יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

"עוז ושלום"


"אימא הבהילה אותי הבוקר!", סיפר לי בני ארי (16): "יצאתי מהבית לבית הספר.  כהרגלי בבוקר, הייתי אפוף שינה.  אימא, שבדיוק חזרה מריצת הבוקר שלה, צעקה לפתע בחדות: "ארי - תיזהר!!".  נבהלתי וזינקתי. חשבתי שגם לפתח דלתנו הגיע מחבל חמוש בסכין... ואז הבנתי שהייתה זו החתולה הקטנה של אחותי שניסתה לחמוק לתוך הבית מבעד הדלת..."

"רעננתי במוחי את טכניקות ההגנה מול תקיפה בסכין שלמדנו פעם באימוני הקראטה שלך...  לאחר שאתמול נזרקו אבנים ברחוב בחיפה בו נמצא משרדי..." חלק אתי ידידי שמוליק ביום שבת.

ליד הקפיטריה במכללת עמק יזרעאל פגשתי את ר., עובד המכללה, ערבי ישראלי מכפר קטן ליד עפולה.  שאלתיו: "מה יהיה?" במבט מודאג וטרוד ענה: "ואללה, לא יודע.  הכפר שלנו הוא הכי דו-קיום שיש.  משרתים בצבא (הוא עצמו שירת בגולני). משולבים בחברה הישראלית. חשים חלק מהמרקם הישראלי.  ועכשיו אנחנו בפחד שהיהודים בעפולה (שם אירעו כבר שתי דקירות של מפגעים ערבים) יתנקמו בנו מחוסר הבדלה בין טובים לרעים..."

בימים של "אחרי החגים", עצבי האזרחים הישראלים מתוחים עד דק.  ולא לחינם.  בכל עיר ובכל פינה צצים להם צעירים ערבים ותוקפים אזרחים יהודים. בעיקר בסכינים. גם במטענים ובירי.  בשלב זה.  אופי האלימות והטרור עוד עלול להסלים.

ושוב מעגל אלימות. ושוב השאלה: האם זו האינתיפאדה השלישית? ושוב לחצים על הממשלה והצבא למצוא ולהמציא אמצעים חדשים לדיכוי מעשי הטרור נגדנו.  ושוב הן הלוחצים והן הנלחצים יודעים כי אמצעים אלו הינם רק פלסטר ארעי המודבק על חתך עמוק ומודלק ופתרון אמיתי ובשורה לא יביאו.   

בזמנים שכאלו קלה הגלישה לקיצוניות.  קיצוניות על כל גווניה וכיווניה.  מי לייאוש מהכל ולפנטזיות על הגירה לברלין העיר המובטחת.  מי לפחד קמאי, לשנאה ולהזיות אודות פתרונות קסם.

אך הפתרון, המאד לא פשוט וכנראה לטווח הארוך בלבד, נמצא באמצע הדרך.  והדרך להתמודד עם המצב ולצאת כשידנו, אזרחיה הציונים של מדינת ישראל, על העליונה, באה לידי ביטוי בצמד מלים: עוז ושלום. 

עוז – כח פיזי ומוסרי משולבים זה בזה.  עוצמה צבאית ואזרחית.  אחדות עם.  הימנעות מפירוד ומחלוקת עם ישראל לשבטים ולסקטורים (מתנחלים, תל אביבים, שמאלנים, חרדים...).  גיבוי ותמיכה בעומדים על המשמר בחזית המאבק.  נחישות לעמוד בתלאות הכרוכות בהקמתה ובביסוסה של מדינת ישראל במזרח התיכון ונכונות גם לשלם לעתים מחיר יקר.

שלום – שמירה על ערכי מוסר יהודיים ואוניברסליים, גם כאשר הצד השני אינו עושה זאת.  המשך הושטת יד לשלום (כאשר היד השנייה תמיד אוחזת בנשק טעון) גם כאשר לא וודאי שיש מי שילחץ אותה.  מבט אמיץ וחסר-פניות במראה כדי לזכור מי אנחנו, מדוע אנחנו פה וכיצד אנו רוצים לראות עצמנו.  התגברות, לא מובנת מאליה, על המתח בין שתי המצוות. בין "זכור את עשה לך עמלק" (דברים כ"ה), לבין "...הגר הגר בתוכך ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים (ויקרא, י"ט)."

השילוב של עוז ושלום היה צו השעה גם במקרה של אסראא זידאן תאופיק עבד, אם לשלושה בת 30 מנצרת, אשר שלפה סכין ארוכה בתאריך ה 9.10.15  וניסתה לדקור חייל צה"ל בתחנה המרכזית בעפולה,

היה זה מעשה של עוז לעצור אותה, לירות ברגליה ולמנוע ממנה לבצע את זממה.  במקביל, גישה של שלום נדרשת מאתנו כדי להרגיש צער וחמלה על כך שהגענו למצב נוראי בו אם לשלושה נפרדת מילדיה ויוצאת מביתה כדי לדקור חייל, לתהות האם ניתן היה לנטרל אותה באופן שונה, להימנע משנאה ומפחד כלפי ערבים באשר הם ערבים, ולהמשיך לחתור לשלום עם שכנינו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה