טנגו להסכם

"כשאתה צועד בכיוון תהום – יש יתרון בפסיעה של צעד קדימה ושני צעדים אחורה." מתווה הסכם השלום הישראלי-פלשתיני אשר אותו מבטיח/מאיים מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להניח לפני הצדדים הניצים בקרוב, מעורר מחדש וויכוח ישן ומותש.  לאחר שנדמה היה שגם קנאי השלום והאופטימיסטים הגדולים ביותר שבינינו התייאשו מהסיכוי לראותו מגיע בדורנו, מגיע קרי ומנסה להפיח חיים אחרונים באפשרות להסדר קבע, כמו היה רופא אמיץ ועקשן המנסה להציל את חייו של חולה נוטה למות לאחר שכל עמיתיו הרופאים כבר הרימו ידיים. לא מזמן קיבלתי בדוא"ל הזמנה לצעדה לתמיכה בתהליך השלום (מה, יש תהליך?).  יום אחר כך קיבלתי הודעה מבית הספר של בתי כי באפשרות התלמידות להצטרף לצעדה למען "חיזוק ארץ ישראל" (הובהר בהודעה כי הלימודים יתקיימו כרגיל ושההשתתפות בצעדה אינה באחריות בית הספר).  במקביל החלו  להופיע בעיתונות הישראלית ובשלטי חוצות מודעות של אנשי עסקים למען קידום תהליך השלום. כאשר בוחנים את הוויכוח הציבורי המתקיים באזור בנושא יוזמת קרי, עולות כמה מחשבות: האחת, שהוויכוח הציבורי בישראל חסר התלהבות וחסר משתתפים. נראה כי הן המתנגדים מימין והן המקווים משמאל, חסרי אמונה כי משהו אמיתי אכן יכול להתרחש כאן ולכן מגבילים את התנגדותם או את תמיכתם רק למינימום הנדרש כדי להצדיק את קיומם. השנייה, אותה טורחים כל הפרשנים, המפרשים, הידידים והמאיימים להזכיר לנו שוב ושוב, שזו באמת עשויה להיות ההזדמנות האחרונה להסדר בסיבוב ההיסטוריה הנוכחי, כיוון שאם הניסיון הזה יכשל (והגדרת כישלון היא עניין לגמרי סובייקטיבי כאן), כנראה ייסתם הגולל על האפשרות ועל האמונה של שני הצדדים בהיתכנות הסדר בעת הזו. והשלישית היא, שהשתיקה הנשמעת מהצד הפלשתיני רועמת והתמיכה של הציבור הפלשתיני בתהליך שלום בולטת בהיעדרה.   כאשר קראתי בעיתונות הישראלית את מודעות התמיכה בתהליך השלום ובהגעה להסדר קבע אשר פורסמו  במימון אנשי עסקים ישראלים, תהיתי האם הכסף הרב שהושקע במימון המודעות האלו, היה משיג תוצאות טובות הרבה יותר אילו היה יכול לממן מודעות תמיכה הבאות מהצד הפלשתיני.  תארו לעצמכם את הנוסח הבא עליו היו חתומים, למשל, אנשי ציבור, אנשי עסקים, ראשי רשויות, תנועות נוער ו"סתם עמך" פלשתינים: "אנו החתומים מטה, קוראים לשכנינו הישראלים לשים מאחורינו את הסכסוך שבינינו ולהגיע להסדר קבע אשר יאפשר לבנינו ולבני בנינו לחיות ולשגשג כשכנים זה לצד זה....   במקביל לשאיפתנו להקים מדינה פלשתינית, אנו מחויבים לזכותם של שכנינו הישראלים למדינה יהודית בארץ ישראל אשר תהווה בית לעם היהודי....  אנו מבינים שלא כל חלומותינו המדיניים יוכלו להתגשם...  אנו מצפים להקים בית פלשתיני אשר ייתן בית ומענה לפזורה הפלסטינית ויצור מקומות עבודה, אפשרות חיים הגונה, הוגנת ומכובדת לפליטים הפלשתינים אשר נעקרו מבתיהם ב 1948 ו 1967.  עם הקמת בית פלשתיני זה יתמו טענותינו וייחתם באופן רשמי וסופי הסכסוך שבינינו... אנו מושיטים יד ומצפים לקבל יד מושטת חזרה... בואו נתגבר על הפחדים והחשדות ונפנה ביחד לדרך אמיצה..." לאחר כתיבת השורות שלמעלה, התקשרתי לכמה ממכרי העוסקים בתחום המו"מ הישראלי-פלשתיני.  הצגתי להם את מחשבותיי ושאלתי לדעתם.  תובנותיהם מתומצתות בנקודות הבאות: א.     פנייה מסוג זו היא פניית החזק.  החזק הוא זה המושיט יד לשלום לחלש.  כל עוד אנחנו החזקים על הפנייה לפיוס לבוא מצדנו. תוך כדי האזנה קשובה לתפיסת עולם זו תהיתי (והאמת, גם יראתי) מה עלול לקרות אם אי פעם (חס וחלילה) לא אנחנו נהיה החזקים. ב.     הייאוש בצד הפלשתיני גדול מהייאוש בצד הישראלי.  אם אצלנו כבר אין רבים המאמינים כי ניתן להגיע לסיום הסכסוך, בצד הפלשתיני המצב גרוע עוד יותר. לדברי אחד מהפעילים בתחום, 60% מהפלשתינים היו תומכים בהסכם אך מעל 70% אינם מאמינים שהוא אפשרי. ג.      בכל זאת יש קולות פלשתינים הקוראים לפיוס ולהשלמה.  מדווחות לעתים אפילו כמה פעולות פלשתיניות של הכשרת לבבות להסדר שלום, ולמרות הפחד והסיכון, יש גם פלשתינים התומכים בפומבי בהסכם שלום.  אך הבעיה היא בתקשורת הישראלית, אשר (באופן כללי ולא רק בהקשר  הסכסוך הישראלי-פלשתיני) לעתים רחוקות מפרסמת אירועים חיוביים ומעדיפה טרור, פצצות, דם ודמעות על סיפורי תקווה ושיתוף פעולה. ד.     גם כאן ישנם הבדלי תרבות בין הצדדים.  פעילות פרו-הסכם פלשתינית אינה בהכרח מתבטאת בצורות האופייניות בישראל.  הפלשתינים ישתמשו פחות בתקשורת ובאירועים פומביים ויותר בתקשורת חברתית ובהפעלת לחצים פוליטיים פנימיים על מקבלי החלטות. ה.    עדיין אין בכלל מסמך אמריקאי המניח בפני הצדדים את מה שמכנים האמריקאים "ההסכם הטוב ביותר שניתן להגיע אליו".  צוות המו"מ האמריקאי עדיין טורח ומנסה לצמצם את הפערים הגדולים בין הצדדים ולהגיע למסמך מוצע עליו יתקשו שני הצדדים לענות בשלילה. ועם מה כל זה מותיר אותנו? לפחות ככל שהדבר נוגע לציבור הישראלי, נראה כי החלוקה העיקרית היא בין אלו המאמינים כי התקדמות במסלול (שנראה כי יציג) ג'ון קרי משמעותה התאבדות לאומית, לבין אלו החושבים שמסלול זה הוא הדבר הנכון אך התקדמות בו תהיה איטית, מסוכנת וזרועת חתחתים ומכשולים.  קשה כיום למצוא ציבור משמעותי הסבור כי חזון אחרית הימים של ישעיהו "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו פרק ב') נמצא מעבר לפינת נייר העקרונות האמריקאי. במצב כזה, יש מן היתרון בריקוד טנגו של צעד אחורה ושניים קדימה, גם כאשר לא ברור ומוסכם מהו הקדימה והיכן האחורה. גם מי שלא שולט ברזי צעדי הטנגו, יודע כי בריקודי זוגות עלולים בני הזוג לדרוך זה על רגלה של זו ולהיפך. ריקוד טנגו ללא מיומנות, תיאום והבנה עלול אף להסתיים ברגל שבורה.  אך האם אין הריקוד המאתגר עדיף על עוד סיבוב אלים של איגרוף?     שגיא מלמד מתגורר עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ספרו "בנארצי" יצא לאור ב- 2012 בהוצאת אחיאסף ותורגם לאנגלית כ- Son of My Land ב-2013.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com

I, too, Invited into my Sukkah

Rabbi Levi Yochanan of Berdichev used to invite simple folk into his sukkah, those who had neither Torah learning nor any money.  This distressed some of his disciples, and they asked him, “Why does our Rabbi see fit to bring into his sukkah such boorish people?”  The righteous man answered: “After I reach 120 years of age and I go to the World in Which All is Good, where the righteous sit in a sukkah the size of a whale, I will come and ask if I may sit in that sukkah.  And if they do not give me permission but instead ask me who am I and what am I to dare ask to set foot in a place where the most righteous sit, I will answer them by saying, ‘I, too, invited into my sukkah simple folk.’ “ (from Yirah ve-Ahava, edited by Yoel Rappel). I worked with Michael* on a project to promote regional cooperation.  Michael is today one of Israel’s new billionaires, but at the time he was a relative unknown who, in addition to international businesses, also initiated unique partnerships with neighboring countries.  One snowy winter night, he and I travelled from Manhattan with an international delegation to a working meeting at Cornell University in New York State.  The minibus journey from Manhattan to Ithaca would normally take about five hours, but that night it took closer to eight, because of the snow that made driving difficult and turned the trip into a danger to life and limb. When we finally reached the hotel near Cornell, late at night, we were drained and exhausted.  We ate a quick dinner, and in our exhaustion thought only of getting some sleep in anticipation of an intense day of work the next day.  Suddenly Michael asked me urgently, “Where’s our minibus driver?  Why didn’t he eat with us?”  I looked around but I could not see the driver anywhere.  We set out to look for him.  Eventually we found him getting ready to bed down in a sleeping bag on the floor of his cold minibus.  Michael asked him why he was not sleeping in the hotel like the rest of us.  “After all, I paid the travel agency for a room for you!” said Michael, surprised.  It turned out that although the driver had received expenses for accommodation, he preferred to save the money by sleeping in his vehicle despite the freezing cold weather. Michael refused to leave the tired and embarrassed driver on the floor of the minibus.  He insisted on taking his bag into a hotel room, and he made sure that the payment for the room would be in addition to the expenses that had already been paid to the driver. Not long ago, I had breakfast in Manhattan with Howard*, in the private dining room of the company where he has held a senior position for many years.  This is one of the largest companies in its field, employing tens of thousands of people around the world.  We were the only diners in the tastefully decorated private dining room, with a smartly dressed waiter at our service. When the omelets were brought to the table, I stepped away for a moment to wash my hands.  When I returned, I found Howard addressing the waiter in evident agitation.  I started to eat as I listened to their conversation.  It turned out that the waiter had recently suffered harassment by the holding company that employed him.  The relationship had taken a turn for the worse when new owners took over.  As the waiter explained to Howard, the situation had become so bad that he felt he would soon have no choice but to quit his job.  Howard refused to let the matter drop.  “Give me the exact details and tell me how I can help you.  You’ve been an excellent waiter for me for several years.  You were always dedicated and professional.  Now it’s my turn to help you!” Howard insisted. Howard, one of the seasoned and most respected leaders of the Jewish community in the US, a man of great means with much influence, did not touch his meal or relax until the waiter had given him all the details he needed to be able to look into the matter and try to help. More than the humanity, the compassion, the pleasure of helping another and the beauty of simply being a mensch, life is a wheel.  Sometimes we are up and sometimes we are down.  This is not a new idea—after all, Aesop wrote about it over 2,000 years ago in his fable of the Lion and the Mouse: https://www.storyarts.org/library/aesops/stories/lion.html.   *Not his real name   Sagi Melamed lives with his family in the community of Hoshaya in the Galilee.  He serves as Vice President of External Affairs at the Max Stern Yezreel Valley College, and as Chief Instructor of the Hoshaya Karate Club.  Sagi received his Masters degree from Harvard University in Middle Eastern Studies with a specialty in Conflict Resolution.  His book “Son of My Land was published in 2013. For book orders please click: Sagi can be contacted at: melamed.sagi@gmail.com.

גם אני הכנסתי לסוכתי

רבי לוי יוחנן מברדיצ'ב נהג להכניס לסוכתו פשוטי אדם, שאין בידם לא תורה ולא סחורה.  התרעמו על כך כמה מחסידיו ושאלוהו: "מה ראה רבנו להכניס לסוכתו הדיוטות?"  ענה הצדיק: "אחרי מאה ועשרים שנה, כשאגיע לעולם שכולו טוב, שבו צדיקים יושבים בסוכת עורו של לוויתן, אבוא ואבקש להיכנס לאותה סוכה, ואם לא יתירו לי וישאלו מי אני ומה אני, שמעז לבקש דריסת רגל במקום שבו  יושבים צדיקים, אענה ואומר: 'גם אני הכנסתי לסוכתי אנשים פשוטים."* עם מיכאל** עבדתי בפרויקט לקידום לשיתוף פעולה אזורי.  כיום מיכאל שייך לרשימת המיליארדרים הישראלים החדשים, אך באותה עת הוא היה אלמוני יחסית, אשר במקביל לעסקים חובקי-עולם יזם שיתופי פעולה ייחודיים עם מדינות שכנות.  נסענו ממנהטן ביחד עם משלחת בינלאומית  למפגש עבודה באוניברסיטת קורנל שבמדינת ניו יורק.  היה זה  ליל חורף מושלג. הנסיעה במיניבוס ממנהטן לאיתקה אורכת במזג אוויר רגיל כחמש שעות.  באותו לילה היא ארכה כשמונה שעות, בשל מזג האוויר המושלג אשר הקשה על הנהיגה והפך את הנסיעה לסכנת נפשות. כאשר הגענו בשעת לילה מאוחרת לבית המלון הסמוך לאוניברסיטת קורנל, היינו רצוצים וסחוטים.  אכלנו במהירות ארוחת ערב בציפייה ללכת לישון לקראת יום העבודה העמוס אשר ציפה לנו למחרת.  כל אחד מחברי המשלחת היה מרוכז בעייפותו שלו. פתאום קרא לי מיכאל ושאל בדחיפות: "איפה הנהג של המיניבוס שלנו?  למה הוא לא אכל אתנו?" הבטתי מסביב ולא הבחנתי בנהג.  התחלנו לחפשו. לבסוף מצאנו אותו מתארגן ללינה בשק שינה על רצפתו של המיניבוס הקר.  מיכאל שאל אותו בתמיהה מדוע אינו ישן במלון, כמו כולנו.  "הרי שילמתי לחברת ההיסעים גם עבור הלינה שלך!" השתומם מיכאל.  ואז התברר כי הנהג אמנם קיבל הוצאות לינה, אך העדיף לחסוך אותן ותכנן לישון במקום זאת ברכבו, למרות הקור המקפיא ששרר בחוץ אותו לילה. מיכאל לא הניח לו לנהג העייף והנבוך, והתעקש שיאסוף את תיקו וילון בחדר במלון, תוך כדי שהוא דואג לכך שהתשלום על החדר במלון יהיה בנוסף להוצאות הלינה אשר כבר שולמו ולא במקומן. עם האוורד** אכלתי לא מזמן ארוחת בוקר במנהטן, בחדר האוכל הפרטי של החברה בה הוא משמש בתפקיד בכיר מזה שנים רבות.  זוהי אחת מהחברות הגדולות בתחומה, המעסיקה עשרות אלפי עובדים ברחבי העולם.   היינו רק שנינו בחדר המסעדה האינטימי והמעוצב, כאשר מלצר לבוש בקפידה עומד לשרתנו. כשהובאה לשולחננו החביתה, יצאתי  לרגע לשטוף את ידי.  כאשר חזרתי, מצאתי את האוורד מדובב את המלצר אשר סערת רוחו ניכרה בו.  התחלתי לאכול בעודי מאזין לשיחתם.  התברר שהמלצר סובל לאחרונה מהתנכלות מצד חברת האחזקות המעסיקה אותו.  היחס השתנה  לרעה בשל חילופי הבעלים עד כדי כך שהמלצר הסביר להאוורד שהוא יאלץ לעזוב את עבודתו בקרוב.  הארולד לא הניח לו: "ספר לי את הפרטים המדויקים וכיצד אני יכול לסייע לך.  אתה משרת אותי בנאמנות כבר הרבה שנים.  תמיד עשית זאת במסירות ובמקצועיות.  עכשיו  תורי לעזור לך!" התעקש האוורד. האוורד, אחד מהמוערכים והוותיקים שבמנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, אדם עשיר ורב-קשרים והשפעה, לא נגע בארוחה שהוגשה לו, לא הניח ולא נח עד שלא קיבל מהמלצר את כל הפרטים שנדרשו לו כדי לבדוק את המקרה ולנסות לסייע.  ומעבר לאנושיות, לחמלה, להנאה שבעזרה לזולת, וליופי שבלהיות פשוט "מענטש", הרי החיים הינם גלגל מסתובב. פעם למעלה ופעם למטה.  ועל כך כבר נכתב במשלי איזופוס לפני אלפי שנים:    הַאַרְיֶה וְהַעַכְבָּר האריה היה ישן. עכבר שלא הרגיש באריה, עבר על גוּפוֹ. הֵקִיץ האריה משנתו וּתְפַסוֹ. ביקש העכבר רחמים באמרו: "עַזְבֵנִי לְנַפְשִי ואשִיב לך טובה." דברי העכבר הצחיקו את האריה והוא עֲזָבוֹ. באחד הימים צדו ציידים את האריה וקשרוּהוּ בְּחֶבֶל אל עץ.  שמע העכבר את שאגת האריה, בא בריצה, כִּרְסֵם את החבל עד שניתק אותו.  אמר העכבר לאריה: "זוכר אתה כי צחקת לי, לא האמנת שאוכל להשיב לך טובה? והנה עכשיו עיניך הרואות: גם העכבר הקטן יכול לפעמים לעזור לאריה!". *מתוך "יראה ואהבה" בעריכת יואל רפל ** שם בדוי

על כסף, חברים ושמחה לאיד

אחת השמחות הנפוצות במדינת ישראל היא השמחה לאיד. איש העסקים נוחי דנקנר מסב לאחרונה לרבים שמחה זו.  את דנקנר פגשתי בנסיבות מיוחדות של זמן ומקום.  להלן קטע ממכתב אישי שכתבתי לו בראש השנה תשע"ג: "נוחי, נפגשנו לראשונה ב-2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה.  עמיתי ואני שאפנו להקים קמפוס אקדמי חדש למרגלות החרמון, וההתקפה על הגליל רק הוסיפה דלק למדורת המוטיבציה שלנו.  אתה החלטת שצריך לעשות מעשה, והעלית את יעד התרומה למדינה למקום השני ביעדי קבוצת אי די בי.  באנו למשרדכם בעזריאלי כדי לשכנע אותך להשקיע בתל חי. השקעה שפירותיה המובטחים לא היו יצירת ערך כספי לבעלי המניות של IDB  אלא יצירת ערך לבעלי המניות של מדינת ישראל – עם ישראל. ממה שלמדתי עליך לפני הפגישה היה נראה לי ששפת הקראטה תדבר אליך.  ואכן כך היה.  לאחר שצעקתי מול עיניך צעקת קרב מלווה באגרוף לפנים כדי להמחיש את עיקרון ה"קימה", במקום לזרוק אותי לרחוב ממרומי המגדל, הצהרת שאתה מגיע לביקור בצפון.  הגעת לתל חי שבוע לאחר מכן עם רמי, חיים ודוד.  עמדת אתנו על גבעת הקמפוס החדש, אמרת שזו ארץ ישראל היפה שצריך לחזק ולטפח, וכך הונחו היסודות לספריית אי די בי וניתנה התנופה להקמת הקמפוס החדש.    כשש שנים עברו מאז.  אתה הפכת לסמל הטייקונים בישראל ולמטרה לחצי ביקורת, קנאה וטינה.  אך אני, כל פעם שאני רואה את תמונתך בעיתון, אני נזכר בנוחי דנקנר בעל הנשמה היתרה שישב אתנו בחדר הישיבות הצנוע בתל חי, התרגש עד דמעות מהחלומות שהוצגו לו, הצהיר על מחויבותו העמוקה, ועומד בה עד הסוף גם כשגלגל רווחי החברות מתהפך..."   ג. הוא יהודי צנוע ונדיב מארה"ב, שהיה מגדולי התורמים בקרב הקהילה היהודית-אמריקאית.  בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 הוא איבד את העסק שלו, ובעקבותיו גם את מרבית יכולתו הפיננסית.  כשפגשתי אותו בעירו כמה חודשים לאחר הנפילה הכלכלית, שאלתי את ג.: "כמה מהאנשים שהחשבת לחברים שלך כאשר היית בשיאך הפיננסי, עדיין נחשבים בעיניך כחברים?".  "איזו שאלה?" ענה לי ג. ללא היסוס. "כולם". חייכתי בשמחה והצעתי לו לראות את המשבר שעבר עליו כברכה: "רק עכשיו, כשאין בידיך את היכולת להעניק תרומות נדיבות ולעשות עסקאות ענק, אתה יודע מי באמת חבר שלך.  אולי נעשה עמך חסד גדול...". נוחי דנקנר, שעד לאחרונה היה המלך הבלתי-מעורער של עולם העסקים הישראלי, שכה רבים חיזרו על פתחו, התחככו באבק הכוכבים שלו וייחלו להיות בין אנשי חצרו, עומד כעת בפני מצב דומה למצבו של ג., וקשה אף יותר. אני מאחל לו שיוכל לענות לעצמו על שאלת "מי באמת החברים שלי" כפי שענה ג.     שגיא מלמד מתגורר עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ספרו "בנארצי" יצא לאור ב- 2012 בהוצאת אחיאסף ותורגם לאנגלית כ- Son of My Land ב-2013.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com

הבן הבכור מתגייס שגיא מלמד כמו תשע עשרה שנה חיכיתי, ביראה ובאהבה, במיוחד ליום הזה.  ברגשות מעורבים. בפחד, בהדחקה ובגאווה. מלווה בתפילה. בדומה לאהבה הראשונה. כמו הולדתו של ילד ראשון. אין בכך שום חדשנות, אך בכל זאת זה כל כך מיוחד. כולם עשו ועושים את זה אך עדיין נדמה כאילו אתה הראשון. כאשר נולד בננו הבכור, כאשר זינק לאוויר העולם בצעקה חזקה והודיע שזהו זה, הוא מכאן ואילך  אתנו, חשתי שסוף סוף הבנתי את סוד הבריאה.  מאז ועד היום זכינו לעוד שלושה ילדים נהדרים ועדיין פעם ראשונה יש רק אחת. מיום היוולדו כבר עמדה בחלל האוויר שאלת גיוסו העתידי לצבא ההגנה לישראל.  במעמד ברית המילה שלו הכרזתי והבטחתי לבטסי אשתי (בשחצנות מהולה בתמימות) שעד שיגיע הרך הנולד לבגרות, כבר שלום יבוא על ארצנו ולא יהיה עוד צורך בגיוסו לצבא.  כאשר גילה כבר מגיל צעיר תכונות מנהיגות יוצאות-דופן, לא הצלחתי לגרש מראשי את המחשבה כיצד יהיה כחייל וכמפקד.  כאשר הצטיין בספורט דמיינתי אותו סוחב מתחת לאלונקה. בשעות בוקר מוקדמות הייתי מציץ לחדר הבנים לראותם ישנים בשלווה במיטתם ומחשב בראשי כמה זמן עוד נותר לנו. הצלצול המעורר אשר התריע כי זה אכן עומד להתרחש, היה צו הגיוס הראשון.  לפתע המעטפה עם המשולש המוכר של הדואר הצבאי לא היתה ממוענת אלי אלא לבני. אוי!  זה כבר התחיל להיות מוחשי.  שעון העצר נלחץ והספירה לאחור החלה. האמת, לשירות צבאי משמעותי יש מעלות רבות.  הוא מחנך לסדר ולמשמעת. הוא מלמד את החייל שיעורים חשובים לחיים במנהיגות, באחווה, בחיים בצוותא, באחריות הדדית.  הוא מאפשר לבחור הצעיר להתמודד עם אתגרים, להאמין בעצמו וללמוד כי גבולות הבלתי אפשרי גמישים הם ותלויים רבות בנחישות ובאמונה. השירות הצבאי מפתח אישיות, בגרות, עוצמות ויכולות. רק שני חסרונות עיקריים מעיבים על מעלותיו הרבות של השירות הצבאי: האחת, הוא מסוכן לבריאות. אפשר להיפצע ואף לאבד את החיים בעיסוק הצבאי.  השנייה, הבחור והבחורה הצעירים עוברים במעבר חד מלימודי תיכון, נעורים, אהבות, בילויים ושאר עיסוקים חיוביים בעיקרם, למציאות של חייל קרבי, שבה עיסוקו העיקרי ומטרת אימוניו והכשרתו הם ללמוד ולהצטיין באומנות המלחמה, שתכליתה בסופו של דבר היא להרוג ולהרוס. וכך עוד לפני הגיוס, וכבר המשפחה מתחילה להיערך למציאות החדשה.  בהכנות לארוחת השבת, הבכור קורא לאחיו הצעיר שילמד כיצד מכינים סלט ירקות חגיגי לשבת.  "בוא תלמד.  אני מעביר אליך את לפיד הכנת הסלט.  עוד כמה שבועות אני כבר לא אוכל להכין את הסלט.  כשאגיע הביתה לחופשות אני מתכוון רק לנוח ולטעון מצברים..."  כך גם התפילות הייעודיות בהן אני מברך את הילדים בשבת, של "יברכך השם וישמרך" מקבלות משמעות מיוחדת וכמו טוענות כבר מראש את מצבר התפילות המבקשות ומייחלות שיצא ואף יחזור בשלום. מרתק גם להשקיף מהצד כיצד הוא עצמו מתכונן לגיוסו ההולך ומתקרב. ההכנות הפיזיות והנפשיות לפני המבדקים והגיבוש ליחידה וההתלבטויות עד לרגע האחרון לגבי בחירת הייעוד הצבאי. ההתרגשות והגאווה של כולנו כאשר התבשר כי התקבל לשורות הנבחרים אשר יצטרכו להתאפק עוד שנה וחצי רווים בזעה, מעוטי שעות שינה ומאופיינים בעמידה בהרבה אתגרים, עד שיזכו לענוד את סיכת הלוחם הנכספת. אם להביט על גיוס הבן ממרום עוף הציפור, בפני הורה ישראלי ציוני לבן מתגייס מונחות כמה אפשרויות כיצד להתייחס לגיוס המתקרב: האחת, מתוך חשש, חרדה ותסכול מכך שעוד דור במשפחה צריך ללמוד להילחם. מתוך כעס על המצב הביטחוני, על הממשלה, על הערבים שמכריחים אותנו להילחם, על השכונה האלימה בה אנו חיים, על העולם חסר הצדק. השנייה, מתוך קבלת הדין. מתוך השלמה עם כך שגיוס הבנים הוא חלק מהמחיר שעל ההורים לשלם כחלק מבחירתם לחיות במדינת ישראל. כמעט כמו תשלום מסים, עולו של חמסין בקיץ, פקקי תנועה עצבנים,  דחיפות בתור, מחירי דלק ומכוניות ושביתות ארגוני עובדים לא מוסברות. והשלישית, מתוך תחושה של גאווה וסיפוק.  של הודיה על הזכות שנפלה בחלקנו להוות טבעת גאה בשלשלת הדורות של העם היהודי בארצו.  של כתיבת פרק בהיסטוריה, אותו מאפיינת העובדה יוצאת הדופן של עם ישראל ריבוני היכול לאחוז בנשק, להגן על עצמו ועל בני עמו בכל אשר הם, לעצב את עתידו וגורלו במו ידיו.  והרי, אם נבחן את ההיסטוריה של העם היהודי מאז אברהם אבינו, רק מעט מאד דורות זכו לכך. עם יד על הלב, כל שלושת התחושות הללו מתערבבות זו  בזו, לעתים זו גוברת ולעתים השנייה או השלישית. בהשכימי מוקדם בבוקר, אני אוהב להביט על ארבעת ילדי ישנים שנת ישרים, פניהם שלוות וחלקות. כשאני מעיר אותם בברכת החקלאים המסורתית: "קומו לעבודת הבורא", הם קמים בניחותא ובעצלתיים.  בקרוב ולאחר יותר מתשע עשרה שנה, גיא כבר לא יישן בפנים שלוות, ולא יקום בעצלתיים.  הוא יישן דרוך ומתוח.  מוכן להקפצה, לתרגול, להזנקה, לפעולה.  נוע לדרכך גיא בני.  "יברכך ה' וישמרך.  יאר ה' פניו אליך ויחונך.  ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום." אבא.     שגיא מלמד מתגורר עם משפחתו במצפה הושעיה שבגליל. הוא מכהן כסגן נשיא לקשרי חוץ במכללה האקדמית עמק יזרעאל ע"ש מקס שטרן, וכמדריך ראשי במועדון הקראטה של הושעיה. שגיא הוא מוסמך אוניברסיטת הארוורד בלימודי המזה"ת עם התמחות בפתרון סכסוכים.  ספרו "בנארצי" יצא לאור ב- 2012 בהוצאת אחיאסף ותורגם לאנגלית כ- Son of My Land ב-2013.  ליצירת קשר: Melamed.sagi@gmail.com

סולידריות

עת צעדתי במהירות מפגישה לפגישה ברחובותיה של מנהטן, נזכרתי בפעם הראשונה בה ביקרתי בניו יורק לפני יותר מעשרים שנה. כאשר יצאנו אז בלב העיר מתוך תחנת גרנד סנטרל, נבהלתי ממראה המון האדם השועט במהירות על המדרכות.  נדמה היה לי כי ההמון דוהר לעומתי.  אחזתי בחוזקה בידה של אשתי-לעתיד בטסי ונרתעתי הצידה, כדי לא להידרס.  המרחק שעשיתי באותו קיץ מהצעידה במטעי האבוקדו של קיבוץ רמת יוחנן למדרכות הסואנות של מנהטן היווה קפיצה גדולה ואפילו מעט מאיימת. 

מנהטן באמצע חודש יולי מלאה תיירים, תוססת וגועשת. חמה, לחה ומזיעה.  למרות עשרות ביקורי בעיר לאורך השנים, עדיין נפעם אני כל פעם מחדש מהקצב, מההמון, מהמרוץ, מהאנרגיות. 

בביקורי האחרון בניו יורק נפגשתי עם ידידי ק.  איש עסקים, אחד ממנהיגי העולם היהודי הציוני, מילא שורה ארוכה של תפקידים, בחזית ומאחורי הקלעים, תומך מסור ונדיב בישראל ובחתירתה לביטחון ולשלום.  לעתים נראה שראה כבר הכול ואת כולם.  ק. נהנה בד"כ לאתגר אותי בשאלות מורכבות, על ישראל, על מגמות בחברה הישראלית, על סוגיות של שלום ומלחמה.  הפעם אתגרתי אני את ק.  השאלה ששאלתיו הייתה אמנם פרובוקטיבית אך כזו שלצערי אינה לקוחה מסרטי מדע דמיוני: "בוא נניח לרגע" אמרתי, "שבעוד שנתיים איראן מכריזה (ומוכיחה) כי הגיעה ליכולת גרעינית, ובידה נשק גרעיני אשר ניתן לשיגור לעברה של ישראל.  למחרת איראן מציבה אולטימטום ומאיימת כי במידה ולא יתמלאו התנאים שתציב (תנאים כאלו שישראל לא תוכל לעמוד בהם, כדוגמת נסיגה חד-צדדית מכל שטחי יהודה ושומרון, שחרור כל האסירים הפלשתינים, וכדומה), היא תשגר תוך שלושים יום לעברה של ישראל  מטח טילים בליסטיים חמושים בראשים גרעיניים." 

ואז הגעתי לשאלה עצמה: "במהלך אותם שלושים יום עד לפקיעת האולטימטום האיראני – כמה  מיהודי ארצות הברית יעלו על מטוס ויגיעו לישראל כדי להיות עם אזרחי ישראל לא רק בליבם ובכיסם אלא גם בגופם, וכך להפעיל לחץ פומבי על ממשלת ארה"ב כדי שתעמוד לצידה של ישראל ותפעיל לטובתה את עוצמתה של המעצמה המובילה בעולם?"

ק. לא היסס. תשובתו המיידית הדהימה אותי בנחרצותה: "20 איש, 15 איש, אולי פחות!" ואז חשב שוב, לקח נשימה והסביר: "ב-1948 היו באים יותר, ב-1967 היו בוודאי מגיעים יותר, אבל עכשיו, לא הרבה יעשו זאת.  ואז הרחיב עוד יותר כשקולו עובר לנימה מתריסה: "ואיפה היה הציבור הישראלי כאשר חוקי "מיהו יהודי" עמדו לדיון וכמעט פסלו חלק ניכר מהציבור היהודי בארה"ב?  ולכמה מהישראלים באמת אכפת מאתנו כאן בארה"ב?  האם רק בשביל הכסף וההשפעה צריך את יהודי התפוצות?  הציבור הצעיר בארה"ב,  ברובו, כבר לא מזוהה ולא מחובר לישראל!"

כמה ימים לאחר חזרתי ארצה אירחנו בביתנו שבהושעיה שני נערים אמריקאים אשר שהו בישראל במסגרת תכנית "עמיתי ברונפמן", בה משתתף השנה בני הבכור גיא.  מדובר בעילית הנוער היהודי בארה"ב, הנבחרים בקפידה מתוך מאות מועמדים.  העליתי בפניהם את התרחיש ואת השאלה הפרובוקטיבית.  גם כאן הופתעתי מנחרצות התשובות.  האחד הסביר באופן מלומד כי כדי להבטיח את המשכיות העם היהודי, חיוני כי יישארו מספיק יהודים מחוץ למדינת ישראל, במידה ואזרחי ישראל יושמדו.... השני הסביר ונימק כי נוכחות פיזית של יהודי ארה"ב בישראל המאויימת, פחות אפקטיבית מאשר הפגנות בוושינגטון ועצירת התרומות של התורמים היהודיים לחברי הקונגרס ...

מסר דומה אני שומע מיותר ויותר ידידים בארה"ב, קנדה, בריטניה, סקנדינביה. ויש לזכור כי האנשים עמם אני בא במגע שייכים כמעט תמיד לאלו שכן אכפת להם, שתומכים, שמבקרים בארץ.  הם המיעוט.  משם עוצמת החיבור לארץ זה רק יורדת.  ככלל, ישראל מאבדת בהדרגה את העם היהודי והעם היהודי מאבד את ישראל.

נושא הקשר בין יהדות התפוצות לישראל ויחסה של ישראל ליהודי התפוצות הוא מורכב, והרבה עוסקים בו. נראה לי כי כמה דברים ניתן ללמוד משיחתי עם ידידי הניו יורקי:

האחד, שהלוואי ולעולם לא נגיע לנקודת מבחן שכזו, אשר צריכה להדיר שינה מעיני רבים, ובהחלט אינה דמיונית.  הבעייה היא שהתסריט כה מפחיד, כך שרבים מעדיפים להדחיקו.

שני, שאל לנו להזניח לרגע את ידידינו הטובים ביותר מחוץ לגבולות מדינת ישראל.  יהודי התפוצות.  היו כאלו שטענו לאורך השנים האחרונות כי ישראל חזקה דיה ואל לה להזדקק ולבקש את עזרת יהודי הגולה.  אני סבור שזו טעות.  להיסטוריה עליות ומורדות.   היום אולי אנחנו חזקים אך רק אתמול עוד לא היינו ומחר אולי כבר לא נהיה.  מדינת ישראל עושה מאמצים רבים ומשונים, כולל פיננסים, במטרה לרכוש ידידים ברחבי העולם.  עלינו לעשות ככל יכולתנו כדי לשמר ולחזק את הקשר עם אחינו מעבר לים, כולל חשיפת הנוער הישראלי למורכבות של החיים בגולה ושימור הזהות היהודית מחוץ לישראל.  זהותו היהודית של הנוער הישראלי רק מתחזקת מחשיפה שכזו.

שלישי, ולא בסתירה לשני, שכנראה ברגעי מבחן יהיה עלינו לסמוך בעיקר על עצמנו.  במהלך לימודי לתואר ראשון חקרתי את סוגיית הסיוע האמריקאי לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים בחורף 1973. הסיוע אכן הגיע לבסוף והשפיע משמעותית על גורל המערכה, אך מאוחר מאד ולאחר לחצים רבים. לארה"ב אינטרסים רבים באזורנו, ולא תמיד הם עומדים בקנה אחד עם אלו של ישראל. 

ובחזרה לשאלה הפרובוקטיבית.  חלקתי את תהיותיי גם עם בתי עדן, בת 14.  עדן האירה בפני נקודה נוספת.  לא רק שמעט מיהודי התפוצות אכן יגיעו בגופם לישראל ברגע מבחן. רבים מאזרחי המדינה עלולים לעזוב אותה בחפשם אחר מקום בטוח יותר להם ולבני משפחותיהם.  עוד נקודה למחשבה. שלא נדע.

שגיא מלמד, יולי 2011



מברלין לאם. טי. וי

עשרים שנות נישואין, אהבה לנופים ולטבע והתשוקה לחוות ביחד, באוויר הפתוח, מחוץ לקופסת המכונית ובצורה בלתי-אמצעית את נופיה המרהיבים של שוויץ, הביאו את בטסי ואותי לטיול אופניים לאורך נהר הריין. כל בוקר השארנו את תיקינו במשרד הקבלה של המלון, עלינו על האופניים, ורכבנו כששים ק"מ לאורכו של שביל אופניים סלול ברובו ומסומן היטב, עד שהגענו אחר הצהריים למלון ביעדנו הבא, שם חיכו לנו חפצינו.

בסיומו של יום נסיעה ארוך ומהנה לאורכו של הנהר, הגענו לעיירה קטנה בשם בוכס (Buchs), על גבול שוויץ וליכטנשטיין.  בכוחותינו האחרונים, כשעכוזינו כבר זועקים למנוחה, התגלגלנו למלון, החנינו את האופניים, וטיפסנו במדרגות הלולייניות לחדרנו, משתוקקים לשטוף מגופנו את זיעת הדרך ולהתרענן מעט לפני היציאה לארוחת הערב.

בחדר המלון חיכתה לנו קבלת פנים נעימה בדמותה של סלסלה גדולה מלאה בפרליני שוקולד שוויצרי משובח, מלווה בברכה לבבית לכבוד יום הנישואין מבעלת המלון, אשר יחסה החם עמד ביחס הפוך לשליטתה האפסית בשפה האנגלית.  המקלחת החמה והארוכה הרפתה את שרירינו היגעים, שחררה את המכווצים שבהם, ולאחריה השתרענו על המיטה הרחבה, האכלנו זה את זה בשוקולד, ובטסי לקחה לידה את שלט הטלוויזיה והתחילה לזפזף ולחפש תחנה המשדרת באנגלית. מאז שנולד בננו הראשון, אין בביתנו טלוויזיה. אנו מאמינים שילדינו ואנו חשופים למספיק זבל והבל גם ללא טלוויזיה בבית. אך הרגלי ילדות לא מוחקים בקלות. זפזוף בערוצים היא מחלת ילדות של אשתי, אשר גדלה באמריקה בשנים בהן טלוויזיה הייתה הבידור הביתי העיקרי.

לא חסרים באירופה דברים יפים לתייר לצפות ולחוות.  טלוויזיה איננה אחד מהם. רובם המכריע של ערוצי הטלוויזיה באירופה הם מדובבים, בשפה המקומית.  לא פלא כי רמת האנגלית בחלק משמעותי באירופה היא בסיסית מאד. אפילו את תום קרוז ואת אנג'לינה ג'ולי שומעים מדברים בגרמנית או בשוויצרית. 

בהיעדר ערוץ מעניין יותר, נעצרה בטסי בזפזופה על תחנת MTV. "אני מכירה את האישה הזו, מביה"ס בקונטיקט!" קראה בטסי בהתלהבות למראה אשה מפורכסת ומאופרת בכבדות, אשר רואיינה מתכננת מסיבת יום הולדת שש עשרה לבתה.  שרוע בעייפות על המיטה, נאלצתי לצפות בדקות הקרובות בתכנית אווילית במהלכה חלקה נערה מתבגרת את ההתרגשות והרגשות מסביב להכנות למסיבת יום הולדתה השש עשרה.  לא ארחיב ורק אומר כי: א. העבודה שמסביב וההוצאה הכספית עבור המסיבה עלו על אלו הכרוכות בהפקת מסיבת חתונה מפוארת, כולל מכונית BMW  חדשה שקיבלה הילדה.  ב. הודיתי לאל שארבעת ילדי אינם יכולים לצפות בתכניות אוויליות מסוג זה בביתנו (ואני יודע שאולי אצל חבריהם הם כן רואים) ושנערות מסוג זה אינן (אני מקווה) נחשבות כמודל לחיקוי בקרב חבריהם של ילדי בהושעיה.

עם הכריע הרעב את העייפות, ולמרות השעה המוקדמת יחסית, כיבינו את הטלוויזיה, גלגלנו עצמנו ממיטת המלון הנוחה ויצאנו לעיירה הקטנה לחפש מקום לסעוד בו ארוחת ערב.  לאחר סיבוב בדיקת תפריטים התלויים בחזיתות המסעדות הספורות באזור, נכנסנו למסעדת Tauber. מסעדה ציורית ונקייה, ממוקמת בקומת הקרקע של בניין פינתי ברחוב הראשי, ומרוהטת בריהוט עץ כבד, שאנו היינו אורחיה הראשונים לאותו ערב.  התיישבנו בשולחן פינתי, וכאשר המלצרית הסבירה באדיבות כי המסעדה נפתחת רק עוד 10 דקות (דיוק זה דיוק!) אך הסכימה שנשב בינתיים, ביקשתי ממנה להמליץ על בירה מקומית.

המלצרית הבלונדינית הגיעה עם הבירה המומלצת, וכיוון שהיא ואנחנו היינו היחידים במסעדה, פתחנו בשיחה.  הסתבר שהיא בת ארבעים.  ללא ילדים. לשוויץ הגיעה לפני שלוש שנים דווקא מברלין, שבגרמניה המזרחית לשעבר.  לשאלותיי, אשר הפכו בהדרגה יותר ויותר חטטניות בהשפעת הבירה המקומית והסקרנות, סיפרה כי הגיעה לאזור בעקבות סיפור אהבה לחוואי מקומי, אותו פגשה בברלין.  האהבה סנוורה את עיניה וגרמה לה לעזוב עיר סואנת ושוקקת חיים כברלין, לטובת מגורים עם אהובה השוויצי בחווה קטנה בבעלות משפחתו על פסגת הר בשוויץ.  למרבה הצער להבות האהבה דעכו לאחר שנה, השגרה תפסה את מקומה, והיא נוכחה לדעת שנבצר ממנה להסתגל לחיי כפר שקטים וחד-גוניים, בהם התקשורת היומיומית היא בעיקר עם פרות וכבשים.

סיפרתי לה שאני בן קיבוץ מישראל, והצעתי כי לבטח ניתן היה לזהות קווי דמיון בין הקיבוץ ומזרח גרמניה הסוציאליסטית.  "בכלל לא" ענתה בהחלטיות.  "קיבוץ אפשר היה לעזוב ואנחנו לא יכולנו לצאת מגרמניה המזרחית. לא יכולתי לבקר במדינות אחרות".  כאשר סיפרה לנו שחזתה בנפילת חומת ברלין כאשר הייתה בת תשע עשרה, שאלתיה: "ואיך היה להתבגר בגרמניה המזרחית?" ציפיתי לתשובה בעלת נימה שלילית גם הפעם.  הופתעתי.

"אני גאה בחינוך שקיבלתי בנערותי, ושמחה שזכיתי להתבגר בגרמניה המזרחית!" השיבה המלצרית בנימה נחרצת. "חברי ואני חונכנו לאידיאולוגיה, לחשיבותה וכוחה של הקבוצה, לחתירה למען מטרה משותפת, להישגים בספורט ובמדע. חונכנו לערכים. היה לנו בשביל מה להתבגר. להבדיל מהחיים של הנוער במערב של היום, בהם הכול נסוב סביב החומר והכסף, מבלי ערכים בכלל.

כל זאת אמרה המלצרית בנחרצות ובהחלטיות, אך היה נדמה לי כי קו של עצב ומרירות משוך על פניה ומלווה את דבריה הנחרצים. שוב חשבתי על הקיבוץ של פעם ועל ההשוואה הקודמת שהצעתי. לא יכולתי שלא להיזכר שוב בילדותי בקיבוץ.  באמת היו אידיאלים אשר לאורם חונכנו והתבגרנו.  אמנם חלקם התבררו עם השנים כמנותקים ממציאות החיים הקיבוצית, ורבים מאלו שחינכו אותנו לערכים לא בהכרח הגשימו אותם בעצמם.  אך בכל זאת ולמרות הכול, ובהשוואה לאלטרנטיבות, היו אלו חיים ערכיים. 

קשה לחנך ללא ערכים.  כאשר משווים את הסוציאליזם של מזרח גרמניה ואת (להבדיל) הסוציאליזם של הקיבוץ הארצישראלי, לתרבות ההדוניזם החומרני המיוצגת על ידי ה MTV, אולי בכל זאת הסוציאליזם עדיין לא אמר את מילתו האחרונה?

כאשר עמדנו לשלם את החשבון ולהיפרד מהמלצרית הסוציאליסטית-לשעבר שלנו, ביקשתי את רשותה לצלם אותה ולפרסם את סיפורה באחד ממאמרי.  "בשום פנים ואופן לא!!!" היא השיבה בתוקפנות.  "אל תהיה רשע!!!".  קצת נבהלתי מתגובתה.  היא הזכירה לי ספר מתח אותו קראתי לאחרונה, על המשטרה החשאית ברוסיה הסטאליניסטית.  אינסטינקטיבית פזלתי לצדדים, מחפש סוכנים סמויים ואמצעי האזנה.  ואז הבנתי שאמנם חלפו כבר כמה שנים, וחומת ברלין כבר נפלה, ואמנם נמצאנו בשוויץ, אך הרגלים ואמצעי  זהירות של מי שגדל במזרח גרמניה קשה לעקור.

אז מה אמרנו על MTV?

יוני 2011