פתגם בערבית אומר כי "אל חוב בעד אל עדוה – אחלה מן
אל-חילוויאת" (האהבה שבאה לאחר האיבה מתוקה מהממתקים). לעתים המרחק הקטן בין עימות אלים לפיוס וחיבוק
טמון באישיותו ובמעשיו של אדם אחד בלבד.
את יאיר אנסבכר הכרתי לפני מספר שנים. לאחר חודשים בהם ילדי הבוגרים היו יוצאים לאחר
ארוחת ערב שבת ל"שיחה עם אנסבכר", וחוזרים בעיניים בורקות, תהיתי מי זה
האנסבכר הזה, שהתחתן עם בת הושעיה והצליח לשלהב את הנוער המקומי. קראתי ונהניתי מספרו "כצל הציפור" על
שירותו הצבאי ביחידה מובחרת. לאחר שבמהלך
מבצע "צוק איתן" הוא בילה שבת שלמה עם הצוות של גיא בשטח אימונים חם
ושכוח-אל, כשטילים עפים מעליהם והזבובים יורדים לחייהם, גברה הערכתי אליו.
מבתי שמעתי על סרטון בו מופיע אנסבכר, המסתובב ברשתות החברתיות וממחיש
את המתח האדיר הטעון באוויר הישראלי. התקשרתי אליו וביקשתי לקבל את הסיפור מפיו. הרי הוא לפניכם בגוף ראשון:
"לפני כמה ימים נסעתי באוטובוס מתל אביב לירושלים, בתחנת ארלוזורוב
עלתה לאוטובוס בחורה ערביה עטויה חיג'אב (כיסוי ראש) ובידיה שקיות. באופן מידי עוררה האישה תשומת לב חשדנית. גם אני סרקתי אותה במבט מהיר ופטרתי את
החשד הטבעי שעלה בי בתירוץ שבטח כבר מישהו אחר בדק אותה. במהרה התברר כי הנוסעים האחרים היו פחות שאננים
ממני.
באמצע דרך איילון האוטובוס עצר בצדי הדרך. נהג האוטובוס ניגש לחלק האחורי של
האוטובוס וביקש בהיסוס מכל הנוסעים לפתוח בפניו את תיקי היד שלהם, תוך כדי שהוא
מתנצל ואומר כי בעצם אין בידו סמכות לבקש זאת מהנוסעים. דקה לאחר תום המסדר המוזר האוטובוס המשיך
בנסיעתו.
חשבתי שאוכל לחזור לנמנם אלא שמסדר בדיקת התיקים חזר על עצמו שוב.
הפעם הנהג נראה עוד יותר מהוסס. כיוון שזה עתה סיימתי שירות מילואים בדרום ובסך
הכל רציתי לחזור הביתה בשלום, קמתי ושאלתי את הנהג בתוקף מה קורה
באוטובוס. הנהג גמגם ואמר שחלק מהנוסעים חושדים
בנוסע אחר ושהוא לא יכול להמשיך בנסיעה.
'אתה מתכוון לאישה הערבייה?' שאלתי אותו. הוא אישר בניד ראש איטי את מה שלי כבר היה די
ברור...
במדי הצבא המאובקים כנראה נדמיתי בעיני שאר הנוסעים כדבר הקרוב ביותר
לסמכות ביטחונית. על האישה הערבייה רעולת
הפנים זה דווקא לא עבד. היא התעקשה שלא
אתקרב אליה ושלא אעז לגעת בה או בתיק שלה. בשלב זה נחלקו נוסעי האוטובוס לשלושה מחנות: היו
שתמכו בבדיקה מידית של האישה. היו שהגנו
על זכויות הפרט של הנוסעת, והיו שצילמו את הדרמה בסמארטפון. בשלב זה כבר הפסקתי לחשוד באישה המסכנה והבנתי שהמשימה
השתנתה - היה צורך דחוף להרגיע את הרוחות.
ואכן להרגיע את הרוחות היה מה שניסיתי לעשות במשך יתרת הנסיעה
לירושלים. שוחחתי ארוכות עם האישה הפגועה.
התנצלתי על החשד בה והסברתי לה שחשדם וחששם של נוסעי האוטובוס לא היה מתוך
כוונת זדון. שאנו היהודים שרויים במצב של
פחד וחשד בזרים כבר יותר מאלפיים שנה. האישה
מצידה השיבה כי הפחד והחשד אינם סותרים את העובדה שאסור לפגוע בפרטיותה. שבכל פעם שהיא נוסעת בתחבורה ציבורית או מסתובבת
במקום ציבורי דבר כזה מתרחש. כך מצאנו
עצמנו שנינו בליבה של דרמה שאף לא אחד מאתנו רצה לככב בה. לרגע קצר היינו קרובים לאלימות קשה, אף על פי ששנינו
היינו צודקים. ואז הבנו שהאויב האמתי שלנו
הוא חוסר האמון והפחד ההדדי. מהאוטובוס
כבר ירדנו כידידים המכבדים זה את זה ומבינים טוב יותר זה את זה."
את הסיפור סיים אנסבכר
בתפילה/בקשה אישית אותה הפנה לשכנינו הערבים:
"אנא מכם. קומו והשמיעו
קול מתון! קומו והילחמו בקיצונים
וברשעים. אל תתפתו להיגרר לעוד
מלחמה. גם אם המשמעות היא שיבדקו לכם את
התיק. הבינו גם את המצב בו אנו
נמצאים. זו אינה גזענות אלא פחד טהור בו
תומכת המציאות המדממת בה כולנו נמצאים.
בואו נחשוף ביחד את האויב המשותף לנו – חוסר האמון והפחד ההדדי."
ג'ים קולינס בספרו "מטוב
למצוין" מדגיש את חשיבות גיוס האנשים הטובים ביותר לתפקידי ניהול והנהגה, ומכנה
זאת "להעלות את האנשים הטובים ביותר על האוטובוס". גם על האוטובוס המטאפורי שלנו רצוי וראוי שיהיו
האנשים הטובים ביותר, כפי שממחיש סיפור האוטובוס מתל אביב לירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה