כמה ציוני דרך קיימים בהבאת ילד יהודי לעולם ובגידולו. ברובם הם אוניברסליים. הידיעה על ההיריון. הלידה. ברית. יום ראשון בגן. יום ראשון בכתה א'. בר/ת מצווה. סיום ביה"ס. חתונה.
רק במדינת ישראל חווה ההורה היהודי ציון דרך משמעותי וייחודי: גיוס ילדו לצבא ההגנה לישראל.
כשנולד בננו הבכור גיא לפני 17 שנה, חשתי כי הבנתי טוב יותר את מעשה הבריאה. יציאתו של בני מרחם אמו בקריאה רמה ובביטחון עצמי (שמאפיין אותו מאז ועד היום), גרמה לי להאמין שיש סיבה ויש מסובב.
כמו הורים רבים לבנים בכורים, סברתי שזה הקטן גדול יהיה. עד כה נראה כי אכן כך הוא. אולם, מרגע היוולדו כבר התחלתי לחשוב על יום גיוסו.
אם מובטחת וחוזרת ומובטחת במדינת ישראל הבטחה מסורתית אולטימטיבית אשר לעולם אינה ממומשת, ולה קווי דמיון להבטחה לגבי ביאת המשיח, הרי היא הבטחת האבות לאימהות כי בניהן, בהגיעם לגיל 18, לא יאלצו עוד לאחוז נשק ולהילחם. כמה ימים לאחר היוולדו של גיא שלנו הבטחתי לאשתי כי הרך הילוד יתבגר ויגדל לישראל אחרת, ישראל של שלום. היו אלו שנות ההבטחה הגדולה. יצחק רבין כיהן כראש הממשלה. תהליך אוסלו בעיצומו. פתיחת נציגויות ישראליות ברחבי העולם הערבי. שלום נחתם עם ירדן. מזרח תיכון חדש הפציע באופק. בשנים אלו הכשרתי אף אני עצמי לשירות כחייל של שלום, בלומדי לימודי תואר ראשון ואחר כך גם שני, בלימודי המזרח התיכון, משקיע לילות כימים בשינון השפה הערבית.
ובקרוב אף אני, דור שלישי למשפחת מלמד בארץ ישראל, מצטרף לדורות שקדמו לי, אשר הבטיחו ולא הצליחו לקיים. גיא, אשר חגג לאחרונה את יום הולדתו השבע עשרה, החל לפני מספר חודשים את תהליך המיון לשרות הצבאי. מבחנים, בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות, מבדקים ליחידות העילית של צה"ל. ואני באמת סברתי שאני ובני דורי נשכיל להצליח במקום שכשלו אבותינו ואבות אבותינו.
ההווי הצבאי והשפעת הצבא על חיינו בישראל, מורגשים בכל פינה ובכל מקום. בשבוע שעבר, בליל הסדר תשע"א, הסבנו סביב שולחן הסדר בביתם שבהושעיה יחד עם משפחת לאו-לביא. משפחת לאו-לביא מייצגת ומסמלת את סיפור תקומתו של עם ישראל.
סב המשפחה, נפתלי, נצר למשפחת רבנים מפוארת בפולין, שרד כנער את זוועות מחנות ההשמדה טרבלינקה ובוכנוולד, בעודו מציל יחד עמו את אחיו הצעיר ממנו ישראל-מאיר (לימים רבה הראשי של מדינת ישראל). לאורך שירותו הציבורי, כשאשתו ג'ון לצידו, כיהן נפתלי בתפקידי מפתח שונים במדינת ישראל הנבנית, ביניהם כמזכירו של משה דיין וכקונסול מדינת ישראל בניו יורק.
אבי המשפחה, שי, גר בהושעיה שבגליל, משרת בצבא מזה 34 שנים בתפקידי לחימה ופיקוד, איש ניהול ותעשייה, שלהנאתו מגדל מטע זיתים אורגני ומפיק שמן זית מעולה.
בניו של שי, משה ואלעד, התנדבו כמובן מאליו ליחידות עילית בצבא, כאשר משה ממשיך את שירותו כמפקד פלוגה ביחידה בה צמח כחייל. לשי ולאשתו ורדה עוד ארבע בנות, שתים מהן כבר נשואות, וחמישה נכדים.
אך ניצני השיחה המעניינת סביב שולחן הסדר הגיעו דווקא מכיוון הנשים במשפחה, והשיחה נסבה סביב המחיר אשר משלמות נשותיהן של קציני הקבע. עלו שאלות ערכיות אשר רק מי שחווה מציאות צבאית על בשרו יוכל להבינן. האם נכון למפקד בעל משפחה שיישן בבית עם אשתו וילדיו באמצע השבוע בעוד חייליו ישנים בשטח, או שמא עליו לישון עם חייליו תמיד? מה תפקידם של המפקדים הבכירים בקביעת סדרי עדיפויות ובניסיון לשמור על איזון בין פיקוד צבאי לחיי משפחה של קציניהם? מה גורם לבחור בן 28 לבחור בקריירה צבאית כאשר אשה ושלושה ילדים מחכים לו בתסכול בבית והוא לא מצליח להגיע כדי לקיים את מצוות בדיקת החמץ ערב פסח? ומתי האישה שבבית תישבר ותכריז "עד כאן!"?
היו גם שאלות אשר לא נשאלו, ודברים אשר לא נאמרו, אך עמדו באוויר. חוט השני המוביל בין מחנות ההשמדה באירופה מהם ניצל הסב נפתלי, למחנות הצבא בארץ ישראל בהם מכשיר הנכד משה את לוחמי ישראל, אשר עליהם מוטלת המשימה למנוע הישנות השואה. לא נשאלה גם השאלה "ואם אנחנו לא נשרת בצבא – מי כן ישרת?", ואף לא "מה יקרה אם יום אחד לא נהיה חזקים מספיק"?
למחרת ליל הסדר אירחנו לארוחת חג זוג ידידים מבוסטון אשר ניצלו את חופשת הפסח לביקור בישראל. ל. ור. שהו שניהם לפני כעשרים שנה בשנת התנדבות וחוויה בקיבוץ, ועקבות השנה הזו טבועות עמוק בליבם. כיום, כהורים שלושה ילדים, באמצעו של ביקור כתיירים בישראל הירוקה אשר אביב 2011 צובע אותה בצבעי איפור אשר מסווים היטב את קוויה השגרתיים, החלו בני הזוג להשתעשע מחדש ברעיון של עלייה לארץ. ר. התייעץ איתי לגבי האתגרים הרגילים של עלייה מארה"ב לישראל: פרנסה, מגורים, שפה, חינוך. על כל השאלות הללו יכולתי לענות ולסייע במידע ובעצה. אך אז הגענו לשאלת השאלות. "איננו בטוחים בנכונותנו לשירותם של ילדינו בצבא ההגנה לישראל", אמר לי ר. בכנות. "זו הסוגייה שרק אתם יכולים לענות אליה. לא שליח עלייה, לא רב ובוודאי לא אני, יכולים לעזור לכם למצוא את התשובה אליה", השבתי לו. "זו שאלת השאלות של ההורה הישראלי או ההורה אשר רוצה להיות ישראלי, ועליה רק אתם יכולים להשיב לעצמכם. אני יכול לספר לכם כמה עולה לבנות בית בגליל, שבישראל כמעט הכול יותר יקר מארה"ב, שאפשר למצוא חינוך טוב לילדים אך לא תמיד, ושבדרך כלל עם העלייה ארצה יש להיות מוכנים לירידה בשכר ולהתפשרות באפשרויות הקריירה. לגבי שירות הילדים בצבא – זהו דיון בינכם לבין עצמכם!
וחזרה לגיא שלנו, בן השבע עשרה. דאגותינו עדיין הן בגדר תיאורטיות ולא נבחנות במבחן המציאות היומיומית. זכורני כיצד במשך ארבע השנים שבהן שירתתי בצבא הייתה אמי זהבה זיכרונה לברכה אומרת לי במוצ"ש ערב חזרתי לבסיס: "שמור על עצמך, בן", ומילותיה וארשת פניה כתפילה. לנו יש עוד כשנתיים-שלוש עד לנשיקה של מוצאי שבת, ולימים שאחריה. בינתיים בטסי מרגיעה את עצמה ואומרת: "מה יש לי לעשות? אעשה הרבה כביסה והרבה עוגות, והשם ישמור על גיא שלנו."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה