בערב שישי אחד בדרך לבית הכנסת, שאלתי אותו: "אז מה עשית
השבוע?"
"עזוב אבא”’, ענה. "אני מת מעייפות. אל תחפור בבקשה"."חמוד, אמנם אתה החייל במסלול. זה שעובד קשה, קופץ, צולל, מטפס, תחת מבחן מתמיד, וסוחב את האלונקות הפיזיות. אך נא זכור שאנחנו, המשפחה שלך, גם אנו סוחבים אלונקה כבדה לאורך כל המסלול שלך, וגם אם וירטואלית, כבדה היא האלונקה. אז סבלנות בבקשה ונא לשתף."
אז מה היה לנו באלונקה המשפחתית בשנה האחרונה, מאז גיוסו לצבא בדצמבר
2013:
כמה פציעות ואירועי בריאות.
כפי שהבין וחלק לאחר כמה חודשים בצבא: "אבא, הבנתי שבצבא אתה צובר
שלושה דברים עיקריים: חברים. חוויות. בעיות בריאות."מלחמה אחת בעזה. שני חברים שנהרגו בקרבות. בפעם השנייה כשהתקשרתי דרך הפקידה הפלוגתית לבשר לו את הבשורה המרה, הוא כבר ענה לטלפון בשאלה: "מי הפעם אבא?"
מחשבות טורדניות ובלתי-קרואות המתעקשות להתמקם בראש. שליחת אנרגיה מרחוק ברגעים הקשים. ניחושים והשערות של מה הוא עושה והיכן הוא נמצא.
השבעה בכותל. "אני
נשבע" מגרונותיהם של מאות חיילים צעירים חדורי-מוטיבציה. הזלת דמעת התרגשות. גם מעיניהם של האבות הקשוחים-לכאורה.
טקס אינטימי של סיום קורס חובשים. תמיהת ההורים מדוע הצבא מתעקש להשמיע שוב ושוב
את השיר "בלדה לחובש", למרות שהחובש הגיבור נהרג בסוף השיר.
עייפות כרונית. ניצול כל רגע
פנוי לשינה מחד, אך התעקשות מצדו לא לישון כל השבת, כדי למצות כמה שאפשר את שעות
החופש ולא "לבזבז את כל השבת על שינה, כי לישון אפשר גם בדרך לבסיס".
שבתות קצרות. חזרה לבסיס
במוצ"ש. רק הספיק להירגע מעט ולשחרר,
ושוב חזרה למציאות הצבאית התובענית.
כמה ביקורי יום שישי בבסיס אי-שם בדרום הארץ, כאשר הוא נשאר שבת
וביקור הורים מתאפשר. נסיעה של ארבע שעות כדי
לבלות שעה אחת אתו, להעניק ולקבל אנרגיות לעוד שבוע.
בקשת המפתח למכונית של אבא, כאשר נותרו עוד כמה שעות לפני שבת כדי לבקר
את החברה. השאלה הרגילה שלי: "ישנת
מספיק כדי לנהוג?" והתשובה הקבועה: "אבא, זהו הדבר עליו הכי מקפידים
בצבא."
המאכלים שהוא אוהב במיוחד, מוכנים עבורו בכל שבת שהוא מגיע הביתה. זכות ראשונים שלו לפתוח את חבילת הגלידה במקרר.
קושי של אחותו הקטנה להבין מדוע דווקא האח הגדול מקבל תשומת לב
ופינוק-יתר בכל פעם שהוא מגיע הביתה. ולא
עוזרות התמונות המעטות שניתן להראות לה והסיפורים על האימונים הקשים והמבחנים המפרכים
שהוא עובר במהלך השבוע. הצבא זה שם רחוק בעוד
הגלידה שהוא אוכל לפניה זה כאן קרוב, בבית.
עשרות קילו של פירות יבשים, שוקולדים, עוגות ושאר
"צ'וקולוקים". בדואר, בתיק,
במשלוח עם חבר. כל מה שיכול להמתיק ולחזק. רכישת ציוד משלים לציוד הצבאי: סכין חיתוך,
טסטר, פנקסים, טושים לניווט, תחתונים טרמיים, נעלי ריצה, סוללות, גרביים וכל מה
שצריך ומותר להביא מהבית.
תהייה על איפה הוא נמצא, גם בשבוע הגשום ביותר בחורף, כשאחיו הצעיר
תהה האם הצבא מתאמן גם במזג אוויר סוער שכזה.
בסוף השבוע התבהרה התמונה כאשר סיפר: "ביום הסוער ביותר נכנסנו לים
כדי להתאמן בשחייה וחילוץ בגלים גבוהים".
ב"שבוע נמר", השבוע המסכם את שנת האימונים הראשונה ונחשב לאחד
השבועות הקשים ביותר במסלול ההכשרה, היינו בארה"ב, ונאלצנו לשלוח לו אנרגיות
מרחוק מאד. בארוחת שבת בבית ידידי רוברט בלוס אנג'לס, שאל רוברט: "האם גיא
וחבריו מבינים את המשמעות ההיסטורית, היהודית, הציונית, של שירותם הצבאי?"
"אני סבור שכן", עניתי.
"לא כולם. לא תמיד. אך באופן עקרוני, וגם אם לא תמיד מנוסח במלים –
הם מבינים".
שבוע לאחר מכן התארחנו כל המשפחה לארוחת שבת אצל חברים בבוסטון. סביב השולחן ישבו כמה בחורים אמריקאים צעירים,
בשנות העשרים המוקדמות. חלקם לומד באוניברסיטאות עילית בארה"ב. אחרים כבר התקבלו ללימודי תואר שני. ילדינו עדן (17) וארי (15) התרשמו מהשיחה,
מהדוברים ומהאוניברסיטאות: "הארוורד, MIT. מרשים מאד. והם רק בגיל
של גיא."
"חמודים," אמרתי
להם לאחר הארוחה. "זכרו שבמידה רבה, הבחורים היהודים הטובים האלו
בבוסטון יכולים ללמוד ולהצטיין באוניברסיטאות הטובות ביותר בארה"ב, בזכות האח
שלכם והחברים שלו ובעתיד הלא רחוק – גם בזכותכם."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה