יום חמישי, 26 במאי 2011

מערת מסתור



למחרת ליל מדורות האש  של ל"ג בעומר, עשן המדורות עדיין לא נמוג לגמרי משמי ישראל.  השמים עדיין מעט אפורים למרות שהשמש כבר יצאה במזרח ועננים בשמים אין.  יצאתי לרכיבת בוקר מוקדמת על אופני במרחבי השדות המקיפים את הושעיה, ושמתי פני לכיוון צפון-מערב, גולש לבקעת בית נטופה.  בימים אלו חווה הנוף הגלילי תקופת מעבר בין הירוק העז והעמוק של האביב לבין הצהוב-אפור של הקיץ. הירוק הכהה של עצי האלון, האפור המבריק של עלי הזית, הירוק הרך של שיחי הכותנה אשר זה עתה בקעו מבין רגבי העפר הכבדים, הירוק-צהבהב של עשבי האביב המתייבשים והצהוב המבריק של שלפי החיטה הקצורה.  הטבע, כמו מתלבט הוא האם להחליף את מלתחת האביב במלתחת הקיץ, עוטה לו בינתיים קצת מזה וקצת מזה, מתגנדר בפסי ירוק וצהוב בגוונים שונים.
בדרכי מהושעיה לכיוון מערב, חולפים על פני שני רצים ספורטיביים בנפנוף ידיים לשלום.  ידידי, דני הפרופסור לפילוסופיה ודובי רופא הילדים. שניהם לבושים בגדי ריצה מסוגננים, לרגליהם נעלי ריצה חדישות, ועל ידם שעוני ריצה משוכללים.  אני פונה צפונה מתחת הכביש הראשי כשלשמאלי אגם המים המלאכותי הגדול של המוביל הארצי, שואב ואוגר את מעט המים שעוד נותרו בכנרת ומשלחם דרומה.
 ואז אני מזהה אותו, מזרז את עדר הכבשים המתקדם לו לאיטו ומלחך את שלפי החיטה הקצורה.  רועה כבשים בדואי, הולך בצעדים מדודים, כפוף קומה, לבוש בבגדים ארוכים, חולצת פלנל משובצת ומכנסי קורדרוי אשר ימיהם הטובים כבר מאחוריהם, ונעול במגפי גומי שחורים וגבוהים, בלתי שייכים לחום היום ולעונת השנה, כמו שכח בעליהם כי החורף והשלוליות כבר מאחורינו.
עצרתי את אופני לצידו של הרועה ובירכתיו לשלום:  "א-סלאם עלייכום". "עלייכום א-סלאם" השיב במאור פנים, כמו שמח לדבר עם בן אנוש לאחר מספר שעות בהן תיקשר רק עם כבשיו.  החלפנו שרשרת ברכות מסורתיות בשפה הערבית, כשאנו מכסים בכמה משפטים  את רוב הנושאים החשובים בחיים:  בריאות, שלום, משפחה, פרנסה.  כתמיד,  ששתי לנצל את ההזדמנות לתרגל את השפה הערבית, אשר למרות שהחלידה קמעה בהיעדר שימוש  מספיק, עדיין אהובה היא עלי ושגורה בפי.
במהרה למדתי כי שמו של הרועה המבוגר הוא יוסוף. הוא תושב הכפר הערבי-בדואי השכן ערב-אל הייב. הכפר נמצא ממש מול הושעיה, כקילומטר בלבד בקו אווירי.  אך למרות המרחק הפיזי הקצר, קשר אנושי בין אנשי הכפר ותושבי הושעיה כמעט ואינו קיים. יוצא הדופן היחיד הוא שומר בית הספר בהושעיה, זכי, אשר למרות מוצאו מקנה בטחון ושלווה להורים ולילדים כאחד. לעתים קרובות יוצרת נוכחותו של זכי השומר בלבול בקרב ילדי בת הספר הרכים, אשר במציאות הישראלית נדמה להם כי ערבי =אדם מסוכן.  כשסיפרתי לבתי הקטנה כי זכי השומר הוא ערבי, היא השיבה בתמיהה מהולה בחרדה:  "מה, זכי הוא ערבי?  חשבתי שהערבים הם רעים, וזכי הרי שומר עלינו?!".
מבלי ששאלתיו, סיפר לי יוסוף כי הוא גר ליד המערה העתיקה החצובה בתוך תל העפר המתנוסס באמצע בקעת בית נטופה, המערה אליה ילדי הושעיה נוהגים לטייל ולזחול בתוכה.  "המערה נמצאת בעמק בית נטופה כבר מימי תקופת המרד היהודי ברומאים. היו אלו היהודים שהסתתרו בה לפני 2000 שנה מהרומאים", סיפר לי יוסוף, ומבלי משים, חיבר בדבריו את שיחתנו האקראית למורשת ל"ג בעומר של ליל אמש.
יום קודם, ערב ל"ג בעומר, שוחחתי עם ארבעת ילדי על מקורות מנהגי החג.  חפצתי לדעת מה מידת היכרותם עם מנהגי ומקורות החג.  כיוון שגם אני איני זוכר את כל פרטי המסורת, הורדתי ממדף הספרים את האנציקלופדיה למסורת היהודית.  לאחר שקראתי ורעננתי את זכרוני שלי, התמקדתי בהסברי במנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר, אותן הפכו ילדי ישראל לעיקר מהות החג, כשהם אוספים עצים למדורה החל מצאת חג הפסח ועד לערב ל"ג בעומר, ומציתים מדורה ענקית לאורך כל הלילה ומבלים לצידה במאכל ובמשתה.
על פי המסורת, הדלקת המדורות בל"ג בעומר מקורה במרד היהודי נגד הרומאים, אשר המידע על מועד פריצתו  הועבר מישוב לישוב ומכפר לכפר, בעזרת משואות גדולות אשר הוצתו ביהודה ובגליל על ראשי ההרים.
ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את יוסוף את השאלה האולטימטיבית:  "מה יהיה"?  אף מבלי שפירטתי את השאלה ולמה בדיוק אני מתכוון, הבין יוסוף את משמעות השאלה, וכיוון את תשובתו ליחסים בין יהודים וערבים ולשלום הנכסף ההולך ומתרחק מאיתנו.  את תשובתו התחיל הרועה הזקן בהבהרה כי הוא שייך לצד הטוב של המתרס: "אנחנו כולנו בכפר משרתים בצבא כגששים, במשמר הגבול, בכוחות הביטחון.  אצלנו אין בעיות..."  אחר כך העביר באלגנטיות את האחריות למצב ולאחריתו לאחראי הראשי:  "הכל בידי אללה", הכריז.  "אני לא יודע מה יהיה.  הכל בידי שמים".
נפרדתי לשלום מיוסוף והוא המשיך לצעוד באמצע שדה החיטה הקצור עם כבשיו. עליתי על אופניי והרהרתי בשיחתנו הקצרה, בעודי מדווש חזרה להושעיה.  השיחה עם יוסוף הזכירה לי ארגון ציבורי גדול בו עבדתי בעבר.  האווירה בארגון באותה תקופה הייתה עכורה, בשל קיצוצי תקציב, מאבקים פוליטיים וחוסר ודאות לגבי העתיד.  היו בארגון הנ"ל עובדים וותיקים, שעבדו ופעלו בארגון כבר עשרות שנים.  בשיחות איתם, תמיד קיבלתי את  התחושה שהם מרכינים את ראשם כמו קני סוף. ממתינים לראות לאן תישוב הרוח ומתי תישך. מי יעלה ומי ייפול.  ענייני היום יום הטרידו פחות את אותם עובדים וותיקים.  הם התמקדו בעתיד – בפנסיה שלהם, בחיים שאחרי העבודה.  כדי להגיע למחוז פרישתם בשלום, הם נזהרו בהתבטאויותיהם, נמנעו מנקיטת עמדה ומהשתייכות כזו או אחרת. הם הבינו כי הבוס של היום אולי לא יהיה בארגון מחר.
בשיחות עם ערביי ארץ ישראל אני חש בתופעה דומה.  לא רק מצד הפוליטיקאים והאינטלקטואלים. גם בקרב האנשים הפשוטים, ובעיקר המבוגרים יותר שביניהם. לעתים נראה כי צרות היום יום פחות מטרידות אותם, והם מביטים לטווח ארוך, אל המחר ואל המחרתיים.  מתייחסים למורכבות פסיפס ומארג החיים ביחד בארץ ישראל בפרספקטיבה ארוכת טווח, היסטורית.   הם מבינים, לאו דווקא בגלל השכלה או בקיאות היסטורית אלא יותר בשל חוכמת חיים, כי שליטים הם ברי-חלוף, בעיקר כאשר מדובר בשליטי ארץ ישראל. מחכים הם, בסבלנות, לראות מי החזק, מי השולט, בידי מי הכוח היום ועד מתי.
שהרי במשך אלפי שנה ידעה הארץ הקטנה והמופלאה הזו התקועה לה בתווך בין אסיה, אירופה ואפריקה, שליטים ומלכים שונים אשר עלו וירדו, ניצחו ונוצחו, כבשו והפסידו.  והרי מדינת ישראל של היום קיימת כאן פחות ממאה שנה, וכבר כל כך קשה לה לשלוט במה שכבשה והשיגה, והיא נקרעת  על ידי כוחות וזרמים מנוגדים מבפנים ולחוצה על ידי אויבים ושונאים מבחוץ.   
האם יוסוף ושכמותו מבינים משהו שאנו, שליטי הארץ העכשוויים, איננו מבינים?

מאי 2011
לתגובות ומשובים: Melamed.sagi@gmail.com


יום שלישי, 3 במאי 2011

עיתון יומי

לפני חמש עשרה שנה הייתי סטודנט בבוסטון.  כעוזבי קיבוץ, חיינו אשתי ואני בבוסטון בצמצום,  מהיד אל הפה, מאזנים בקושי מדי חודש את פנקס הצ'קים.  חודשיים לאחר הגעתנו לבוסטון, חלתה אמי בסרטן, ובסיטואציה משפחתית קשה זו מצאנו עצמנו כמשתמשים כבדים בטלפון מארה"ב לישראל.   מחירי השיחות מארה"ב לישראל היו אז עדיין גבוהים, מעל לדולר וחצי לדקת שיחה.  חשבון הטלפון היווה עבורנו הוצאה כספית משמעותית, אך חלופה לא הייתה. 
בעוד שבישראל נהנתה חברת בזק בתקופה ההיא ממונופול ללא עוררין, בארה "ב התחרות בין חברות הטלפון כבר הייתה בעיצומה, וממנה נהנה הצרכן.  לפתע התחלנו לקבל "תשורות" מחברות טלפון מתחרות.  צ'קים הגיעו בדואר בסכומים שנעו בין 50$ ל-150$.  נוסח המכתב שליווה את ההמחאה היה בסגנון "רק תחתום על צ'ק המתנה, תפקיד אותו בבנק ותצטרף לשירות הטלפון הבינלאומי שלנו, במחיר טוב יותר מהמחיר שאתה משלם כרגע".  ללא עזים, בלי מלכודות. 
כך מצאתי עצמי, בשנה הראשונה ללימודי בבוסטון, מפקיד בבנק צ'ק חדש מדי כמה שבועות, כל פעם מתנה מחברה מתחרה אחרת, סיוע למשק הבית הלחוץ שלנו, בעוד חשבון הטלפון הבינלאומי שלנו קטן והולך למרות כמות השיחות לישראל הגדלה והולכת. 
השבוע נזכרתי באנקדוטה הזו, כאשר עשיתי מנוי לעיתון יומי.  המנוי הקודם הסתיים, ולאחר כמה שבועות ללא עיתון יומי, החלטתי כי קריאת עיתון חשובה למשפחה.  בעיקר כדי שנוכל לעקוב אחר העולם ואחר שכונתנו הלא יציבה, המשתנה במהירות האור, ואפילו כדי שבני ארי יוכל לשלוט באירועי הספורט השונים ולעדכן אותי כשנראה לו שצריך. למרות שכמעט הכל ניתן למצוא כיום באינטרנט, אני עדיין חסיד של נייר בו ניתן לאחוז ולקרוא בשכיבה על השטיח.
ואז קיבלתי טלפון מהעיתון הכלכלי גלובס.  לפני שנתיים הייתי מנוי על גלובס, אך ביטלתי את המנוי כיוון שבני משפחתי לא מצאו בו עניין, ובזמן נסיעותיי התכופות לחו"ל העיתון היה נערם בבית מבלי שאפילו ייפתח, ומביך את משפחתנו שוחרת איכות הסביבה.  על הקו מהצד השני היה סוכן המכירות יוסי כהן.  "החלטנו לתת לך מנוי של חודש מתנה!."  "יופי", אמרתי.  אמנם חז"ל קבעו כי "שונא מתנות יחיה", אך בהעדר עיתון יומי, גם גלובס זה משהו.  וכך קיבלנו את גלובס במשך חודש תמים, כאשר הילדים מזכירים לי כי העיתון כלל לא מעניין אותם.  בינתיים התקשרתי לעיתון "הארץ" והתברר לי שעלות המנוי שלהם היא 260 ₪ לחודש.  יקר מאד.
לאחר חודש הגיע טלפון נוסף מיוסי כהן מגלובס.  "אני מבקש להציע לך מנוי בעלות של 140 ₪ לחודש.  לאחר שיחה ארוכה סיכמנו שאני כרגע לא מעוניין, ובטח לא במחיר הזה, אך שיתקשר לאחר חג הפסח.
מיד לאחר הפסח הוא התקשר.  בשלב הזה הבנתי שיש לי עסק עם מקצוען טלמרקטינג מהטובים שיש בתעשייה. כמעט בלתי אפשרי היה לסרב לו.  לאחר שהמחיר ירד למחיר אטרקטיבי מאד (הבטחתי ליוסי לא לכתוב אותו), והוא התחייב שהמנוי יתבטל אוטומטית לאחר 9 חודשים, ובעוד החוסר בעיתון יומי נותן אותותיו בשליטתי באירועים הגלובליים, נכנעתי ומסרתי לו את מספר כרטיס האשראי שלי. חתמתי על מנוי לגלובס.
בדרכי הביתה מהעבודה באותו ערב, החלטתי בכל זאת לנסות שוב עם "הארץ", העיתון המועדף על המשפחה.  כשענתה לי נציגת המכירות הבהרתי לה כי אני מוכן לשקול מנוי לעיתונם רק במידה ויציעו לי מחיר אטרקטיבי, וכי אין לה מה לחזור אלי עם הצעת מחיר גבוהה מ- 200 ₪ לחודש.
לאחר שלושים דקות היא מתקשרת נרגשת.  "השגתי לך הנחה של 50%, באישור המנהל.  התשלום החודשי שלך יעלה רק 130 ₪".  שמחתי. זו הייתה מלכתחילה האופציה המועדפת.
הגעתי הביתה ומיד התקשרתי לגלובס לבטל את המנוי עליו חתמתי רק כמה שעות קודם לכן.  "יחזרו אליך תוך 48 שעות" ענתה לי הנציגה האדיבה.
למחר, בשמונה בבוקר בדיוק, מתקשר יוסי כהן.  בשלב הזה כבר חשתי כמי שמשוחח על הבוקר עם חבר קרוב.  "מה קרה שגיא?" הוא שאל באינטימיות.  ניסיתי להסביר.  יוסי לא וויתר.  "חשוב לנו מאד שתהיה לקוח שלנו!.  אני רוצה להציע לך כמה מתנות מיוחדות..."  ואז הגיעה רשימת המתנות האטרקטיביות (גם פה התחייבתי לא לפרט) אשר מתוכן הייתי צריך לבחור כמה.
בקצרה, יצאתי מהשיחה הזו כאשר אני עדיין מנוי על גלובס, ובאמתחתי מתנות שונות אשר קודם לכן לא ידעתי עד כמה אני זקוק להן...  האמת, לא יכולתי לומר "לא" ליוסי.  חשתי כמו אדם ההולך במדרחוב, ומבלי שתכנן זאת נעצר ליד נגן רחוב כדי להקשיב לנגינתו.  הנגינה של הנגן, וההשקעה שלו באיכות הנגינה, מצליחים להרשים ולרגש את הולך הרגל, שהוא מרגיש חייב לשים כמה מטבעות בכובעו של הנגן. ממש הרגשתי מחויבות כלפי יוסי כהן! 
לשאלתי ענה יוסי שהוא כבר 20 שנה במקצוע.  לא יכולתי להתאפק וביקשתי ממנו שיספר לי כיצד מנהלים משא ומתן מול עיתון יומי.  הוא חלק איתי כי לאנשי המכירות יש מכסה שבועית של מחירים מיוחדים ותמריצים ייחודיים אותם הם יכולים להציע ללקוחות שהם חפצים ביקרם. 
השיעור אשר קיבלתי מיוסי כהן מעיתון "גלובס" במכירות, בנחישות, בדבקות במטרה וביצירתיות, ובמקביל הלקח שלמדתי לגבי התחרות בין העיתונים ויכולתו של הצרכן הבודד לנצלה לצרכיו, היו  כל כך מעניינים ומאלפים, שחשתי שקיבלתי תמורה הולמת עבור כספי.  וכעת יש למשפחת מלמד מנוי לשני עיתונים יומיים...

הרבה כביסה והרבה עוגות

 

כמה ציוני דרך קיימים בהבאת ילד יהודי לעולם ובגידולו. ברובם הם אוניברסליים. הידיעה על ההיריון.  הלידה. ברית. יום ראשון בגן.  יום ראשון בכתה א'.  בר/ת מצווה. סיום ביה"ס.  חתונה.
רק במדינת ישראל חווה ההורה היהודי ציון דרך משמעותי וייחודי: גיוס ילדו לצבא ההגנה לישראל.
כשנולד בננו הבכור גיא לפני 17 שנה, חשתי כי הבנתי טוב יותר את מעשה הבריאה. יציאתו של בני מרחם אמו בקריאה רמה ובביטחון עצמי (שמאפיין אותו מאז ועד היום), גרמה לי להאמין שיש סיבה ויש מסובב.
כמו הורים רבים לבנים בכורים, סברתי שזה הקטן גדול יהיה. עד כה נראה כי אכן כך הוא. אולם, מרגע היוולדו כבר התחלתי לחשוב על יום גיוסו.
אם מובטחת וחוזרת ומובטחת במדינת ישראל הבטחה מסורתית אולטימטיבית אשר לעולם אינה ממומשת, ולה קווי דמיון להבטחה לגבי ביאת המשיח, הרי היא הבטחת האבות לאימהות כי בניהן, בהגיעם לגיל 18, לא יאלצו עוד לאחוז נשק ולהילחם. כמה ימים לאחר היוולדו של גיא שלנו הבטחתי לאשתי כי הרך הילוד יתבגר ויגדל לישראל אחרת, ישראל של שלום.  היו אלו שנות ההבטחה הגדולה. יצחק רבין כיהן כראש הממשלה. תהליך אוסלו בעיצומו. פתיחת נציגויות ישראליות ברחבי העולם הערבי. שלום נחתם עם ירדן. מזרח תיכון חדש הפציע באופק. בשנים אלו הכשרתי אף אני  עצמי לשירות כחייל של שלום, בלומדי לימודי תואר ראשון ואחר כך גם שני, בלימודי המזרח התיכון, משקיע לילות כימים בשינון השפה הערבית.
ובקרוב אף אני, דור שלישי למשפחת מלמד בארץ ישראל, מצטרף לדורות שקדמו לי, אשר הבטיחו ולא הצליחו לקיים.  גיא, אשר חגג לאחרונה את יום הולדתו השבע עשרה,  החל לפני מספר חודשים את תהליך המיון לשרות הצבאי.  מבחנים, בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות, מבדקים ליחידות העילית של צה"ל. ואני באמת סברתי שאני ובני דורי נשכיל להצליח במקום שכשלו אבותינו ואבות אבותינו.
ההווי הצבאי והשפעת הצבא על חיינו בישראל, מורגשים בכל פינה ובכל מקום.  בשבוע שעבר, בליל הסדר תשע"א, הסבנו סביב שולחן הסדר בביתם שבהושעיה יחד עם משפחת לאו-לביא.  משפחת לאו-לביא מייצגת ומסמלת את סיפור תקומתו של עם ישראל.
סב המשפחה, נפתלי, נצר למשפחת רבנים מפוארת בפולין, שרד כנער את זוועות מחנות ההשמדה טרבלינקה ובוכנוולד, בעודו מציל יחד עמו את אחיו הצעיר ממנו ישראל-מאיר (לימים רבה הראשי של מדינת ישראל).  לאורך שירותו הציבורי, כשאשתו ג'ון לצידו, כיהן נפתלי בתפקידי מפתח שונים במדינת ישראל הנבנית, ביניהם כמזכירו של משה דיין וכקונסול מדינת ישראל בניו יורק.
אבי המשפחה, שי, גר בהושעיה שבגליל, משרת בצבא מזה 34 שנים בתפקידי לחימה ופיקוד, איש ניהול ותעשייה, שלהנאתו מגדל מטע זיתים אורגני ומפיק שמן זית מעולה.
בניו של שי, משה ואלעד, התנדבו כמובן מאליו ליחידות עילית בצבא, כאשר משה ממשיך את שירותו כמפקד פלוגה ביחידה בה צמח כחייל. לשי ולאשתו ורדה עוד ארבע בנות, שתים מהן כבר נשואות, וחמישה  נכדים.
אך ניצני השיחה המעניינת סביב שולחן הסדר הגיעו דווקא מכיוון הנשים במשפחה, והשיחה נסבה סביב המחיר אשר משלמות נשותיהן של קציני הקבע. עלו שאלות ערכיות אשר רק מי שחווה מציאות צבאית על בשרו יוכל להבינן.  האם נכון למפקד בעל משפחה שיישן בבית עם אשתו וילדיו באמצע השבוע בעוד חייליו ישנים בשטח, או שמא עליו לישון עם חייליו תמיד?  מה תפקידם של המפקדים הבכירים בקביעת סדרי עדיפויות ובניסיון לשמור על איזון בין פיקוד צבאי לחיי משפחה של קציניהם?  מה גורם לבחור בן 28 לבחור בקריירה צבאית כאשר אשה ושלושה ילדים מחכים לו בתסכול בבית והוא לא מצליח להגיע כדי לקיים את מצוות בדיקת החמץ ערב פסח?  ומתי האישה שבבית תישבר ותכריז "עד כאן!"? 
היו גם שאלות אשר לא נשאלו, ודברים אשר לא נאמרו, אך עמדו באוויר.  חוט השני המוביל בין מחנות ההשמדה באירופה מהם ניצל הסב נפתלי, למחנות הצבא בארץ ישראל בהם מכשיר הנכד משה את לוחמי ישראל, אשר עליהם מוטלת המשימה למנוע הישנות השואה.  לא נשאלה גם השאלה "ואם אנחנו לא נשרת בצבא – מי כן ישרת?", ואף לא "מה יקרה אם יום אחד  לא נהיה חזקים מספיק"?
למחרת ליל הסדר אירחנו לארוחת חג זוג ידידים מבוסטון אשר ניצלו את חופשת הפסח לביקור בישראל.  ל. ור. שהו שניהם לפני כעשרים שנה בשנת התנדבות וחוויה בקיבוץ, ועקבות השנה הזו טבועות עמוק בליבם.  כיום, כהורים שלושה ילדים, באמצעו של ביקור כתיירים בישראל הירוקה אשר אביב 2011 צובע אותה בצבעי איפור אשר מסווים היטב את קוויה השגרתיים, החלו בני הזוג להשתעשע מחדש ברעיון של עלייה לארץ.  ר. התייעץ איתי לגבי האתגרים הרגילים של עלייה מארה"ב לישראל: פרנסה, מגורים, שפה, חינוך. על כל השאלות הללו יכולתי לענות ולסייע במידע ובעצה.    אך אז הגענו לשאלת השאלות.  "איננו בטוחים בנכונותנו לשירותם של ילדינו בצבא ההגנה לישראל", אמר לי ר. בכנות.  "זו הסוגייה שרק אתם יכולים לענות אליה.  לא שליח עלייה, לא רב ובוודאי לא אני, יכולים לעזור לכם למצוא את התשובה אליה", השבתי לו.  "זו שאלת השאלות של ההורה הישראלי או ההורה אשר רוצה להיות ישראלי, ועליה רק אתם יכולים להשיב לעצמכם. אני יכול לספר לכם כמה עולה לבנות בית בגליל, שבישראל כמעט הכול יותר יקר מארה"ב, שאפשר למצוא חינוך טוב לילדים אך לא תמיד, ושבדרך כלל עם העלייה ארצה יש להיות מוכנים לירידה בשכר ולהתפשרות באפשרויות הקריירה. לגבי שירות הילדים בצבא – זהו דיון בינכם לבין עצמכם!
וחזרה לגיא שלנו, בן השבע עשרה.  דאגותינו עדיין הן בגדר תיאורטיות ולא נבחנות במבחן המציאות היומיומית.  זכורני כיצד במשך ארבע השנים שבהן שירתתי בצבא הייתה אמי זהבה זיכרונה לברכה  אומרת לי במוצ"ש ערב חזרתי לבסיס: "שמור על עצמך, בן", ומילותיה וארשת פניה  כתפילה.  לנו יש עוד כשנתיים-שלוש עד לנשיקה של מוצאי שבת, ולימים שאחריה.  בינתיים בטסי מרגיעה את עצמה ואומרת: "מה יש לי לעשות?  אעשה הרבה כביסה והרבה עוגות, והשם ישמור על גיא שלנו."