israeli Summer

In the beginning of July the temperatures were mild for the time of year.  Almost worryingly mild.  “It’s too mild for an Israeli summer,” people said, seemingly concerned that evil was lurking behind the momentary enjoyment.  These mild temperatures contrasted starkly with the heatwave in Europe at the same time.  96 degrees in Berlin.  104 in Barcelona.  95 in Paris.  The contrast led to that very human emotion: schadenfreude.  Schadenfreude towards Europeans, whom we always envy, and towards our Israeli neighbors who flew there anticipating a refreshing vacation but instead struggled with unprecedented heat.

But by the end of July we Israelis had lost our schadenfreude and gained our own heatwave.  Albeit a fairly typical war-free Israeli summer (not wishing to tempt fate), yet the entire country was appalled by two brutal terror attacks committed by Jews: the attack on marchers in the Jerusalem Gay Pride Parade, and the arson at the home of an innocent family in the Palestinian village of Duma.

So what typifies an Israeli summer?

First, nature.  If Israel in spring is like a bride—fresh, charming, decorative and colorful—in summer Israel seems like the same bride, but thirty years on after an exhausting life: gray, dusty, sweaty and spent.  Israel in August waits impatiently for autumn rains to wash away the summer sweat and restore luster to its cheeks.

Israelis’ patience—not high at the best of times—is at its nadir during summer.  Heat, dust and sweat exacerbate the average Israeli’s already-short temper.  The innocent Western tourist stuck in a traffic jam in Tel Aviv in August, who sees the locals shouting and gesticulating vehemently at each other, quickly forgets the myth of cultured Jews. 

Israel’s vacation culture lags significantly behind the European vacances.  But when the children’s summer camps and grandparents are exhausted, the only alternative is to take them on a family vacation.  But where and for how much?  Israel is small and cramped.  The population grows, but the borders threaten to shrink.  And anyway, those who decide to vacation within Israel, face high prices that bear no relation to our tough economic situation.

Friends of ours took their six children to a modest kibbutz hotel.  Accommodation alone—3 rooms for 2 nights—cost nearly $2,000!  For the same money, they could have spent a whole week on a lakeshore in Europe, with money left over for ice cream. 

Yet most hotels in Israel are full over the summer and everyone takes vacation.  Why?  Because there is no alternative.  And maybe because no one knows what tomorrow will bring.  This time last year we were at war… and Iran is on the road to nukes… so let’s live it up while we can…

So what is good in our country in the summer?  Plenty.  I will mention three things:

One: Summer fruits.  If you haven’t tasted our cool red watermelon, sweet lychees, juicy golden mangoes, or figs dripping with honey, hurry up and do so before the season ends.  There’s nothing like Israel’s summer fruits!

Two: You might have noticed that despite the Sea of Galilee drying up, we no longer are being driven crazy with threats to save water.  We still did not get much rain this winter, but Israel, despite all its battles on other fronts, has managed to find solutions to one of its biggest problems since its establishment: enough water.  Thanks to desalination,  improved water transportation system and water purification, Israel in 2015 no longer has a water shortage!

And last but not least: In the Canary Islands the weather is always mild.  But after a while that gets boring.  What do you have to look forward to?  What can you complain about?

In closing, and apropos schadenfreude: Despite everything, an Israeli summer is preferable to the interminable frozen winters of countries such as Sweden or Canada.  After all, everything in life is relative, isn’t it?

First El Al Flight from Boston

“I find it difficult to visit Germany.  I’m uncomfortable with the sound of the language, the police uniforms, the large industrial buildings… When I was first invited to participate as a golfer in this summer’s Jewish Olympics, the Maccabiah Games in Berlin, I declined.  Then I learned that the Opening Ceremonies for the Games would be held in the stadium used by Hitler to stage the 1936 Berlin Olympics, and that thousands of Jewish athletes, coaches, family members and spectators would sing Israel’s national anthem Hatikvah, in memory of the 6 million who perished in the Holocaust.  When I heard this, I knew I had to go to Berlin.”

I remembered this story from my friend Jeremy Freedman, who was selected to be Canada’s Flagbearer at the Berlin Maccabiah, when on June 28 I was the first passenger to check in on El Al’s maiden flight from Boston to Israel.

Before the flight there was a flag-raising ceremony at Logan Airport.  Genuine enthusiasm was in the air.  To the sounds of Hatikvah and The Star-Spangled Banner, the Israeli flag was raised proudly alongside the flags of the other countries that fly directly from Boston.  At the ceremony were leaders of the Boston Jewish community and the local Israeli community, State dignitaries, Israeli diplomats, senior El Al management and few frequent flyers like myself. 

El Al‘s top executives were there to make sure the first flight took off uneventfully.   A feeling of celebration was in the air, as Boston was added to El Al’s three other North American destinations.  Was this “just business”?  It is always easy to be cynical, but I felt there was more than business.  It was sort of modern Zionism.  Blazing a new trail in the air.

We live in a challenging time for Israel.  Despite the Jewish New Year blessing, our enemies have not been uprooted.  Not every day and not in every place the Israeli flag is raised and  the national carrier opens its counters at a new airport (at the end of the terminal, off course, surrounded by armed police and increased security).  Opening a direct route from Boston is a significant contribution to commercial relations, investments, academic research, and connecting Israelis and local Jews to Israel.

While waiting for the flight I told some El Al people that on my previous flight, I sat next to a friendly businessman who bemoaned the comfort level of the El Al seats compared with those of competing airlines.  I said that beyond the obvious considerations of price, availability, comfort etc., choosing to fly El Al has a Zionist consideration.  I still remember last summer, when several airlines stopped flying to Israel because of rocket fire from Gaza, reminding us once again that at the moment of truth, we can rely only on ourselves.

On the Sabbath evening prior to the flight I was invited to the Harvard Chabad House.  After the meal, Rabbi Zarchi asked me to speak on the weekly Torah portion.  I shared some thoughts about a sense of proportion.  “In the Torah portion”, I suggested, “The Israelites complain of unquenched thirst and Moses strikes the rock to produce water.  Imagine that the Israelites had remembered how, just a short time earlier, they had been slaves in Egypt, where they were beaten, humiliated, their firstborn murdered…  Remembering that terrible period would have put their thirst into proportion and perhaps reduced some of their complaints.”

A sense of proportion could be useful today also.  With a worrying increase in boycotts against Israel, the fact that less than a century ago the Jewish people were almost wiped out by the scourge in Berlin, and last summer that was anything but a relaxing one, we should be thankful for the Maccabiah Games in Berlin, the aviation pioneering from Boston, and hopefully - for a quiet, relaxing summer in Israel.

מלאכי חתול*

אלפים שאפו.  מאות התאימו.  עשרות התחילו מסלול.  ואתם סיימתם אותו וקיבלתם את כנפי החתול.

בשבוע הראשון לטירונות, לפני כשנה וחצי, נכנס מפקד הצוות ל. מאוחר בלילה לחדרכם, הדליק סטיקלייט והצהיר: "בשביל להיות לוחם ביחידה הזו צריך לעבוד קשה מאד." אמר ויצא.  ואכן קשה מאד עבדתם.

לאחר מספר חודשים בצבא חלק אתי גיא את תובנתו הראשונה לגבי מהות השירות הצבאי: "הבנתי אבא.  מהצבא יוצאים עם שלושה דברים: חוויות, פציעות וחברים."  אז חוויות היו ויהיו למכביר.  רשימת הפציעות שהייתה מנת חלקכם ארוכה וכואבת מלהזכיר.  ולגבי חברים – כמה אינטימי יותר אפשר להיות עם חבר לצוות, מאשר לישון בצמד, מחובקים בתנוחת כפיות כדי לא לקפוא בליל חורף בהיר, חגורים בווסט ופק"לים, מצחינים משבוע ללא מקלחת, דחוקים בתוך מערת עזים בשבוע מילוט במדבר?!

יכולות וייעודי היחידה נחשפו בפניכם בהדרגה.  בשלב מתקדם בתהליך ההכשרה סיפר לי גיא: "פתאום התחוור לי שאם חס וחלילה טייס יאלץ לנטוש את מטוסו אי-שם בארץ אויב, כל המדינה תירתם להצילו.  טייסות יוזנקו, יחידות יוקפצו, כוחות ינועו, גנרלים יורידו פקודות.  אך בסופו של דבר יהיו אלו אנחנו, המכונים "חתולים", בקצה הכבל של המסוק.  זו תהיה אחריותנו לחלץ את הטייס ולהחזירו הביתה בשלום.  אז הבנתי איזו אחריות מטילים עלינו ולאיזה ייעוד אנחנו מוכשרים."

בטקס הסיום של מסלול ההכשרה הבטתי מסביב וסקרתי את פניהם הנרגשות של בני המשפחות.  ניסיתי להבין את משמעות ומקור הדמעות שנצצו בעיני כה רבים מאתנו, אבות ואימהות, סבים וסבתות, אחים וחברות.  דמעות גאווה גדולה – כמובן.  דאגה לבנים ולשלומם – כמובן.  אך היה שם עוד משהו.  היו שם תימהון והפנמה של העובדה שזהו זה.  שהילד שלא מזמן ליווינו לכתה א', חגגנו לו בר מצווה, הקראנו לו סיפור לפני השינה, הילד הזה מהיום קשור בקצה הכבל של המדינה, נושא על כתפיו שאך אתמול נשאו ילקוט לבית הספר, את האחריות לחלץ כל חבר, כל אח, כל אב וכל חיילת, בכל שעה, מכל מקום ובכל מצב.  

היו אלו דמעות של גאווה מהולה בעצב מהול בתימהון.  בעיני שלי נקוו עוד כמה דמעות.  גם הן בתמהיל יהודי של שמחה ועצב.  טקס הסיום התקיים בתאריך א' בסיון, בדיוק ביום השנה ה-20 לפטירתה של אמי זהבה ז"ל.  אתה גיא, היית נכדה הבכור.  קבל חיבוק חזק וגאה גם מסבתא.

במסלול ההכשרה המגוון שלכם למדתם לירות, לצנוח, לגלוש, לצלול, לפרוץ, לטפס.  התאמנתם בלוחמה זעירה, במילוט, בהישרדות, ברפואת חירום ובמגוון תחומים ויכולות.  איני מכיר צבא נוסף בעולם המשקיע כה רבות במיון, בהכשרת ובהפעלת כוח מחלץ כמוכם.  זהו אחד מסודות עוצמתו של צבא ההגנה לישראל.  ללא היכולת והמחויבות הזו יהיה הצבא שלנו פחות חזק ונחוש פחות.  

סיסמת היחידה לשורותיה הצטרפתם כלוחמים-מחלצים מתמצתת את ייעודה: "בצרה קראת ואחלצך" (תהלים פ"א).   כל חיל וחיילת בצה"ל יודעים, כי אם יקלעו לצרה במילוי משימתם, והיה זה באוויר, בים, ביבשה ומתחת לה, בגבולות הארץ או מעבר להם, אתם תבואו, כמלאכי חתול, להשיבם הביתה.

ולסיום, בקשה אישית: בחתירתכם להצלת ולחילוץ חיילי צבא ההגנה לישראל – זכרו לשמור גם על עצמכם!

*מוקדש לבני גיא ולחבריו בוגרי מחזור מ"ב של יחידת 669

שנה בצבא

בערב שישי אחד בדרך לבית הכנסת, שאלתי אותו: "אז מה עשית השבוע?"

 "עזוב אבא”’, ענה.  "אני מת מעייפות.  אל תחפור בבקשה".
"חמוד, אמנם אתה החייל במסלול. זה שעובד קשה, קופץ, צולל, מטפס, תחת מבחן מתמיד, וסוחב את האלונקות הפיזיות.  אך נא זכור שאנחנו, המשפחה שלך, גם אנו סוחבים אלונקה כבדה לאורך כל המסלול שלך, וגם אם וירטואלית, כבדה היא האלונקה.  אז סבלנות בבקשה ונא לשתף."

אז מה היה לנו באלונקה המשפחתית בשנה האחרונה, מאז גיוסו לצבא בדצמבר 2013:

כמה פציעות ואירועי בריאות.  כפי שהבין וחלק לאחר כמה חודשים בצבא: "אבא, הבנתי שבצבא אתה צובר שלושה דברים עיקריים: חברים. חוויות. בעיות בריאות."

מלחמה אחת בעזה.  שני חברים שנהרגו בקרבות.  בפעם השנייה כשהתקשרתי דרך הפקידה הפלוגתית לבשר לו את הבשורה המרה, הוא כבר ענה לטלפון בשאלה: "מי הפעם אבא?"
מחשבות טורדניות ובלתי-קרואות המתעקשות להתמקם בראש.  שליחת אנרגיה מרחוק ברגעים הקשים.  ניחושים והשערות של מה הוא עושה והיכן הוא נמצא.

השבעה בכותל.  "אני נשבע" מגרונותיהם של מאות חיילים צעירים חדורי-מוטיבציה. הזלת דמעת התרגשות.  גם מעיניהם של האבות הקשוחים-לכאורה.

טקס אינטימי של סיום קורס חובשים.  תמיהת ההורים מדוע הצבא מתעקש להשמיע שוב ושוב את השיר "בלדה לחובש", למרות שהחובש הגיבור נהרג בסוף השיר.

עייפות כרונית.  ניצול כל רגע פנוי לשינה מחד, אך התעקשות מצדו לא לישון כל השבת, כדי למצות כמה שאפשר את שעות החופש ולא "לבזבז את כל השבת על שינה, כי לישון אפשר גם בדרך לבסיס".

שבתות קצרות.  חזרה לבסיס במוצ"ש.  רק הספיק להירגע מעט ולשחרר, ושוב חזרה למציאות הצבאית התובענית.  

כמה ביקורי יום שישי בבסיס אי-שם בדרום הארץ, כאשר הוא נשאר שבת וביקור הורים מתאפשר.  נסיעה של ארבע שעות כדי לבלות שעה אחת אתו, להעניק ולקבל אנרגיות לעוד שבוע.

בקשת המפתח למכונית של אבא, כאשר נותרו עוד כמה שעות לפני שבת כדי לבקר את החברה.  השאלה הרגילה שלי: "ישנת מספיק כדי לנהוג?" והתשובה הקבועה: "אבא, זהו הדבר עליו הכי מקפידים בצבא."

המאכלים שהוא אוהב במיוחד, מוכנים עבורו בכל שבת שהוא מגיע הביתה.  זכות ראשונים שלו לפתוח את חבילת הגלידה במקרר.

קושי של אחותו הקטנה להבין מדוע דווקא האח הגדול מקבל תשומת לב ופינוק-יתר בכל פעם שהוא מגיע הביתה.  ולא עוזרות התמונות המעטות שניתן להראות לה והסיפורים על האימונים הקשים והמבחנים המפרכים שהוא עובר במהלך השבוע.  הצבא זה שם רחוק בעוד הגלידה שהוא אוכל לפניה זה כאן קרוב, בבית.

עשרות קילו של פירות יבשים, שוקולדים, עוגות ושאר "צ'וקולוקים".  בדואר, בתיק, במשלוח עם חבר.  כל מה שיכול להמתיק ולחזק.  רכישת ציוד משלים לציוד הצבאי: סכין חיתוך, טסטר, פנקסים, טושים לניווט, תחתונים טרמיים, נעלי ריצה, סוללות, גרביים וכל מה שצריך ומותר להביא מהבית.

תהייה על איפה הוא נמצא, גם בשבוע הגשום ביותר בחורף, כשאחיו הצעיר תהה האם הצבא מתאמן גם במזג אוויר סוער שכזה.  בסוף השבוע התבהרה התמונה כאשר סיפר: "ביום הסוער ביותר נכנסנו לים כדי להתאמן בשחייה וחילוץ בגלים גבוהים".

ב"שבוע נמר", השבוע המסכם את שנת האימונים הראשונה ונחשב לאחד השבועות הקשים ביותר במסלול ההכשרה, היינו בארה"ב, ונאלצנו לשלוח לו אנרגיות מרחוק מאד. בארוחת שבת בבית ידידי רוברט בלוס אנג'לס, שאל רוברט: "האם גיא וחבריו מבינים את המשמעות ההיסטורית, היהודית, הציונית, של שירותם הצבאי?"

"אני סבור שכן", עניתי.  "לא כולם.  לא תמיד.  אך באופן עקרוני, וגם אם לא תמיד מנוסח במלים – הם מבינים".

שבוע לאחר מכן התארחנו כל המשפחה לארוחת שבת אצל חברים בבוסטון.  סביב השולחן ישבו כמה בחורים אמריקאים צעירים, בשנות העשרים המוקדמות. חלקם לומד באוניברסיטאות עילית בארה"ב.  אחרים כבר התקבלו ללימודי תואר שני.  ילדינו עדן (17) וארי (15) התרשמו מהשיחה, מהדוברים ומהאוניברסיטאות: "הארוורד, MIT. מרשים מאד. והם רק בגיל של גיא."

"חמודים," אמרתי  להם לאחר הארוחה. "זכרו שבמידה רבה, הבחורים היהודים הטובים האלו בבוסטון יכולים ללמוד ולהצטיין באוניברסיטאות הטובות ביותר בארה"ב, בזכות האח שלכם והחברים שלו ובעתיד הלא רחוק – גם בזכותכם."

על האוטובוס

פתגם בערבית אומר כי "אל חוב בעד אל עדוה – אחלה מן אל-חילוויאת" (האהבה שבאה לאחר האיבה מתוקה מהממתקים).  לעתים המרחק הקטן בין עימות אלים לפיוס וחיבוק טמון באישיותו ובמעשיו של אדם אחד בלבד.

את יאיר אנסבכר הכרתי לפני מספר שנים.  לאחר חודשים בהם ילדי הבוגרים היו יוצאים לאחר ארוחת ערב שבת ל"שיחה עם אנסבכר", וחוזרים בעיניים בורקות, תהיתי מי זה האנסבכר הזה, שהתחתן עם בת הושעיה והצליח לשלהב את הנוער המקומי.  קראתי ונהניתי מספרו "כצל הציפור" על שירותו הצבאי ביחידה מובחרת.  לאחר שבמהלך מבצע "צוק איתן" הוא בילה שבת שלמה עם הצוות של גיא בשטח אימונים חם ושכוח-אל, כשטילים עפים מעליהם והזבובים יורדים לחייהם, גברה הערכתי  אליו.

מבתי שמעתי על סרטון בו מופיע אנסבכר, המסתובב ברשתות החברתיות וממחיש את המתח האדיר הטעון באוויר הישראלי.  התקשרתי אליו וביקשתי לקבל את הסיפור מפיו.  הרי הוא לפניכם בגוף ראשון:

"לפני כמה ימים נסעתי באוטובוס מתל אביב לירושלים, בתחנת ארלוזורוב עלתה לאוטובוס בחורה ערביה עטויה חיג'אב (כיסוי ראש) ובידיה שקיות.  באופן מידי עוררה האישה תשומת לב חשדנית.  גם אני סרקתי אותה במבט מהיר  ופטרתי את החשד הטבעי שעלה בי בתירוץ שבטח כבר מישהו אחר בדק אותה.  במהרה התברר כי הנוסעים האחרים היו פחות שאננים ממני.

באמצע דרך איילון האוטובוס עצר בצדי הדרך.  נהג האוטובוס ניגש לחלק האחורי של האוטובוס וביקש בהיסוס מכל הנוסעים לפתוח בפניו את תיקי היד שלהם, תוך כדי שהוא מתנצל ואומר כי בעצם אין בידו סמכות לבקש זאת מהנוסעים.   דקה לאחר תום המסדר המוזר האוטובוס המשיך בנסיעתו.

חשבתי שאוכל לחזור לנמנם אלא שמסדר בדיקת התיקים חזר על עצמו שוב.  הפעם הנהג נראה עוד יותר מהוסס.   כיוון שזה עתה סיימתי שירות מילואים בדרום ובסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום, קמתי ושאלתי את הנהג בתוקף  מה קורה באוטובוס.  הנהג גמגם ואמר שחלק מהנוסעים חושדים בנוסע אחר ושהוא לא יכול להמשיך בנסיעה.

'אתה מתכוון לאישה הערבייה?' שאלתי אותו.  הוא אישר בניד ראש איטי את מה שלי כבר היה די ברור...

במדי הצבא המאובקים כנראה נדמיתי בעיני שאר הנוסעים כדבר הקרוב ביותר לסמכות ביטחונית.  על האישה הערבייה רעולת הפנים זה דווקא לא עבד.   היא התעקשה שלא אתקרב אליה ושלא אעז לגעת בה או בתיק שלה.  בשלב זה נחלקו נוסעי האוטובוס לשלושה מחנות: היו שתמכו בבדיקה מידית של האישה.   היו שהגנו על זכויות הפרט של הנוסעת, והיו שצילמו את הדרמה בסמארטפון.  בשלב זה כבר הפסקתי לחשוד באישה המסכנה והבנתי שהמשימה השתנתה -  היה צורך דחוף להרגיע את הרוחות.

ואכן להרגיע את הרוחות היה מה שניסיתי לעשות במשך יתרת הנסיעה לירושלים.  שוחחתי ארוכות עם האישה הפגועה. התנצלתי על החשד בה והסברתי לה שחשדם וחששם של נוסעי האוטובוס לא היה מתוך כוונת זדון.  שאנו היהודים שרויים במצב של פחד וחשד בזרים כבר יותר מאלפיים שנה.  האישה מצידה השיבה כי הפחד והחשד אינם סותרים את העובדה שאסור לפגוע בפרטיותה.  שבכל פעם שהיא נוסעת בתחבורה ציבורית או מסתובבת במקום ציבורי דבר כזה מתרחש.  כך מצאנו עצמנו שנינו בליבה של דרמה שאף לא אחד מאתנו רצה לככב בה.  לרגע קצר היינו קרובים לאלימות קשה, אף על פי ששנינו היינו צודקים.  ואז הבנו שהאויב האמתי שלנו הוא חוסר האמון והפחד ההדדי.  מהאוטובוס כבר ירדנו כידידים המכבדים זה את זה ומבינים טוב יותר זה את זה."

 את הסיפור סיים אנסבכר בתפילה/בקשה אישית אותה הפנה לשכנינו הערבים:

"אנא מכם.  קומו והשמיעו קול מתון!  קומו והילחמו בקיצונים וברשעים.  אל תתפתו להיגרר לעוד מלחמה.  גם אם המשמעות היא שיבדקו לכם את התיק.  הבינו גם את המצב בו אנו נמצאים.   זו אינה גזענות אלא פחד טהור בו תומכת המציאות המדממת בה כולנו נמצאים.  בואו נחשוף ביחד את האויב המשותף לנו – חוסר האמון והפחד ההדדי."

 ג'ים קולינס בספרו "מטוב למצוין" מדגיש את חשיבות גיוס האנשים הטובים ביותר לתפקידי ניהול והנהגה, ומכנה זאת "להעלות את האנשים הטובים ביותר על האוטובוס".  גם על האוטובוס המטאפורי שלנו רצוי וראוי שיהיו האנשים הטובים ביותר, כפי שממחיש סיפור האוטובוס מתל אביב לירושלים.

 

יורה

יש בו משהו ביורה, בגשם הראשון בארץ ישראל. משהו מנחם, מעודד, מעניק תקווה. 

הגשם הראשון בישראל משמעותי עוד יותר לאחר קיץ כה יבש, סוער ואכזרי.  לאחר קיץ 2014. 

הגשם הראשון מסמן ומסמל את המעבר מהיבש, מהאפרורי, מהחשוף, מחד הקצוות ומהמבוקע, לירוק, לצבעוני, לרך, למעוגל, למפויס.

הגשם הראשון בישראל גם טומן בחובו הבטחה.

כאשר צעדנו אשתי ואני לאחר הגשם הראשון את צעדת שבת אחר הצהרים שלנו על הגבעות המקיפות את הושעיה, נזכרתי בדבריו של רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – האמן שאפשר גם לתקן. "  האדמה הגלילית הכהה הייתה עדיין חרוצה בבקיעי היובש של הקיץ, אך בין בקעיה כבר הנצו בסגול פרחי הסתוונית, כמו היו הן הילדות המפזרות עלי ורדים לפני הכלה הצועדת לחופתה בהכריזן: "הנה באה הכלה."

פרחי הסתוונית, עלי הרקפות הבוקעים את חגווי הסלע בגווני הירוק כהה, מרבדי העשב המתחילים לכסות את אדמת ארצנו, שרביטי הנרקיסים, העיריות, היקינתון ושאר פקעות פרחי החורף, מביאים בחובם תקווה ונחמה, אך גם עלולים לבלבל ולהסוות.

הטבע יודע לנחם אך עלול גם להונות.  מתחת לירוק ולצבעוני, לרך ולמעוגל, עדיין שוכנת לה אותה חלקת אדמה.  אותה פיסת ארץ.  באותו מקום.  תחת אותה פיסת שמים.  הגשם הראשון אמנם הגליד וכיסה מעט את צלקות הקיץ של 2014, אך מתחת הגלדים עדיין חיים ומדממים הפצעים.

הישוב הערבי כפר כנא שוכן מרחק זריקת אבן מהושעיה. לכפר היסטוריה עשירה לשלושת הדתות. בנצרות למשל, מפורסם כפר כנא כמקום הנס הראשון של ישו.  שם הפך ישו לפי המסורת הנוצרית מים ליין.  הכפר הוא תחנה חשובה ב"דרך הבשורה" מנצרת לכפר נחום.

הריגתו של חיר חמדאן מכפר כנא אשר תקף שוטרים ונורה על ידיהם ב-8 בנובמבר 2014, עוררה סערה ומהומות אלימות במגזר הערבי בישראל.  שורות אלו נכתבות בעיצומה של הסערה.  הסערה צמחה על רקע המתח העצום במגזר הערבי שהולך ומבעבע לו כמו לבה רותחת בהר געש פעיל.  לולא מתח זה היה האירוע בכפר כנא מסתכם בוודאי רק בהאשמת השוטר היורה בשיקול דעת מוטעה.  בגינו טוענים רבים בציבור הערבי כי דמם הוא הפקר.

ערבי במדינת ישראל נתון תחת מכבש של לחץ כמעט בלתי אפשרי: מצד שכניו היהודים והממסד הישראלי הוא נמצא תחת זכוכית מגדלת וחשד מוסווה או אפילו גלוי בנאמנותו.  האזרח הערבי בישראל עומד בפני קושי רב יותר מעמיתו היהודי בתחומי התעסוקה, האקדמיה והדיור.  מצד הציבור הפלסטיני השכן, עמו הוא קשור לעתים לא רק בשפה, היסטוריה ותרבות משותפים אלא גם בקשרי משפחה, הערבי הישראלי חשוד בשיתוף פעולה עם האויב ובחוסר הזדהות עם העם הפלסטיני וסבלו.  ומצד שלישי, על הציבור הערבי בישראל להתמודד עם אתגרי החיים, המחייה, התעסוקה, הדיור והביטחון שכל ישראלי נדרש להתמודד אתם.  המלחמה בעזה בקיץ 2014 רק העצימה את המתח, החשדנות והלחצים המופעלים על אזרחיה הערבים של מדינת ישראל.

אחד מהפירושים שנתנו חז"ל למילה "יורה" הוא: "(גשם) שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס פירותיהן ולעשות כל צורכיהן". 'יורה' משורש: יר"ה, שמשמעותו: להורות, ללמד.  היורה, הגשם הראשון, מלמד להתארגן לקראת החורף, לסתום את נקודות התורפה הרטובות שדרכם יטפטפו הגשמים לבית.  היורה הוא גשם המהווה התראה ראשונה לקראת החורף.

אתגר השילוב והחיים ביחד של ערבים ויהודים במדינת ישראל כבר לא זקוק ל"יורה" ומלמד שיציגו ויחשוף אותו.  הוא כבר ברור ומאיים מזה זמן רב.  גשם היורה אשר בישר את תחילתו של חורף 2014 רק הוסיף וחשף בממטריו העזים את הניגוד בין האדמה המתכסה בעלווה ירוקה וצבעונית לאחר הקיץ המצמית, לבין עצביה הרגישים של החברה הישראלית, אותם הותיר הקיץ האחרון חשופים ופגיעים עוד יותר מתמיד.