למחרת ליל מדורות האש של ל"ג בעומר, עשן המדורות עדיין לא נמוג לגמרי משמי ישראל. השמים עדיין מעט אפורים למרות שהשמש כבר יצאה במזרח ועננים בשמים אין. יצאתי לרכיבת בוקר מוקדמת על אופני במרחבי השדות המקיפים את הושעיה, ושמתי פני לכיוון צפון-מערב, גולש לבקעת בית נטופה. בימים אלו חווה הנוף הגלילי תקופת מעבר בין הירוק העז והעמוק של האביב לבין הצהוב-אפור של הקיץ. הירוק הכהה של עצי האלון, האפור המבריק של עלי הזית, הירוק הרך של שיחי הכותנה אשר זה עתה בקעו מבין רגבי העפר הכבדים, הירוק-צהבהב של עשבי האביב המתייבשים והצהוב המבריק של שלפי החיטה הקצורה. הטבע, כמו מתלבט הוא האם להחליף את מלתחת האביב במלתחת הקיץ, עוטה לו בינתיים קצת מזה וקצת מזה, מתגנדר בפסי ירוק וצהוב בגוונים שונים.
בדרכי מהושעיה לכיוון מערב, חולפים על פני שני רצים ספורטיביים בנפנוף ידיים לשלום. ידידי, דני הפרופסור לפילוסופיה ודובי רופא הילדים. שניהם לבושים בגדי ריצה מסוגננים, לרגליהם נעלי ריצה חדישות, ועל ידם שעוני ריצה משוכללים. אני פונה צפונה מתחת הכביש הראשי כשלשמאלי אגם המים המלאכותי הגדול של המוביל הארצי, שואב ואוגר את מעט המים שעוד נותרו בכנרת ומשלחם דרומה.
ואז אני מזהה אותו, מזרז את עדר הכבשים המתקדם לו לאיטו ומלחך את שלפי החיטה הקצורה. רועה כבשים בדואי, הולך בצעדים מדודים, כפוף קומה, לבוש בבגדים ארוכים, חולצת פלנל משובצת ומכנסי קורדרוי אשר ימיהם הטובים כבר מאחוריהם, ונעול במגפי גומי שחורים וגבוהים, בלתי שייכים לחום היום ולעונת השנה, כמו שכח בעליהם כי החורף והשלוליות כבר מאחורינו.
עצרתי את אופני לצידו של הרועה ובירכתיו לשלום: "א-סלאם עלייכום". "עלייכום א-סלאם" השיב במאור פנים, כמו שמח לדבר עם בן אנוש לאחר מספר שעות בהן תיקשר רק עם כבשיו. החלפנו שרשרת ברכות מסורתיות בשפה הערבית, כשאנו מכסים בכמה משפטים את רוב הנושאים החשובים בחיים: בריאות, שלום, משפחה, פרנסה. כתמיד, ששתי לנצל את ההזדמנות לתרגל את השפה הערבית, אשר למרות שהחלידה קמעה בהיעדר שימוש מספיק, עדיין אהובה היא עלי ושגורה בפי.
במהרה למדתי כי שמו של הרועה המבוגר הוא יוסוף. הוא תושב הכפר הערבי-בדואי השכן ערב-אל הייב. הכפר נמצא ממש מול הושעיה, כקילומטר בלבד בקו אווירי. אך למרות המרחק הפיזי הקצר, קשר אנושי בין אנשי הכפר ותושבי הושעיה כמעט ואינו קיים. יוצא הדופן היחיד הוא שומר בית הספר בהושעיה, זכי, אשר למרות מוצאו מקנה בטחון ושלווה להורים ולילדים כאחד. לעתים קרובות יוצרת נוכחותו של זכי השומר בלבול בקרב ילדי בת הספר הרכים, אשר במציאות הישראלית נדמה להם כי ערבי =אדם מסוכן. כשסיפרתי לבתי הקטנה כי זכי השומר הוא ערבי, היא השיבה בתמיהה מהולה בחרדה: "מה, זכי הוא ערבי? חשבתי שהערבים הם רעים, וזכי הרי שומר עלינו?!".
מבלי ששאלתיו, סיפר לי יוסוף כי הוא גר ליד המערה העתיקה החצובה בתוך תל העפר המתנוסס באמצע בקעת בית נטופה, המערה אליה ילדי הושעיה נוהגים לטייל ולזחול בתוכה. "המערה נמצאת בעמק בית נטופה כבר מימי תקופת המרד היהודי ברומאים. היו אלו היהודים שהסתתרו בה לפני 2000 שנה מהרומאים", סיפר לי יוסוף, ומבלי משים, חיבר בדבריו את שיחתנו האקראית למורשת ל"ג בעומר של ליל אמש.
יום קודם, ערב ל"ג בעומר, שוחחתי עם ארבעת ילדי על מקורות מנהגי החג. חפצתי לדעת מה מידת היכרותם עם מנהגי ומקורות החג. כיוון שגם אני איני זוכר את כל פרטי המסורת, הורדתי ממדף הספרים את האנציקלופדיה למסורת היהודית. לאחר שקראתי ורעננתי את זכרוני שלי, התמקדתי בהסברי במנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר, אותן הפכו ילדי ישראל לעיקר מהות החג, כשהם אוספים עצים למדורה החל מצאת חג הפסח ועד לערב ל"ג בעומר, ומציתים מדורה ענקית לאורך כל הלילה ומבלים לצידה במאכל ובמשתה.
על פי המסורת, הדלקת המדורות בל"ג בעומר מקורה במרד היהודי נגד הרומאים, אשר המידע על מועד פריצתו הועבר מישוב לישוב ומכפר לכפר, בעזרת משואות גדולות אשר הוצתו ביהודה ובגליל על ראשי ההרים.
ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את יוסוף את השאלה האולטימטיבית: "מה יהיה"? אף מבלי שפירטתי את השאלה ולמה בדיוק אני מתכוון, הבין יוסוף את משמעות השאלה, וכיוון את תשובתו ליחסים בין יהודים וערבים ולשלום הנכסף ההולך ומתרחק מאיתנו. את תשובתו התחיל הרועה הזקן בהבהרה כי הוא שייך לצד הטוב של המתרס: "אנחנו כולנו בכפר משרתים בצבא כגששים, במשמר הגבול, בכוחות הביטחון. אצלנו אין בעיות..." אחר כך העביר באלגנטיות את האחריות למצב ולאחריתו לאחראי הראשי: "הכל בידי אללה", הכריז. "אני לא יודע מה יהיה. הכל בידי שמים".
נפרדתי לשלום מיוסוף והוא המשיך לצעוד באמצע שדה החיטה הקצור עם כבשיו. עליתי על אופניי והרהרתי בשיחתנו הקצרה, בעודי מדווש חזרה להושעיה. השיחה עם יוסוף הזכירה לי ארגון ציבורי גדול בו עבדתי בעבר. האווירה בארגון באותה תקופה הייתה עכורה, בשל קיצוצי תקציב, מאבקים פוליטיים וחוסר ודאות לגבי העתיד. היו בארגון הנ"ל עובדים וותיקים, שעבדו ופעלו בארגון כבר עשרות שנים. בשיחות איתם, תמיד קיבלתי את התחושה שהם מרכינים את ראשם כמו קני סוף. ממתינים לראות לאן תישוב הרוח ומתי תישך. מי יעלה ומי ייפול. ענייני היום יום הטרידו פחות את אותם עובדים וותיקים. הם התמקדו בעתיד – בפנסיה שלהם, בחיים שאחרי העבודה. כדי להגיע למחוז פרישתם בשלום, הם נזהרו בהתבטאויותיהם, נמנעו מנקיטת עמדה ומהשתייכות כזו או אחרת. הם הבינו כי הבוס של היום אולי לא יהיה בארגון מחר.
בשיחות עם ערביי ארץ ישראל אני חש בתופעה דומה. לא רק מצד הפוליטיקאים והאינטלקטואלים. גם בקרב האנשים הפשוטים, ובעיקר המבוגרים יותר שביניהם. לעתים נראה כי צרות היום יום פחות מטרידות אותם, והם מביטים לטווח ארוך, אל המחר ואל המחרתיים. מתייחסים למורכבות פסיפס ומארג החיים ביחד בארץ ישראל בפרספקטיבה ארוכת טווח, היסטורית. הם מבינים, לאו דווקא בגלל השכלה או בקיאות היסטורית אלא יותר בשל חוכמת חיים, כי שליטים הם ברי-חלוף, בעיקר כאשר מדובר בשליטי ארץ ישראל. מחכים הם, בסבלנות, לראות מי החזק, מי השולט, בידי מי הכוח היום ועד מתי.
שהרי במשך אלפי שנה ידעה הארץ הקטנה והמופלאה הזו התקועה לה בתווך בין אסיה, אירופה ואפריקה, שליטים ומלכים שונים אשר עלו וירדו, ניצחו ונוצחו, כבשו והפסידו. והרי מדינת ישראל של היום קיימת כאן פחות ממאה שנה, וכבר כל כך קשה לה לשלוט במה שכבשה והשיגה, והיא נקרעת על ידי כוחות וזרמים מנוגדים מבפנים ולחוצה על ידי אויבים ושונאים מבחוץ.
האם יוסוף ושכמותו מבינים משהו שאנו, שליטי הארץ העכשוויים, איננו מבינים?
מאי 2011
